12314 מאמרים - מנוע לחיפוש מאמרים - פרסום מאמרים חינם

נושא המאמר: בין תנינים לאבוריג'ינים בארץ הילידים שבאוסטרליה
מאת: כפיר השכרת יאכטות   שמור מאמר למועדפים

התינוקת נצמדה לשדה של ברנדה ביתר שאת וינקה ממנו בכוח תוך השמעת קולות שקיקה וסיפוק. ברנדה החלה לפתע לרקוע ברגליה היחפות במקצב סטקאטו מהיר על רצפת הסירה. הקולות המתכתיים העמומים נבלעו במים. שני הגברים הילכו במים העכורים תוך שאחזו במאמץ רב את חרטום הסירה וגררו אותה אחריהם על תכולתה האנושית תוך יצירת אדוות רחבות מאחוריהם. "למה את רוקעת"? שאלתי בלחש. "להבריח את התנינים" הפטירה ברנדה. אינסטינקטיבית הצטרפתי אליה בתיפוף עצבני ומגושם משלי. שנים אחר כך בעת שהייתי בברזיל, בעיר סלבדור דה בהיה, ראיתי את ההמונים מלווים בהליכה ובשחייה את צלמה של האלה יאמאנז´ה הצף על פני המים עד שנעלם באופק לקול התופים הגדולים שבחוף. שם נזכרתי שוב בברנדה הרוקעת ובלואיז היונקת ממנה שהיו ישובות בסירה הנעה באיטיות לעבר השקיעה. אבל כל זה קרה בעצם הרבה יותר מאוחר. למעשה בזמן שקרו המאורעות האלה היינו במרחק די גדול מהחוף, בצפונה הנידח של היבשת, באזור שרק במפה טובה במיוחד ניתן לקרוא את שמו - ארנהם לאנד. בסוגריים יצוין לעיתים אפילו התואר אבוריג´יניס לאנד - "ארץ הילידים". זוהי כברת ארץ רחבה ושוממת לכאורה, ללא עיר או כפר שמצוינים על גבי המפה. היא מוכלת בלשון יבשה מפורצת ונמוכה מלאת ביצות וסחופת רוח, שמפרידה בין ים טימור לבין ים קרפנטריה בצפון היבשת הדרומית היא אוסטרליה, במדינה הנושאת את השם האקזוטי "הטריטוריות הצפוניות", מרחק של 500 מייל במעוף הציפור מבירת המחוז דארווין. מספר חודשים קודם שהגעתי למקום הזה, בעת שטיילתי לאורך חופה המזרחי של היבשת, התארחתי אצל זוג מורים לבנים, שרה ופיטר ובתם בת הארבע פיבי שעזבו שנים ספורות קודם את דארווין והחליטו להתיישב במדינת "דרום ולס החדשה". היה להם שטח אדמה גדול שכלל גן ירק ומשק חי, הם לימדו בבית הספר המקומי ובנו את ביתם החדש במו ידיהם כבר שלוש שנים. שלושתם ארחו אותי במשך יומיים בביתם הארעי הצמוד לבית החדש שבבניה. בשיחות איתם התוודיתי על רצוני להכיר את חיי האבוריג´יניס האוסטרליים מקרוב. בערים אותן בקרתי בדרכי הבחנתי שהאבוריג´יניס חיו במעגלים של פשע, זנות, חיי סעד ושכרות מתמדת. זו הייתה שנת 1988, שנת המאתיים לגילוי אוסטרליה על ידי קפיטן קוק. אפילו אז, בצל חגיגות ה-200 היחס אליהם מצד הלבנים היה מחפיר ונודעו מקרים רבים שאבוריג´יניס נעצרו ואף "התאבדו" בכלא. בהיותי בעל גון עור שחום ובעל זקן עבות חשתי על בשרי את היחס הרע אליהם. נוכחתי בכך ממקור ראשון כאשר שוטרים ומשליכים מקצועיים בדיסקוטקים טעו לחשוב בגלל מראי שאני אבוריג´יני שאינו יודע מה מקומו ונקלע בשכרותו למקום של לבנים בלבד.

ידעתי שתרבותם המקורית של האבוריג´יניס האוסטרליים מפוארת ומרשימה ושאבותיהם הגיעו לאוסטרליה בערך 10,000 שנה קודם לנחיתת האדם הלבן. היה ברור שאין כל אפשרות לראות את התרבות האמיתית שלהם בערים או בהצגות שנערכות בתשלום לתיירים בסגנון "קרוקודייל דאנדי". וכך פיטר ושרה הציעו לי להגיע לארנהם לאנד בה חיים האבוריג´יניס בשמורת טבע ענקית באופן המקורב ביותר לאורח החיים לפיו הם חיו בעבר. הרעיון קסם מאד אך ראשית היה עליהם להמליץ עלי בפני חבר שלהם, אדם לבן-עור שעבד בשמורה כמדריך ושמו דיויד. הם התקשרו אליו והוא שוחח איתי וערך לי "תחקיר בטחוני". הוא רצה לוודא שאני באמת מטייל מישראל ולא אוסטרלי לבן שמנסה להיכנס לשמורה בדרכי תחבולות. בעקבות ה"תחקיר" והמלצת חבריו דיויד הזמין אותי לבוא ולהתארח בביתו בשמורה. הרגשתי בר מזל. נותרה "רק" הבעיה הפיזית של איך להגיע לשם. התברר לי שפעמיים בשנה דוברה ענקית יוצאת מדארווין ומגיעה לשם עם ציוד, מזון, חלקי חילוף וכו´ וכן שרק אחת לשבועיים יוצא לשם מטוס מטען קטן, שוהה במקום שלושה ימים וחוזר לדארווין. השמורה התנהלה בעזרתה של ממשלת "הטריטוריות הצפוניות" ובסיועה. אנשים לבנים ספורים ובעלי מקצוע מיוחדים נשכרו בחוזים ארוכים לבוא לשמורה, לחיות בה וללמד את האבוריג´יניס כיצד לחיות בשלטון עצמי מתוך מגמה שהם יספקו בעצמם בעתיד את כל צרכיהם המודרניים, כל זאת תוך בידוד מקסימאלי משאר תושבי היבשת. מיותר לציין שהשמורה הייתה סגורה לחלוטין לכל אדם לרבות מטיילים אוסטרלים ואחרים. התחייבתי לא לצלם דבר כבר ב"תחקיר" של דיויד אשר חי בשמורה כבר 12 שנים והדריך את האבוריג´יניס בכל מיני תחומים.

כאשר הגעתי לדארווין חודשיים לאחר מכן התקשרתי לדיויד והוא הורה לי להגיע לשדה התעופה המרכזי של העיר ביום מסוים עם ציוד קל ככל שאוכל. חברתי האוסטרלית שהכרתי בדרך והצטרפה למסע שלי התחננה בפני דיויד שיאפשר לה להצטרף אלי כדי שתוכל לבקר בשמורה. למרבה האירוניה היא הייתה פעילה מאד בארגונים חברתיים שמטרתם לעזור לאבוריג´יניס אך דבר לא סייע בידה - דיויד סרב בתוקף רב לצירופה. בבוקר המיועד הגעתי לפי ההוראות לבדי להאנגר בו עמד מטוס המטען השחור. זה היה מטוס בוכנה דו מנועי בעל 10 מושבים בלבד ותא מטען גדול יחסית. שאר המושבים נעקרו כדי לפנות מקום למטען שגדש כל פינה והועמס במרץ אל בטן המטוס ואל בין המושבים. להפתעתי הרבה התבקשתי להישקל ועל פי משקלי נקבע לי המושב המתאים. רק שנים מאוחר יותר בעת שלמדתי לטוס הבנתי את החשיבות הקריטית לחלוקת משקל נכונה במטוס כדי שיהיה מאוזן בעת ההמראה והנחיתה. הנוסעים האחרים היו לבנים שחזרו מחופשה וכן אבוריג´יניס ספורים שחזרו מאשפוז בבית החולים בדארווין. לא היו שיחות רבות בין האנשים והייתה קצת דריכות באוויר. אולי זו התחושה המרגשת שחשים אסטרונאוטים בטרם ימריאו מכדור הארץ לכוכבים רחוקים ובלתי נודעים. לא היה לי שמץ מושג למה לצפות.

אחרי שעה ארוכה הועמס כל המטען, המנועים הונעו והמראנו באיטיות. רגלי נחו על תיבות קרטון וידי נשענו על תיבות אחרות שהונחו במעבר ונקשרו היטב. ליד כל מושב היה חלון. הנופים לאורך רצועת החוף נראו מדהימים בניקיונם ובבדידותם. ממעוף הציפור ירוק הצמחייה, כחול הים ולובן הסלעים יצרו יחד ספקטרום מהפנט. במשך כל הטיסה לא עברנו מעל שום נקודת יישוב ואחרי 3 שעות נחתנו בשדה תעופה מאולתר כבוש כורכר בשולי היישוב האבוריג´יני הקטן הצמוד לשפת הים. הבתים נראו כבתים רגילים וסטנדרטיים עשויים מעץ שמוצאים בכל מקום ביבשת.

דיויד חיכה ליד הכבש ולחץ את ידי בחום. איש גבוה, נאה וחסון כבן 40 שמיד התחבב עלי על אף שתקנותו. מיעוט מילים הוא דבר שגור באזוריה הנידחים של אוסטרליה וכבר לא ראיתי בזה כל בעיה, הסתגלתי. כך נסענו בשתיקה לביתו שלהפתעתי נראה גם הוא כבית אוסטרלי רגיל וגדול. הוא הציג בפני את אשתו הלבנה החדשה ברנדה, מורה כבת שלושים, ואת ילדתם התינוקת בת שבעת החודשים לואיז. מאוחר יותר כאשר נפתחו הבירות שאי אפשר בלעדיהן ובעקבותיהן גם הלבבות, סיפר דיויד כיצד ומדוע הוא הגיע לשמורה עם אשתו הראשונה ובנו אנדריו 12 שנים לפני כן. הסיפורים קלחו ורתקו. אווירת "סוף העולם" המיוחדת בשמורה המבודדת סייעה גם היא מן הסתם לשאר התושבים הלבנים שבה להתקרב אל תרבותם העתיקה של האבוריג´ינים הקדומים ומנהגיהם המיוחדים. דיויד ובני משפחתו חיו בביתם ומחוצה לו על פי הקודים המיוחדים האלה. ברור מאיליו שמצב מיוחד זה עשוי לשמש כר פורה לקונפליקטים תרבותיים שכמובן התרחשו מעת לעת.

לא אספר את שקרה במפגשים שלי עם דיויד והאבוריג´יניס. אהיה נאמן להבטחתי שלא לחשוף דברים מהחיים בשמורה. אך אוכל להתמקד בדברים שקרו למחרת היום ואשר קשורים בעיקר לים.

דיויד הגיע בצהריים לאחר תום יום העבודה הקצר בוויקאנד והציע שנצא עם סירתו המנועית לדוג. הסכמתי בשמחה. לו הייתי יודע מה מחכה לנו ייתכן ולא הייתי כה נלהב. למשימה הצטרפו מלבד דיויד גם ברנדה אשתו ולואיז התינוקת וכן אנדריו בנו בן ה-18 מנישואיו הקודמים. אנדריו גדל מרבית חייו בשמורה ונראה יפה כמו אל יווני. בחור לבן שרירי ושזוף, בעל שיער בלונדיני מתולתל ועיניים כחולות כצבע הים.

אישה אבוריג´ינית צעירה רחבת אגן ושחורה כפחם, בעלת תווי פנים גסים מעט, ליוותה אותו אל הסירה. אחר כך התברר שהשניים אך נישאו שבועיים קודם. היה מוזר לראות את השניים כבעל ואישה. זה נראה כמו חיבור גזעים ותרבויות בלתי אפשרי. ציינתי לעצמי שעלי לשאול את דיויד על כך מאוחר יותר. וכך יצאנו שלושה גברים, אישה ותינוקת בסירה המנועית הגדולה של דיויד. האבוריג´ינים בשמורה הם אנשי יבשה מובהקים ואינם יורדי ים.

להפתעתי לא ראיתי בסירה כל ציוד דיג או חכות משוכללות. כדרכי בעת שאני אורח לא שאלתי דבר אלא ציפיתי בסקרנות לראות כיצד יתבצע הדייג. הים ליד נקודת היישוב האבוריג'ינית הקטנה הוא רדוד בתחילה, בערך כמטר עומק לאורך מפרץ בן 10 מייל ולאחר מכן מעמיק והולך עם היציאה לים. הסירה הייתה בעלת אורך של כשמונה מטרים ולה מנוע חיצוני גדול אחד. את הלגונה חצינו מהר יחסית והגענו לים הפתוח. דיויד פתח תא זיווד והוציא מתוכו חוטי דייג עבים מאד שמגולגלים ידנית על קרש ובקצה כל חוט נקשר קרס גדול. הוא הקצה לאנדריו ולי חוטים כאלה ובקש שנתחיל לדוג. שאלתי מה בדבר פיתיון, והוא ענה בעגה אוסטרלית טיפוסית - Don´t Worry Mate!. בספקנות רבה עשיתי כדבריו. תוך כחמש שניות מרגע שהקרס שלי הורד למים העכורים הרגשתי משיכה עזה. זעקתי בהתרגשות מהולה בפחד והפתעה אך לא הרפיתי. חשבתי שאולי תפשתי בטעות איזה תנין חד שיניים או כריש איום. קראתי לעזרה ונאלצנו למשוך בכוח רב עד שהעלינו דג ענק שלא נגמר במשקל של כ- 15 קילו. מזל של טירונים חשבתי. בדיעבד התברר שזה היה הדג הגדול ביותר שנדוג באותו היום ושעוד נכונו לדג הזה עלילות. אנדריו לידי צרח שיש אצלו נשיכה והעלה גם הוא בעזרתי דג מסוג אחר לגמרי במשקל דומה. הדג הבא שהועלה היה דג חרב. וכך נתפשו הדגים בזה אחר זה, כל דג שונה מחברו. דגים מדהימים בגדלם הועלו לסירה בעליצות רבה וללא הפסקה.

זה היה די מדהים - פשוט מכניסים קרס למים ושולים דג ענק של כמה קילו טובים. נזכרתי במעומעם בלילות לבנים בהם הצטרפתי לחברים דייגים בארץ מבלי שדגנו אפילו איזו ברבוניה קטנה למרות הציוד המתוחכם. תוך כעשרים דקות התמלאה רצפת הסירה בדגים שונים ומשונים שמעולם לא ראיתי וכולם גדולים להפליא. לא היה מקום ליותר ונאלצנו להפסיק את הדיג.

אחרי שעה קלה נחתנו על אי קטן והדלקנו מדורה. דגים נבחרים הונחו ישירות על גחלי האש כמות שהם מבלי שמישהו טרח אפילו לפתוח ולנקות אותם קודם מבפנים. פשוט קרענו ואכלנו בידיים את חלקי הבשר הצלויים הנבחרים ואת השאריות הרבות השלכנו חזרה למים. אכלנו ארוחה מדהימה על טהרת דגת הים ושבענו מבלי שאכלנו מאותו סוג של דג פעמיים. שמתי לב שהדג הראשון "שלי" נשמר בצד והרגשתי גאווה רבה. חשבתי לתומי שאולי נאכל אותו בבית מאוחר יותר לאחר הוספת איזה שהם תבלינים אבוריג'ינים מיוחדים.
ההסבר של דיויד לתופעת שפע הדגה היה שהמקומיים או אחרים לא דגים בים. השמורה היא מחוץ לתחום לדייג מסחרי וכך הדגים גדלים ומתרבים באין מפריע לממדים עצומים. אויביהם היחידים של הדגים הגדולים הם התנינים הגדולים השורצים בכל חופי אוסטרליה, אך ממילא הם האויבים הטבעיים של כל יצור חי. הדגים הגדולים אוכלים מהצמחייה העשירה והטורפים שבהם אוכלים את הקטנים יותר בשרשרת מזון שלווה שלא הופרעה מעולם. כמעט כמו באיי הגלאפגוס רק ללא התיירים. לכן הדגים הגדולים אינם למודי ניסיון בכל הקשור לדייג מפני שהוא כה נדיר וזו הסיבה שכל כך קל לדוג אותם ללא שום התנגדות מצידם ואף ללא צורך בפיתיון. הקרס המתכתי החשוף והנוצץ נראה להם כדג קטן ששווה נשיכה.

מאוחר יותר, בעת שאנדריו הלך לישון תחת אחד העצים, נזכרתי ושאלתי את דיויד לגבי נישואיו של אנדריו. ציפיתי לשמוע מרירות של אב נכזב על הנישואין הבעייתיים של בנו מחוץ לגזע, אבל דיויד חשב כמובן אחרת. "כאשר אנדריו בא אלי וגילה לי שהוא רוצה לשאת את האבוריג´ינית לאישה", סיפר דיויד במתינות, "נגשתי לבית משפחתה של האשה ונפגשתי איתם. שאלתי והתעניינתי גם אצל אנשים אחרים לגביהם. התרשמתי שזוהי משפחה טובה מאד ומכובדת. לפיכך לא ראיתי סיבה כלשהי למניעת נישואיו של אנדריו ונתתי לו את ברכתי".

נחנו עוד קצת בצל העצים, ניהלנו שיחה עצלה ואז הגיעה השעה לחזור. דיויד ערך בדיקה ומצא שמכיוון שהוא הבטיח לתת דגים אחדים לאנשים שבחוף ומאחר שלא נותרו מספיק אחרי הזלילה הגדולה אזי יהא עלינו לדוג עוד כמה מהם כדי שלא יחסר. הורדנו שוב בזלזול מה חוטים מחוברים לקרסים כפי שעשינו כמה שעות קודם ו... במשך חצי שעה לא הייתה אפילו "אכילה" אחת! אולי חטאנו בחטא הנורא מכל - נמזיס - חטא היוהרה. העונש הבלתי נמנע מידי האלים עמד כבר בפתח.

מאחר ולא העלינו דבר בחוטינו והערב החל לרדת החלטנו לנוע ולז´רז´ר. זוהי שיטת דייג המתמצה בהטלה של חוט דייג עם קרס מתוך סירה וגרירתו תוך כדי הפלגה איטית במרחק עשרות מטרים ממנה. ל"חכה" כזאת קוראים בערבית ז´ורז´רה ומכאן הפועל. בהפלגה איטית יחסית משכנו אחרינו בגרירה שלושה חוטים במשך כעשרים דקות אך ללא הועיל. הדגים פשוט נעלמו. אף לא נשיכה אחת לרפואה. לפתע המנוע השתנק, השתעל ודמם. דיויד ניסה להניע שוב ושוב אך ללא הועיל. בדיקה של המנוע לאחר שהורם מהמים גילתה שהחוטים הסתבכו קשות במדחף ויידרשו שעות ארוכות כדי לחתוך ולחלץ אותו. השמש נטתה עוד וירדה בשמים. לואיז התינוקת התעוררה והחלה לבכות. ברנדה החלה להניק אותה בעצבנות. דיויד הוציא זוג משוטים וחתרנו כמו בקיאק גדול שלושת הגברים לסירוגין ובדממה.

אחרי שעה ארוכה בה חתרנו החלו מי הים הכחולים להעכיר והפכו בהמשך להיות אף עכורים מאד. הבנתי שהגענו כנראה לתחום הלגונה הרדודה. השמש ירדה עוד ונעלמה מעבר לאופק. לפתע הפסיק דיויד לחתור, קפץ בזריזות אל מחוץ לסירה והלך לצידה במים שהגיעו לחגורת מכנסיו כשהוא אוחז בסירה וגורר אותה אחריו. ברנדה שישבה לצידי עם התינוקת החווירה מאד. אחרי דקת דומיה נוספת בה נשמעו רק אוושת גופו של דיויד וצלילי הסירה הנעה במים החלה ברנדה להכות בעקביה בכוח ובקצב על רצפת הסירה. הבנתי מדבריה שהיא מנסה להפחיד את הקרוקודילים והצטרפתי לרקיעות ברגלי.
עברו דקות מעטות נוספות ולחרדתי הרבה אנדריו קפץ גם הוא למים וגרר את הסירה אחריו אך מעברה השני. כך החל קטע סוריאליסטי בו שניהם גוררים בהליכה את הסירה, ברנדה מכה בעוז ובקצב על תחתיתה בעוד התינוקת צמודה לשדה, ואני יושב לידן מתלבט ומתייסר במחשבות איך עלי לנהוג.
נזכרתי בספר שקראתי כילד ושמו "אנשי פאנפילוב" אודות חיילים רוסיים במלחמת העולם השנייה. נאמר שם שמה שמניע את החייל להסתער קדימה היא תחושת הכבוד שיש לחברים לנשק באותה יחידה הצבאית ואי היכולת לשאת את הבושה שיראו אותך בפחדך מול פני חבריך. קל היה לקרוא ולהזדהות כילד, קשה יותר לעשות זאת כבוגר ולהיחשף לאותה גיחת הפתעה בלתי נמנעת של תנין מורעב. חשבתי מה יגידו בארץ כשייודע דבר האסון? "הקשבתי" בעיני רוחי לאלה המקטרגים: "מה לך ולפדיחה שעשו האוסטרלים? אתה היית האורח שלהם ולפיכך היית צריך להישאר בסירה ולתת להם להסתכן, שישלמו הם על הטעויות שעשו". אך יחד עם זאת לא יכולתי להימלט מהמחשבה על הבושה הלאומית שתיזעק מכותרות העיתונים ותישמע בכל מהדורות החדשות ברחבי היבשת: "ישראלי, פחדן וחסר כל בושה, אישה ותינוקת שרדו התקפת תנינים בעוד אלה טרפו את בעלה של האשה ובנו לנגד עיניהם". לא יכולתי לשאת את המחשבות האלה יותר ובחוסר ברירה ולמגינת ליבי קפצתי למים לצד הסירה. בתגובה פצחה ברנדה בסדרת תיפופים מהירה במיוחד.

המחשבות התרוצצו בראשי. עכשיו כשהייתי במים חשבתי לפתע שזה לא רעיון כל כך טוב לרקוע ברגליים בסירה. אם התנינים הלכו לישון שבעים ונינוחים, הרי שהתיפוף העצבני בטוח העיר אותם ומנחה אותם היישר אל איברינו שמתחת למים העכורים. הלכנו מהר ככל שיכולנו. אצלי האוזניים היו כרויות כל הזמן למשמע משק זנבות קרוקודילים מאחורי ומצדדיי.

אור הדמדומים כמעט נעלם כשהגענו לחוף, סחוטים נפשית ופיזית. כבר מרחוק זיהינו דמות כהה מחכה על שפת המים. דיויד זיהה את האיש העומד בחוף כאבוריג´יני הזקן שהבטיח לחכות לנו עד שנחזור, דבר שסוכם איתו מראש כפי הנראה. לרגע פנטזתי שהאבוריג´יני מחכה בצייתנות כדי לעזור לאדונים שחזרו ממסע השייט שחוו כדי להשיב את רוחם בתה בחלב ממותק. לא יכולתי לשער בנפשי מדוע הוא מחכה שם. בשארית כוחותינו העלינו את הסירה על העגלה וגררנו אותה כולנו יחד עד לחצר הבית.

כל אותה העת עמד האבוריג´יני הזקן בצד ולא נקף אצבע. דיויד שוחח עימו בשפתו ואנדריו הוסיף מספר משפטים לאקוניים משלו. ברור שלא הבנתי על מה הם מדברים. שפת האבוריג´ינים שונה משבט לשבט ויש בשפה זו מאות דיאלקטים שונים. אפילו האבוריג´ינים עצמם לא מבינים את אחיהם מאזורים אחרים של אוסטרליה. פרקנו את שלל הדגים ופרשנו אותם לראווה על השולחן מתחת לביתו של דיויד. לרגע חשבתי שדיויד מתגאה בשלל שנתפס בפני הזקן משום שהיה דין ודברים לגבי כל דג ודג. הדבר המדהים הבא שקרה הוא שדיויד הכניס את הדגים הגדולים במיוחד והטובים ביותר לתוך השק שהביא איתו הזקן. הראשון שבהם היה כמובן הדג "שלי" !!!. הזקן אסף במהירות את השלל, העמיסו על כתפו וללא מילה נוספת נבלע בעלטה שגברה. היה קשה לי לקבל זאת בשוויון נפש. הרי סיכנתי את חיי בשביל הדג הזה והאחרים שניצודו, והזקן פשוט בא ולקח אותם בנון שלנטיות וללא כל תמורה...מה קורה פה? לא יכולתי להתאפק יותר ושאלתי את דיויד על כך.

דיויד השיב לאט, בפשטות וביבושת. "הארץ מחולקת מדורי דורות בין משפחות האבוריג´ינים השונות. כל עמק, גבעה ועץ שייכים ב"טאבו" קדמון לאדם או למשפחה. הדבר אינו רשום על הנייר בשום מקום, אך כולם יודעים בדיוק מה שייך למי. אזור הים שבו ´השתמשנו´ שייך לאותו אבוריג´יני זקן. לכן על פי החוק האבוריג´יני עלינו לתת לו, כבעליו החוקי של הים, את החלקים הנבחרים ביותר מכל מה שצדנו. וכך עשינו, שהרי אין אנו חלילה פורעי חוק"...


כפיר השכרת יאכטות
http://www.yam-ba.co.il
[email protected]