12308 מאמרים - מנוע לחיפוש מאמרים - פרסום מאמרים חינם

נושא המאמר: האם זו ארץ נהדרת?
מאת: זיו מאור   שמור מאמר למועדפים

מסקר שפורסם (09/03/06) באתר Ynet עולה כי 19% מהצעירים בני 18-32 שואבים את הידע שלהם באקטואליה ובאירועי היום מתכנית הסאטירה "ארץ נהדרת".

מסקר אחר שבוצע על-ידי תנועת ONE VOICE ופורסם ב-NRG (20/03/06) עולה, כי רק 44% מהצעירים מתכוונים להצביע ביום הבחירות, וצעירים רבים ציינו שאחת הסיבות המרכזיות להימנעותם מלהצביע, היא התדמית שלה זוכים הפוליטיקאים בתכנית "ארץ נהדרת".

בעקבות פרסום הסקר, החליטו טל פרידמן ואיל קיציס, שניים מכוכבי התכנית, להשתתף בקמפיין לעידוד הצבעה בקרב הצעירים, מטעם ONE VOICE. בקמפיין הם פונים אל הצעירים ומצהירים שלמרות שגם הם אוהבים את התכנית, יש חיים מעבר לה.

צעדם של קיציס ופרידמן ראוי לשבח, אך שני הסקרים כמו גם כמה מהקטעים הסאטיריים ששודרו ב"ארץ נהדרת" בשנתיים האחרונות מעלים את השאלה שתשובה מסוימת אליה עולה מן הסקרים הנ"ל: האם התכנית "ארץ נהדרת" היא אכן תכנית סאטירית תמימה שאין בה דבר מעבר לסאטירה? האם יש בה אלמנטים מכוונים הבאים להשפיע על דעת הקהל?

סלידתם של הצעירים מהאופי המכביד והמדכא של מהדורות החדשות מובנת, אולם התייחסות לתכניות סאטירה כמקור מידע עיקרי היא בעייתית ביותר.

מערכות החדשות בישראל מחויבות עקרונית על דיווח אובייקטיבי של הידיעות האחרונות, בין אם בשל מערכת של תקנות אתיות ובין אם צפייה מבוקרת של הציבור במהדורות אלה. תקנות אתיות וציפיות הציבור לאובייקטיביות, אינן רלוונטיות עבור מערכות של תכניות סאטירה.

גבול הטעם הטוב

פרובוקטיביות היא כלי עבור תכניות הסאטירה במטרה לייצר כותרות. לפחות אחת לחודש מסקרת התקשורת תכנית סאטירה זו או אחרת, שכביכול "חצתה את גבול הטעם הטוב", בשל התבטאות שהעליבה איש ציבור או פגעה ברגשותיו של מגזר זה או אחר. אבל זוהי בעיה חמורה פחות מנטייתם, אם אכן ישנה כזו, של כותבי תכניות הסאטירה לנסות ולעצב את דעת הקהל על-פי השקפותיהם הפוליטיות.

כך לדוגמא, בשנה שעברה עלתה לכותרות תכנית הלילה של הבדרן אסף הראל בערוץ 10, בשל התכתשות משפטית ותקשורתית עם שרת פנים רוחמה אברהם, אז חברת כנסת. הסיפור החל כאשר הראל הציג בתכניתו (מ-13.10.04) סטיקר ובו תמונתו של יצחק רבין ז"ל, בצד תאריך הירצחו, ולאחריו סטיקר ובו תמונתו של אריאל שרון, ולידו מקום למילוי תאריך בכתב יד, כדי לרמז על כך שהוא אמור להירצח ואז ימולא הסטיקר בטקסט. הימים היו ימי סערת קדם ההתנתקות. חה"כ אברהם פנתה אז למנכ"ל ערוץ 10 וביקשה התנצלות עבור מה שהיא כינתה "פרובוקציה" ו"הסתה".

בתגובה הקדיש הראל תכנית שלמה שתכליתה השפלה, העלבה ונקמה ברוחמה אברהם. הוא אף טרח להסביר לה בשידור חי את ההבדל בין סאטירה לבין פרובוקציה, באמצעות הדגמה של סאטירה ופרובוקציה המכוונות כלפיה. הסאטירה הייתה בדיחה תמימה, והפרובוקציה הייתה הצבת תמונתה של רוחמה אברהם על ישבנו החשוף של שחקן. בעקבות התכנית, תבעה אברהם את הראל ואת ערוץ 10, על סך מיליון שקל. הפרשה הסתיימה בפיצוי שניתן לאברהם על ידי ערוץ 10, בסך 120 אלף שקל.

זילותו ונמיכותו של ההומור בתכנית היא בעיה חמורה ביותר. ועם זאת יש לציין שהתכנית של הראל, שכבר לא משודרת כיום, הצטיינה ברדידותה גם בהשוואה לתכניות סאטירה אחרות בטלוויזיה.

אולם לסאטירה הישראלית ישנה בעיה יותר חמורה מהוזלת השיח הציבורי, והיא מתבטאת בסיבה שגרמה לח"כית אברהם לשלוח את מכתב התלונה מלכתחילה. הבדיחה של הראל על הירצחו העתידי של ראש ממשלה מכהן בישראל היא פרובוקציה והסתה לשמה, אבל חמור יותר שהומור כזה לוקח חלק פעיל בעיצוב התודעה הישראלית.

יש להבחין הבחנה ברורה בין הומור נמוך ורדוד לבין הומור שמעצב את תודעת הציבור וממילא מסוכן יותר. מהסאטירה הישראלית, לא מצפים שתביע עמדה פוליטית, ואם כן - שתהיה מאוזנת, ואם לא - יש לשקול כל דבר שעשוי להשתמע כהסתה שבע פעמים לפני פרסומו.

ממצאי הסקר שהוזכרו בפתח המאמר מדברים על 19% מהצעירים שמעצבים את תודעתם באופן בלעדי על-פי תכניות הסאטירה. ממצא מצער לאור העובדה שסאטירה טובה היא סאטירה שמקצינה פגמים קיימים בלגלוג ובעוקצנות. לעומת סאטירה גרועה, היוצרת יש מאין תודעה ציבורית מעוותת ומוקצנת כפי שיודגם להלן.

"ארץ נהדרת" ומתנחלים

העונה הקודמת של "ארץ נהדרת" עמדה בסימן תכנית ההתנתקות והסערה הציבורית שהתחוללה סביבה. אורנה בנאי גילמה את דמות המתנחלת ? מוריה סרק. מוריה היא אלימה, גזענית, גרוטסקית, מקלע עוזי תמיד בידיה, ואיך לא? בהיריון. היא מצטלמת לרוב על רקע גוש קטיף: שאינו אלא בסך הכול שלושה צריפים מתפרקים באמצע שומקום.
כפרפראזה על התכנית "כוכב נולד" בימי השיא שלה, הרימו ב"ארץ נהדרת" מערכון בשם "כוכב הכיכר". במערכון הומחז אודישן לרוצח ראש הממשלה הבא. המתמודדת הראשונה ? בלהה סבידור, נערה לבושה בחולצה של תנועת הנוער בני עקיבא. במשחק האסוציאציות, למשמע המילה חייל, היא פורצת בצווחות "צבא הגנה לסוריה, יא חיילים נאצים".
אורנה בנאי, בתפקיד מוריה סרק, מתקנת אותה על כך שהיא לא אמרה את המילה נאצים בחיתוך דיבור נכון. אחריה עולה טל פרידמן, המגלם נערה בשם פועה, מכוערת וגרוטסקית אף היא, שמפגינה את כישרונותיה רק לאחר שצוות הבוחנים החליט להרחיק אותה מהבמה באמצעות אנשי ביטחון. כישרונה הוא כמובן היכולת להתמודד איתם באלימות ולסרב בכוח להתפנות מהבמה. הקריין מסיים את המערכון בטקסט המזעזע: "מי ייכנס למדינה שלמה ללב, ולראש ממשלה אחד, לגב" ? כשעל המסך צללית של נער, הכיפה מובלטת על ראשו, ובידו אקדח ענק בזווית מאיימת.

מערכון אחר מורכב מראיונות שכביכול התקיימו עם אנשים שיופתעו מהירצחו של אריאל שרון. איש אחד מתאר כיצד הוא יהיה אצל גיסו, הם יראו כדורגל, ואז הוא ישמע את זה בחדשות, ויהיה נורא מופתע: "האמת, אני חושב שתיגמר לי המדינה". גבר עם גיטרה ואישה יושבים על הספסל ומנגנים "איפה ישנם", כשהם מקוננים על כך שרק אחרי הרצח כולנו נתאחד וחבל שאנחנו צריכים כאלה אירועים שיעירו אותנו. אחר כך מופיעה דמותו של יקי מרזל, מתנחל טיפוסי ? חולצת פלנל משובצת, שפם, כיפה מסמורטטת ומונחת בצד עקום, ואיך לא ? סימן ההיכר של כל מתנחל: עוזי תלוי על כתפו. הוא אומר: "אני אתבייש. אני לא אאמין שיהודי הורג יהודי. ואז אני אחשוב לעצמי: 'ריבונו של עולם, הוא בא מהמחנה שלי, למה לא עצרתי את זה?". ואז הוא מסתובב ונושא על כתפו שלט מאולתר, עליו כתוב "שרון בוגד".

כל מי שחי בישראל, זוכר את התקופה הזאת. המתח היה בשיא. השנאה געתה, ואיום מלחמת אחים היה ממשי בחלל האוויר יותר מתמיד. נראה כי במערכת "ארץ נהדרת" עשו הרבה במו-ידיהם כדי להעצים את השנאה. זאת לא פרובוקציה של הומור. זהו עיצוב מודע של דעת הקהל. הנצחת הסטריאוטיפ, מתוך ידיעה מוחלטת שהוא לא נכון, ומתוך כוונה ברורה להשתתף בעיצוב התודעה הפוליטית של החברה הישראלית.

ישנו סיכון נוסף בסאטירה פוליטית או במצב שבו חלק מהצעירים מבסס את תפישת עולמו על תכניות הסאטירה: תכניות כמו "ארץ נהדרת", מבססות את ההומור שלהן על המציאות. מי שצופה בהן ולא ראה חדשות לפניכן, יראה את המציאות האמיתית, כפי שהיא מוצגת כבסיס לבדיחות של "ארץ נהדרת". אולם לעתים קרובות מדי, לצד קטעים הומוריסטים מצוינים מחד, מעוותים כותבי התכנית את המציאות מאידך.

לדוגמא: התכנית בנויה כמהדורת חדשות, ומתוך כך כל מערכון שצולם מבעוד מועד יקבל פתיח מפי המגיש, כמו במהדורת חדשות אמיתית. הפתיח הזה לא נאמר כבדיחה, ואם יש מי שמעצב את תפישת המציאות שלו על-פי "ארץ נהדרת", הוא עושה זאת, בין השאר, על בסיס הפתיחים האלה.

בזמנו כאשר פירסמו ב"ארץ נהדרת" מערכון בעקבות הסערה שהתחוללה סביב פינוי השוק הסיטונאי בחברון, אמר איל קיציס את המשפט: "... בעקבות השתלטות המתנחלים על השוק הסיטונאי בחברון". בתוך המערכון עצמו, נראה השוק הסיטונאי בחברון כשוק הומה אדם ופעיל, והמתנחלים בו פולשים לבסטות של הרוכלים הפלשתינים, עושים שמות בסחורה, יורים לכל עבר ומבריחים את הפלשתינים.

כותבי התכנים של "ארץ נהדרת", הם אנשים אינטליגנטים. אופי עבודתם מחייב אותם להיות בקיאים לעומק באקטואליה הישראלית ובדיווחי החדשות. לפיכך הם בוודאי יודעים שהשוק הסיטונאי בחברון לא פועל כבר שנים ארוכות.

אחד מכל 5 צעירים שישאל מה עשו המתנחלים בשוק הסיטונאי בחברון יענה שהם השמידו סחורות פלשתיניות. וכך מתעצבת לה תודעה של שנאת מתנחלים, המבוססת רק על "דיווחיהם" של כתבי "ארץ נהדרת".

"צו ביאוס" שכזה

בעונה הנוכחית פורסם ב"ארץ נהדרת" מערכון תחת השם "צו ביאוס", כפרפראזה על תנועת "צו פיוס", שתכליתה איחוי הקרע בין דתיים לחילונים בישראל.

לאורך המערכון המסך מפוצל ? בצד ימין מתנחלים ובצד שמאל פלשתינים. ברקע השיר "אין לי ארץ אחרת" בביצועה של גלי עטרי.

פותחת את הקטע תמונה של מתנחל מיידה אבן ופלשתיני מיידה אבן. בתחתית מופיע הכיתוב "לילדים שלנו יש אותם משחקים". אחר כך תמונה של מתנחל רעול פנים ומחבל רעול פנים, והכיתוב "אנחנו לובשים אותם בגדים". לאחר מכן תמונה של אפי איתם על כסא גלגלים והשיח' אחמד יאסין על כסא גלגלים, והכיתוב "יש לנו אותם כלי רכב". אחר כך, ללא כל בושה, מופיעה תמונתו של שוטר מג"ב והכיתוב "ואותו אויב משותף".

הכיתוב "ואם רק נמשיך להיות חזקים, לא ינתקו אותנו אחד מהשני" מלווה בתמונות של פלשתינים מתפרעים על גג קבר יוסף, ומתנחלים מתבצרים על גגות הבתים בעמונה.

זוהי הסתה אמיתית ופוגענית בציבור שלם.

סאטירה לגיטימית

ב"ארץ נהדרת" כולם "חוטפים", מימין ומשמאל. הפוליטיקאים הבכירים בישראל מושמים ללעג ב"ארץ נהדרת" באופן שווה. דמויותיהם של שמעון פרס ועמיר פרץ לא פחות מגוחכות מדמותו של בנימין נתניהו. לא דרכו של פרץ ולא דרכו של נתניהו, מקבלות ציון או התייחסות בתכנית. הלעג הוא על האינטונציה של פרץ, על הפוטוגניות הצלופנית של נתניהו, על הנעלבות של פרס. הלעג לפוליטיקאים הוא תמיד לדמותם, לחיצוניותם ורק לעתים לעג לדרך או לתוכן ששמם מייצג.

מגוון התכנים ב"ארץ נהדרת" מכיל גם לעג לא רק לדמויות מוכרות, אלא גם לרעיונות. כך לדוגמא צופי "ארץ נהדרת" מכירים את שוקי, המגלם את הישראלי הטיפוסי, ואת תכנית הטלוויזיה של הרומנים, שלועגת לתופעת העובדים הזרים, אולם בדרך כלל ללא כל אמירה פוליטית.

לסיכום הדברים יש להבחין בין שלשה סוגי סאטירה:

1. סאטירה הנושאת בתוכה ביקורת פוליטית מכוונת המשקפת את דעתם של האמנים והיוצרים ומשמשת ככלי להעברת מסרים לקהל. במקרים שהדגמנו למעלה, עושה רושם שלגבי ציבור המתנחלים ישנו אינטרס מכוון של יוצרי התכנית להצגה משפילה, קיצונית ומסיתה, המציגה ציבור בהכללה כשוחר אלימות, מסית לרצח, אלים, וכמקביל לתנועת הטרור של החמאס. ועל כך יש להלין.
2. סאטירה המציגה דמויות מוכרות, כמו פוליטיקאים, אנשי תקשורת או "ידוענים" (חלי ואודי, ג'ודי, מינה צמח ועוד) ושמה אותם ללעג תוך הדגשה סאטירית ולעגנית בדרך כלל לחתכי דיבור, הופעה, או תכונות אופי (לדעת היוצרים), וזאת ללא הדגשה פוליטית זו או אחרת לכל כיוון שהוא. אך עדיין יש לשאול, עם כל הצחוק והכיף שישנם בעשייה סאטירית מסוג זה, האם אין בביזוי האישי משום חריגה מגבולות הטעם הטוב, כאשר ידוע שפעמים רבות מושאי הלעג אינם שמחים בלשון המעטה לראות את ההקצנה, נפגעים ממנה ומרגישים מבוזים לקול מצהלות הקהל.

אבל ישנה דרך אחרת, נהדרת לא פחות, בה פסעו גדולים וטובים, מאפרים קישון, דרך הגשש החיוור, ועד לחלסטרה של ז'וז'ו, והיא הדרך השלישית:

3. סאטירה המתייחסת לתופעות או טיפוסים מאפיינים ללא התייחסות אישית ומבזה לאנשים מסוימים ומוכרים, וללא אמירה פוליטית, המהווה מראה הומוריסטית שיכולה להיות מאד מוצלחת אם נעשית כראוי. סוג כזה של סאטירה הוא אכן שווה לכל נפש ומהווה דוגמא למהותה הטהורה של הסאטירה, ללא אלמנטים מבזים ומכפישים לציבור שלם או לאדם יחיד

קיציס ופרידמן עשו נכון כשיצאו לציבור הצעיר בקריאה "לצאת מהסרט" וללכת להצביע. אבל עליהם ועל כותביהם לזכור וללמוד מתופעה זו, שעם כל הצחוקים באה גם אחריות לאמת לערכים ולמסרים.