12308 מאמרים - מנוע לחיפוש מאמרים - פרסום מאמרים חינם

נושא המאמר: תאור טיפול בארוע חירום בכוננות פק"ס חוק נוער
מאת: ריקי ג'יברי הירשהורן   שמור מאמר למועדפים

מי יציל את המציל?


מגישה: ריקי ג'יברי -הירשהורן, עו"ס ופקידת סעד לחוק הנוער בלשכת
הרווחה של עיריית חולון.

המאמר נכתב במסגרת הקורס: "חכמת המעשה"
בביה"ס המרכזי לעובדים בשרותי הרווחה
ריכוז: ענת הראל הנחייה: ציון זהבי


פרולוג
"שבוע העבודה נגמר, והיו לי המון תוכניות לאותו בוקר יום שישי, אשר בדומה לכל אישה עובדת מוקדש לסק"ס (ספונג'ה, קניות, סידורים) אך באשמורת ה-19 לחודש אוקטובר שנת 2001 העיר אותי צלצולו המקפיא של הביפר.
הגם שאוזני רגילה לצלצולו, הרי שאני כנראה לא ממש.


מבוא

כפקידת סעד לחוק נוער אני מוצאת את עצמי מתחבטת האם עבודתי הינה טיפולית? שכן לרוב בשל אילוצים כמו עומס ומעמסת יתר, אני נדרשת 'לכבות שריפות' ולעתים כל כמה שהדבר יישמע מזעזע לעשות סדרי עדיפויות.
מי יקבל התייחסות קודם: האם ילד בן 11 שחבריו לכיתה דחפו לו עיפרון לאיבר המין? האם נערה בת 14 שנמצאה אחרי חיפושים משטרתיים קדחתניים במזרח ירושלים כשהיא מקיימת יחסי מין עם בני מיעוטים מבוגרים ממנה, או נערה בת 17 וחצי, הזקוקה לאשפוז פסיכיאטרי בשל הפרעות אכילה קשות באופן המסכן את חייה?

בעבר נהגו לכנות את הטיפול שלנו ללא התערבות / חסות בית המשפט - טיפול בצל החוק. כלומר עצם כניסתנו הסמכותית להתערבות במשפחה היוותה מנוף לשינוי מבלי להשתמש בארסנל כבד יותר.
בחלוף השנים הקונוטציה של המילה צל הפריעה במידה זו או אחרת, ושינו את המושג ל- טיפול לאור החוק (שכן אור נתפס כחיובי יותר מצל).
האם מדובר בהתעסקות קטנונית בטרמינולוגיה או שמא הבדל מהותי? שכן העשייה בפועל לא השתנתה, אלא אופן הסוציאליזציה שלנו לתפקיד. 'דינוזאורים' שכמותי בתחום אומרים טיפול בצל לאור החוק...
המקרים בהם מטפל פק"ס לחוק נוער הינם הקשים ביותר, בהם מקרים מזעזעים של משפחות הרוסות, הורים מזניחים, נוטשים ומתעללים, מציאות של עוני, מחלות ומשברים קשים. כתוצאה מכך, נשקפת סכנה רצינית וחמורה לגופם ונפשם של קטינים, וחשש מהפיכתם ליצורים א- סוציאליים, מסכנים ואף מסוכנים לחברה. על מנת לאפשר משייתם של קטינים אלה ממי המצולה העכורה, נזעק המחוקק הישראלי, שחקק בשנת 1960 את חוק הנער- טיפול והשגחה, והפקיד את גורלם בידי בתי המשפט לנוער, ופקידי הסעד המופיעים בפניהם (הקדמתו של אהרון מלמד לספרו "קטינים בסיכון" של אלי שרון, 1993).

הרציונאל לפעולתו של פק"ס לחוק נוער

כניסתי לחייה של משפחה מתרחשת פעמים רבות בפתאומיות ובאופן אינטנסיבי כל כך, ונדרשת מיומנות רבה וגם רגישות אין קץ על מנת שלא להיות "פיל בחנות חרסינה".
לא רבות הן ההזדמנויות בהן אני יכולה לבחור לעצמי משפחה לטיפול, וכפי שכבר נרמז- ההתקשרות, בוודאי זו הראשונית, היא לרוב חד צדדית ואפילו בכפייה בשל דיווח זה או אחר או בשל משבר או אירוע קיצוני. כך קורה שבדרך כלל משפחה מתוודעת לקשר עם פקידת סעד לחוק נוער כאשר תפקודה ירוד באופן כזה שגורמים כמו, גן, בי"ס, טיפת חלב, בי"ח, מדווחים לנו אודות הזנחה ו / או פגיעה של ממש אשר בעטיה אנו נכנסים לתמונה כשהמטרה הינה הגנה על חסרי ישע. זאת עפ"י חוק הנוער טיפול והשגחה תש"ח 1960, אשר מטרתו להגן על קטינים ולשמור שגדילתם תהיה נורמטיבית תוך הקניית סמכויות בלעדיות ודרמטיות לעו"סים העושים את המלאכה מטעם המדינה.
זו אינה התקשרות מרצון.אני מבקשת להציג משפחה שלא בחרה להסתייע בשירותיה של פקידת סעד.
סוגיה זו הינה משמעותית משום שההתערבות הטיפולית אינה דומה בשלביה לטיפול 'קונבנציונאלי' בו מטופל פוטנציאלי פונה או מופנה מרצון לגורם הנחשב בעיניו בעל ידע ומומחיות בתחום בו דרושה לו העזרה.
כך אני מוצאת עצמי חלק בלתי נפרד ממשפחה שכלל אינה מוכרת לי, וברבים מהמקרים אין לי אודותיה שום מידע. עובדה השונה מעיקרה מכל טיפול אחר בשל אלמנט הבחירה.
יש שבסיטואציה טיפולית זו אנשים עשויים להרגיש משוחררים יותר מבדרך כלל לחשוף את סודותיהם, מצוקותיהם ומר גורלם דווקא כי זה בפני מישהו זר, מרוחק, וכזה שאנו לא 'מחשבנים' לו (בדומה להתקשרויות במהלך טיסה ארוכה, או באופן אקראי אחר כמו בתור במרפאה וכד'). יש כאלה הנסגרים כבתוך קונכייה. אצלם היכולת לשתף, לגעת בכאב, להתמסר רגשית היא תוצאה של היכרות קודמת אשר מהווה עוגן, וקשר הנסמך על אמון (אלי גיא, 2007). תהליך המוכר לי ולכל מטפל מקשת מגוונת של מטופלים , השונים זה מזה בהתנהלותם.

עקרונות העבודה של פקידת סעד לחוק נוער

לצד מדיניות העל הנקבעת ע"י משרד הרווחה, קיימים נהלים לוקאליים. כך גם במנהל הרווחה של עיריית חולון, אשר בו קיימת כוננות של פק"סים 365 ימים בשנה. כך שאין מצב בו מתרחש אירוע חרומי מעבר לשעות עבודת המשרד, אשר לא מקבל מענה מידי בהתאם לחומרת המצב.
הלכה למעשה כל פקידת סעד מבין 10 העובדות בצוות בחולון מקבלת ביפר למשך שבוע ימים. במסגרת הכוננות כאמור יש לתת מענה מיידי לכל קריאה עפ"י חומרתה והצורך בהתערבות החל משעת סגירת המשרדים ב- 15:30 ועד למחרת בבוקר עם פתיחתם ב-7:30.
יש שהקריאות לכונן הינן קריאות סרק, או כאלה אשר מודעים לאופציה, מוכרים למערכת ממקודם, ומשתמשים בה שלא לצורך.
לעתים הקריאות להתערבות מיידית באות מצד משפחות מטופלות אשר בהן קרה אירוע חריג באופן מיוחד, ויש שמדובר במשפחות שאינן מוכרות. במקרים מעין אלה יש שההתערבות המיידית מספיקה וחד פעמית, ויש סיטואציות בהן זוהי תחילתה של היכרות ממושכת. במקרים כאלה המשך הטיפול מועבר לצוות האזור אליו משתייכת המשפחה.
בכל אירוע בו יש קטינים, כוחות ההצלה המעורבים נדרשים לדווח ולערב פקידת סעד לחוק נוער, שכן בידיה הסמכות הבלעדית להוציא קטין מסיטואציה מסכנת ולהעבירו למקום בטוח.

תהליך טיפולי "על חם"

היו כבר מאות צלצולים כאלה בשנים קודמות וגם באלו שבאו אחרי אירוע זה , אבל להתרגל אי - אפשר.
ההודעה היתה לקונית , כדרכן של הודעות :
..."נסיון רצח של אישה ע"י בעלה בנוכחות ילד קטן , אולי בן 4 , תגיעי מהר ל..."
השעה היתה סמוך ל – 03:00 לפנות בוקר , עוד מעט יקומו בנותיי , יתארגנו בעצמן , ילגמו שוקו חם ויצעדו לכיתה ד' ו-ב' בבי"ס.

נוהל חירום הוא כזה של טייס אוטומטי . בדומה לטייס קרב או לאיש 'צפרדע' שאומן זמן רב לקראת ביצוע משימה . ברגעים מעין אלה לא חושבים מה לעשות אלא עושים . לשם כך יש לכל אחד מאיתנו מנגנונים אשר פעלו במצבי דחק כאלה ואחרים בעבר . זה מצטרף לגורמים כמו מבנה אישיות , משאבי אגו , נסיון חיים ופרה-דיספוזיציות שיחד יוצרים את תמהיל האופן בו נפעל.
דיסוציאציה (ניתוק) הינה מנגנון הגנה בשרות האגו, בדומה למנגנונים נפשיים אחרים ונוספים שמטרתם הפחתת חרדה, ומשום כך נקראים מנגנוני הגנה (טובי פלד, 2005). במינונים המתאימים תאפשר הדיסוציאציה תפקוד אפקטיבי . יש וקורה שבמצבים בהם המינון הוא יותר/פחות מדי הדבר יכול לפגום באיזון וגם בתפקוד השגרתי.

כך מצאתי עצמי מתקלחת 'מטכל"י' , לובשת בגדים נוחים ( כמו לקראת שהות במקלט בזמן מלחמה או בדומה לטיסה ארוכה במיוחד) ותולה בריסטול גדול על דלת השירותים ובו כתוב בלורד אדום :
"בוקר טוב בנות , אמא בעבודה , יום טוב! "
עוד דקה חולפת ואני באוטו ובאמתחתי טופס של צו חירום ועט כותב (כשם שלוחם לא ייצא לשדה הקרב בלי נשקו).
אשמורת הבוקר היא זמן מיוחד : החושך , השקט , האוויר , מריאן פיית'פול ברדיו והכביש ריק. אני שטה עליו ותוך 12 דקות אני בכתובת...
מה אני עושה כאן ? הרי רק 5 חודשים חלפו מאז הייתי אני בסכנת חיים ממשית על רקע בריאותי ועדיין תחושת ההיטלטלות בין החיים של העולם הזה לבין אלה של העולם הבא חריפה באפי . פול סיימון שר you can be my body guard... ואני תוהה האם אני ??
ברחוב היו פזורות ניידות מד"א, משטרה, מז"פ. האשה הועברה במצב קשה לבי"ח וולפסון .
טיפסתי במדרגות הבניין (שלמרבית הפלא לא היה לי מוכר מפונים אחרים ) שתיים - שתיים ונכנסתי מבעד לדלת הפתוחה לרווחה אל דירת המשפחה .
הדירה נראתה כשדה- קרב , וכתמי הדם המושפרצים בכל מקום היו העדות האילמת למרחץ הדמים שהתרחש שם זמן מה קודם לכן , בשעה שבדרך כלל אנשים בחצי הגלובוס הזה פשוט ישנים....
גברים בעלי תפקיד התרוצצו אנה ואנה , מדדו , דיברו בקשר ובפינה בגובה מטר זוג עיניים גדולות שואלות...
אספתי את נתנאל (שם בדוי) לחיקי , במאמץ רב יש לומר , הוא הביט בי ואמר: "תיזהרי שלא תידבקי בדם...אבא לא הפסיק לתת לה על הראש עם הפטיש.. בום.. בום והפטיש נשבר ...."
בירור קצר הבהיר שהמצב סבוך עוד יותר שכן לא ברור להיכן ברח האב , ומדאיג אף יותר , איפה נמצאים שני אחים נוספים גדולים יותר בן ובת.

בשעה 05:45 לפנות בוקר בהיותי רוחצת את נתנאל במקלט חירום לילדים "מקום בלב" צלצל הנייד שלי. איך לומר אני וגאדג'טים (חפיצים) לא מי יודע מה ...אני ממהרת לענות במבוכה , מהעבר השני בתי הקטנה : " בוקר טוב , בוקר טוב גם לפיל וגם לדוב....כשתסיימי להציל ילד אחר תחזרי להיות אמא שלי ?"

ב -07:30 הייתי עם מטאטא ביד בסלון ביתי. במבזק החדשות כבר דיווחו על המקרה . רק כשישבנו לסעוד את ארוחת ליל שבת קיבלתי הודעה מהמשטרה כי האב נעצר והילדים מתארחים במקום בטוח.

ביום ראשון העברתי את הילדים הגדולים לאחיהם הקטן במקלט על מנת שיהיו ביחד . הגשתי כמקובל חומר בהמרצה (הליך מזורז) לבימ"ש לנוער , ונסעתי לבקר את האשה .

מסדרונות בית החולים הם מקום מוכר ומאוס עבורי . הריח החריף , הגניחות מכל צד , צפצופי המכשירים...הניאונים שלא נותנים לך לדעת אם יום או לילה , ואיזו עונה משתוללת בחוץ..

" את מי את מחפשת ? "
"את משפחה ? "
הפטירה לעברי אחות גדולת מימדים עם פנים מבינות .
" אני עו"ס " השבתי.

מהלך אירועים ומציאות חדשה

אמנם המקרה שייך לצוות האזור שלי כך שהיה אך ברור שימשיך להיות בטיפולי . אך בשלב זה לא ידעתי כיצד יתגלגלו העניינים. היכרותי עם המשפחה החלה כאמור בלילה בו הגיע הבעל מישיבת "אנשי - מידות " בה שהה כחלופת מעצר בשל אלימות כלפי אשתו , ובעוד ילדיו הגדולים שוהים בביקור אצלו בישיבה ( עובדה בה ירצה להשתמש כאליבי ), באישון לילה תקף בסכין , פטיש ובנשיכות את אשתו לעיני בנם הקטן , שהיה אז רק בן 3.5. האשה איבדה את הכרתה , הבעל נמלט במכונית המשפחתית בחזרה לירושלים , לא לפני שנעל הדלת מבחוץ.
משלא הצליחה המשטרה לאתר קרובי משפחה נקראתי במסגרת תפקידי כפקידת - סעד לחוק נוער כוננת.
האיש נשפט ונכלא, והאישה התאוששה באופן משביע רצון .
הילדים שהו תקופת מה במקלט על מנת לאפשר לאם להחלים פיסית ובמקביל ליצור אצל הילדים תחושת ביטחון , רכישת הרגלים ושגרה בטוחה שהיתה מאוד נחוצה עבורם אך מאוד חסרה בחייהם. בחלוף כחצי שנה חזרו באופן הדרגתי לבית אימם.

מכאן ואילך ובמשך 4 השנים הבאות המשפחה היתה אצלי בטיפול משפחתי ב - ptsd (post trauma stress disorder ) וכן בנוסף להדרכה הורית . על מנת להתגבר על טראומה עלינו- המטופל והמטפל - ללמוד לנוע בשטף בין אינסטינקט, רגש ומחשבה רציונאלית. כאשר שלושה מקורות אלה נמצאים בהרמוניה, פועל האורגניזם שלנו כפי שתוכנן (פטר לוין, 1997). התחזוקה הטיפולית שנדרשה היתה אינטנסיבית ביותר וכללה גם שיחות טלפון בשבת ובחג , זמנים קשים במיוחד למשפחה במשבר.
הפגישות הטיפוליות היו קשות מנשוא למשפחה ולי , כמי שמעורבת במה שקורה להם , ובהן למדנו צעד אחר צעד לחזור לחיים שגרתיים ונורמטיביים ( כל אחד עפ"י מיקומו במעגל החיים ).כל מסיח גורם לטלטלה קשה עד כדי חוסר יכולת לתפקד.
הדלקת נרות חנוכה , ניקיונות פסח ועוד , מעוררים פלשבקים אצל האשה וילדיה שהפכו לנשוא הסיוטים העכשוויים, ותורגמו להורות המושתתת על רצון לפצות שבמסגרתה תשומות רגשיות גדולות בהרבה ממה שילדים בגיל ילדיה של האשה נחוץ להם בדרך כלל. הדריכות בה מתנהלים קיצונית ומתישה.
האשה נבהלת מסיטואציות שמי שלא היה בנעליה , אינו מגיב להן כלל. מינוני החרדה הקיומית אשר בדרך כלל מאפשרים תיפקוד ,אצל בני המשפחה , בהיותם פוסט טראומטיים , נמצאים במינונים המפריעים לתיפקוד סביר.

הרהורים

כמו שעון מעורר שמצלצל בבוקר וקוטע את שגרת השינה בה היה האדם שרוי, ללא הודעה מוקדמת, כך צלצול הביפר תמיד תופס אותי (וסבורתני שגם את פקידות הסעד באשר הן) לא מוכנה וקוטע בפתאומיות את שגרת יומי. וכמו אותה התהפכות במיטה ומשיכת השמיכה אל מעל הראש, גם אני מייחלת רק לעוד חמש דקות של שקט, חמש דקות ללא הצורך להיסחף לתוך המערבולת שמחכה לי הפעם.לפעמים אני אף שוקלת ברצינות לאמץ את שיטתה של אנדריאה, העיתונאית הצעירה מ"השטן לובשת פראדה", ולזרוק את הגוש המצלצל לתוך איזו מזרקה מעוצבת, או לפחות לתוך האמבטיה.
למזלי, אותה מסגרת מסודרת בה אני נמצאת, אותם חוקים וכללים (שהוזכרו ב"עקרונות העבודה של פק"ס לחוק נוער") שכבר מוגדרים לי כברירת המחדל בראש, אינם מאפשרים לי לטבוע באותה מערבולת. בזכותם אני מצליחה בסופו של דבר להתגבר על הרהורי ההתחמקות שעוברים בראשי ולגשת לעבודה, מכיוון שהעובדה שאני יודעת מה לעשות נוסכת בי ביטחון, שאותו אוכל להעביר גם למטופלי לכשאפגוש אותם ב"לב ים". אילולא היה לי את אותו צוק איתן להיאחז בו, אותם כללים המנחים אותי בעבודתי, ספק אם הייתי מצליחה לבצע את עבודתי במלואה ובצורה הטובה ביותר. אחרי הכל, בלאגן כבר יש בשפע ותפקידי הוא להכניס קצת סדר.
שלא בדומה לאותו שעון מעורר לא מתחשב, תחושת הדריכות מתלווה לא רק לצלצולו של הביפר אלא לכל תקופת הכוננות, כל יום, כל היום. אפשר לומר ששגרת יומי נקטעת עוד הרבה לפני הצלצול הראשון, ברגע בו השקית הקטנה ( זו של תכשיטי מילר) עם הביפר עוברת לידי. כבר אז מחליפה "שגרת ביפר" את שגרת היום, ואם במטאפורות עסקינן, אז כמו נערה צעירה שממתינה בכיליון עיניים ליד הטלפון, ומחכה לרגע שחברה יצלצל; גם אני מוצאת את עצמי מחכה לצלצולו של הביפר- אומנם לא באותה התלהבות אך בהחלט באותה דריכות. אני לא מרשה לעצמי להתרחק ממנו יותר מדי כי "אולי אני לא שומעת?" ו"אולי הוא בעצם כבה או הסוללה נחלשה ולכן לא מצלצל?". הביפר הופך להיות חברי הטוב ביותר ומלווה אותי למקומות שאפילו המלכה נכנסת אליהם לבדה. אני זוכה לקבל את שגרת יומי בחזרה רק כאשר אני מעבירה כלאחר כבוד את השקית הקטנה עם הביפר לכוננת הבאה בתור. למרות שהביפר שוקל כמו קופסת קוטג' אישית, ברגע שהוא כבר לא בידי אני מרגישה כאילו השילו מעלי לפחות 2 טון, וכל שנותר לי לעשות הוא להביט באותו זוג עיניים נואש שתולה בי את מבטו ולאחל לו שבוע שקט.
מסקנות

הטראומה הנפשית היא אסונו של חסר אונים, בזמן התרחשותה הנפגע הוא חסר ישע לנוכח כוח חזק ממנו (ג'.ל. הרמן, 1997). בעת התערבות בזמן משבר יש צורך להעביר את המסר של "אני פה בשם התקווה", שכן אז המשבר מקבל משמעות של הזדמנות לצמיחה.
הפצעים הנפשיים אינם חולפים ובוודאי לא בקצב בו הפצעים הפיסיים מחלימים.
האחזקה הטיפולית תפקידה למזער את הנזק ולאפשר לחיות ולתפקד לצד הפחד והכאב. החלמה, אם פירושה "היה כלא היה", אינה אפשרית כלל.
כך בתהליך איטי למדנו , המשפחה בעזרתי, לחיות עם זה , להישיר מבט אל הצלקת ולהמשיך
הלאה.
מנסיוני אני למדה כי יש ערך מוסף , שעדיין איני יכולה להסבירו , לעובדה שהייתי נוכחת הן בזירת האירוע וגם כמטפלת המשפחתית לאחריו.
אין זו הטרגדיה המשפחתית הראשונה בה אני מעורבת במסגרת חיי
המקצועיים , ולדאבוני גם לא האחרונה.

אפילוג
"הודעה בחדשות אודות אישה שנרצחה בידי בעלה ביום שרבי , 8 חודשים אחרי.. ומספר רחובות דרומה משם , שוב נקראתי בעודי חותמת על העברת בעלות לאחר שמכרתי את רכבי , ונדרשתי "לפזר " 4 ילדים"...

רשימת מקורות

גיא אלי, מטפל-מטופל, מדריך-חניך, נפש-גוף: תחומים וגבולות, articles.co.il, 2007.

הרמן ג'.ל., טראומה והחלמה,עם עובד, 1997.

לוין פטר, להעיר את הנמר- מרפאים את הטראומה, 'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ, 1997.

פלד טובי, הכל חרדות, מודן, 2005.

שרון אלי, קטינים בסיכון, הוצאת נבו, 1993.