נושא המאמר: הורות באומנות
מאת: זיו אייל שמור מאמר למועדפים
הורות באומנות
זוכר את התחושה כשהלכתי ברחוב והסתכלתי בחלונות ראווה והבנתי שאני מסתכל בכל (הנה אני מחפש ורודים וטורקיזים ובובות מענינות,והמשכי שיחות שלנו על רפונזל,ואיך עיוורים מרגישים)-דרך העינים של,סהר, הבת שלי,לא דרך העיניים שלי- באותו רגע היתה בזה,(לצד תחושת המלאות והעומק,כאילו צמח בי רחם תמידי, המילה 'זיבורית' -עולה במוחי -אותה משקולת שהיו מטעינים על ספינות כדי ליצבן)- גם תחושת אובדן,כמעט חרדה על התנוונות של חלקים בתוכי. "הרי מהרגע שבו נולד בני הבכור,לא זו בלבד שנולד בי הלב ומתוכו הידיעה בדבר קיומה של האמת ,אלא שכל קיומי עומד על זה-כאילו ממני יצא הענף ואני עומד עליו." -אריאל הירשפלד-רישומים של התגלות גרוסמן כותב היכן שהוא על אימהות ו' אי- מהות'-על הדימיון המילולי, על ההכלה המילולית.התחושה של נשים בשלב מסויים -האמהות גוזלת מהן משהו,יוצרת חלל ריק בתוכן,לא כל אשה ,לא כל הזמן.אבל מותר לדבר על זה. זמן גלעד שליט עכשיו-ויש משהו בהבנה שילדים הם בני הערובה שלנו לחיים באיזו צורה ארכיטיפית ועמוקה(או להפך שאנו בני הערובה שלהם). אני זוכר שיחות עם יעל שאמרה שהיא לעולם לא,לעולם לא.היא לא תיתן לחלקים ממנה שיעשו חשובים יותר ממנה,ויסתובבו חופשיים בעולם,היא לא תאפשר פוטנציאל כזה של כאב ואובדן.ואני תהיתי לא פעם אחרי סיפורים על הורים שאיבדו ילד-איך אפשר להמשיך לחיות. (מעבר לעובדה שהם-הילדים- כלי ברק לחרדות שלנו,לתחושת הזמן וההמשכיות שלנו.) את זוכרת את הבנה המכאיבה שלעולם לא תוכלי יותר להרהר בהתאבדות- כתרופה ונחמה לכל-כיוון שבגללם זו לא יותר אופציה?,לא רק אל תוך החיים אנחנו נושאים אותם אמרת ,גם אל תוך המוות. ועוד שאלה שעלתה במוחי כשקראתי את 'הדרך' של מקראתי-למה הספרות הישראלית יצרה כל כך מעט סיפורי חניכה גבריים,כל כך מעט -סיפורי אב ובנו או אב ובתו- שהספרות והקולנוע האמרקאיים משופעים בהם,חשבו על 'הזקן והים' או 'הסנדק' או אפילו אפילו 'מליון דולר ביבי' נדמה שסיפור החניכה הוא המרכז של התרבות האמריקאית,ואצלנו תמיד האמא במרכז. קראתי פעם מאמר על התרבות היפנית שבה איפינו אותה כתרבות של השתקפות,הבן לומד את הגבריות מאימו כיוון שאין לו שום מגע רגשי ישיר עם אביו,הקשר הריגשי נעשה בתווך של האם ובפרשנות ושיקוף שלה.מכיוון שהאם לא מבינה את הגבריות בצורה אינטימית אלא משליכה עליה דימויים-לומד הבן את הגבריות בצורה מעוותת וקיצונית(חשבו על כך שבדרך כלל ה'מאצו' הוא תוצר של תרבות מטריראכלית).שוב אני חוזר לגרוסמן ,כיצד הגברים שלו מתומללים על ידי נשים,התפקידים שלהם נכתבים על ידי אשה ומפורשים על ידה לעיתים במובן המילולי של המושג.(אשה בורחת מבשורה,שתהי לי הסכין).מה זה אומר עלינו?-
מאמר זה נוסף לאתר "ארטיקל" מאמרים ע"י זיו אייל שאישר שהוא הכותב של מאמר זה ושהקישור בסיום המאמר הוא לאתר האינטרנט שבבעלותו, מפרסם מאמר זה אישר בפרסומו מאמר זה הסכמה לתנאי השימוש באתר "ארטיקל", וכמו כן אישר את העובדה ש"ארטיקל" אינם מציגים בתוך גוף המאמר "קרדיט", כפי שמצוי אולי באתרי מאמרים אחרים, מלבד קישור לאתר מפרסם המאמר (בהרשמה אין שדה לרישום קרדיט לכותב). מפרסם מאמר זה אישר שמאמר זה מפורסם אולי גם באתרי מאמרים אחרים בחלקו או בשלמותו, והוא מאשר שמאמר זה נוסף על ידו לאתר "ארטיקל".
צוות "ארטיקל" מצהיר בזאת שאינו לוקח או מפרסם מאמרים ביוזמתו וללא אישור של כותב המאמר בהווה ובעתיד, מאמרים שפורסמו בעבר בתקופת הרצת האתר הראשונית ונמצאו פגומים כתוצאה מטעות ותום לב, הוסרו לחלוטין מכל מאגרי המידע של אתר "ארטיקל", ולצוות "ארטיקל" אישורים בכתב על כך שנושא זה טופל ונסגר.
הערה זו כתובה בלשון זכר לצורך בהירות בקריאות, אך מתייחסת לנשים וגברים כאחד, אם מצאת טעות או שימוש לרעה במאמר זה למרות הכתוב לעי"ל אנא צור קשר עם מערכת "ארטיקל" בפקס 03-6203887.
בכדי להגיע לאתר מאמרים ארטיקל דרך מנועי החיפוש, רישמו : מאמרים על , מאמרים בנושא, מאמר על, מאמר בנושא, מאמרים אקדמיים, ואת התחום בו אתם זקוקים למידע.
