12308 מאמרים - מנוע לחיפוש מאמרים - פרסום מאמרים חינם

נושא המאמר: הזהות העצמית כקליידוסקופ
מאת: דבורה הראל   שמור מאמר למועדפים

הזהות העצמית כקלידוסקופ

כשאלוהים ברא את העולם מן התוהו ובוהו. הוא הפריד, תחילה, בין המים שממעל למים שמתחת. למים העליונים קרא "שמים" ולמים התחתונים "ים". וכך הלאה, ברא את היבשה, את השמש, הירח, הצומח, בעלי החיים למיניהם ואת האדם. כלומר, מההפרדה בין מרכיבים שונים ונתינת שם לכל דבר, התהווה העולם.

כך גם נבנית זהותנו העצמית.

לפני שלמדנו להגיב לשמינו, וטרם לימדו אותנו לקרוא לדברים בשם, זהותנו הייתה במצב המעורפל של מה שכינה האנתרופולוג לוסיין לוי – ברוהל, ויונג שאימץ את המושג " participation mystic" " – תחושת אחדות מיסטית עם העולם. פסיכולוגים התפתחותיים אחרים, כמו ויניקוט ומאהלר,תיארו את השלב הזה, כשלב בו שולטת תחושת האחדות, וחוסר הנפרדות בין התינוק לבין השד ממנו ינק – מאמו – ומהעולם.

כדי להבליח ממצב זה של "תוהו", הסביבה מלמדת ומסייעת לנו לתת שם לדברים. כי בפשטות ניתן לומר, אם אין לנו שם לדברים, אין לנו אפשרות לחשוב, לזהות, ולדבר עליהם ומה אנו מרגישים לגביהם. אני משערת שזו אחת הסיבות שאיננו זוכרים את ילדותנו המוקדמת. לא היה לנו עולם מושגים – שמי, כדי ל"קודד" אותם. כעוללים אנחנו לא מסוגלים לזהות בשם את החוויות שאנו חווים ואת הדברים שאנו רואים ושומעים. ו"כל", מה שנשאר לנו הן חוויות גולמיות, חושיות – לא מוגדרות - המוכלות באמיגדלה שבמוחנו.

במילה "זהות עצמית" מתגלה סוג של אוקסימורון. זהות, משמעה "דומה ל"... "זהה ל"... "שייך למשפחה מסוימת" לעומתה המילה "עצמית" משמעותה "אני" "שלי" "ייחודי כשלעצמי". ואכן, תהליך גיבוש הזהות העצמית כרוך בדיאלוג, ולעיתים בקונפליקט, בין החברה שמגדירה אותנו ואת המצופה מאיתנו, לבין ההיבטים הייחודיים שבנו ההתנסויות שלנו במהלך חיינו.

תהליך זה מתגלם בצורה נפלאה בשירה של זלדה, "לכל איש יש שם".




לכל איש יש שם
לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ אֱלֹהִים וְנָתְנוּ לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ,
לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתְנוּ לוֹ קוֹמָ תוֹ וְאֹפֶן חִיּוּכוֹ וְנָתַן לוֹ הָאָרִיג,
לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לוֹ הֶהָרִים וְנָתְנוּ לוֹ כְּתָלָיו,
...
לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לוֹ חֲטָאָיו וְנָתְנָה לוֹ כְּמִיהָתוֹ,
לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לו שׂונְאָיו וְנָתְנָה לוֹ אַהֲבָתוֹ,
לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לוֹ חַגָּיו וְנָתְנָה לוֹ מְלַאכְתוֹ,
לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לוֹ תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה וְנָתַן לוֹ עִוְרוֹנוֹ,
לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ הַיָּם וְנָתַן לוֹ מוֹתוֹ.












משמע, לכל אחד מאיתנו קיימים כמה היבטים של זהות עצמית.

אף שכרגע אני עוסקת בנושא פסיכולוגי ובהיבטים שלו בכתב היד, אני עושה זאת באמצעות ביטוי סך כל הזהויות שלי, אבל במינונים אחרים ובצורות ביטוי שונות מאלה שבאות לידי ביטוי כשאני נמצאת בחיק משפחתי. יתרה מזאת, אני אמנם כותבת מאמר זה ב"כובע" הגרפולוגית, בה בעת, אני עושה כן על פי סגנוני האישי, תוך הקשבה להעדפותי האישיות. במקרה שלי, אני מסכימה עם תפיסת העולם של הפסיכולוגיה האנליטית, ומביאה איתי את ניסיוני בהתאם להיסטוריה האישית שלי, ולתפיסותיי את עצמי ואת העולם. והן משתנות כל הזמן.

שינויים שנראים לכאורה פעוטים, עשויים לשנות חלק מתפיסת העצמי שלי באופן ניכר. למשל: יש כאלה שאומרים, "הטבע, הוא דבר נפלא" כאילו הם לא שייכים אליו. אדם לחוד וטבע לחוד. כתל אביבית מושבעת, ושונאת טיולים שנתיים, גם אני חשבתי כך. היום אני מרגישה כחלק מהטבע, אני לא מפרידה ביני לבינו. אני בעל חיים, כמו כל דוכיפת מצוייצת, כלב לברדור, ואפילו כמו נשרה ולוייתנית... ולמרות שאני, כבנאדם, נחשבת ליונק שבורך בניאוקורטקס מפותח להפליא, אם תשאלו אותי, אני לא בטוחה בכלל, שזה ממש יתרון. ומה גרם לשינוי הזה? תערוכת עולמות הגוף! "סתם תערוכה".


כך הגוף שלכם ושלי פועל, בנוי, גידים, שרירים, שלד, רק היו חסרים שם שכבות השומן והנשמה... ולמעשה, חשבתי, אין הבדל בין התערוכה הזו, לבין תצוגות של מוזיאון זואולוגי. התובנה הזו, שאני חלק מהטבע, גרמה לי להתייחס, לבעלי חיים בפליאה, בחמלה ובהתפעלות וכ"אחים" לחיים. לשמוח עם צמחים, ואפילו להיפעם מגלקסיות רחוקות.
גם אני חלק קטן מעולם מופלא שכזה!!


מה עושים עם כל המידע הזה בעניין הזהות האישית מנקודת ראות יונגיאנית ומבחינה גרפולוגית?

מרטין בובר אמר שקיומו של האדם כבעל זהות נוצר ומתעצב תוך כדי חילופי דברים עם זולתו. השיח עם אחר הוא שבונה את האדם כאישיות. לא האדם הבודד הוא עובדת יסוד של הקיום האנושי, אלא האדם המצוי בזיקה עם הזולת. העיקר בבנית הזהות הוא לא רק הקיום הפיזי שלנו. התגבשות התודעה אודות "מי אני", כאינדיבידואל, נוצרת תוך כדי קשר ודיאלוג עם מישהו אחר. ה"אחר" יכול להיות שונה ממני, הוא יכול להיות דומה לי, כל עוד הדיאלוג מתקיים, מתעצבים חלקים שונים בזהותי כאדם.

גם לקאן דיבר על תהליך ה"מראה", האופן שהפרט משתקף בעיני האחרים ומגיבים אליו, כתהליך לו זקוק האדם כחלק מהתפתחותו. כמעט כל יכולת שלנו, כרוכה בלמידה, ולמידה פרושה אינטראקציה עם הסביבה. תינוק לא נולד עם ידיעת שפה, שלא לדבר על הכתיבה. הוא נולד ומפתח יכולות אשר יסייעו לו ללמוד שפה ולכתוב. איזו שפה ידבר? איך יכתוב ומה יכתוב, זה כבר תלוי בו.

כלומר בניית הזהות נעה על הרצף שבין האינדיבידואלי לבין החלק החברתי. במהותה היא נבנית באמצעות תהליכים המתרחשים בכמה כיוונים העשויים להיות מנוגדים לזה לזה. מצד אחד, אדם מאמץ לעצמו זהות הקשורה לקבוצה אליה הוא שייך. הוא זקוק לה כדי לעצב את זהותו. לכן, הוא עשוי להזדהות עם הוריו, אחיו, משפחתו המורחבת והחברה בקרבה הוא חי. יתכן שלא יהיה לו קשר אישי עימה אך הוא מזוהה כאחד ממנה – לדוגמא: להיות ישראלי. להיות איש צבא, להיות אדריכל. מאידך, הנפש מבקשת להיות ייחודית ומזוהה כמיוחדת ואין בלתה. ב"יונגיאנית" אנחנו מדברים על תהליך האינדיבידואציה. להיות "אתה עצמך", שאין שני לו אך בה בעת, חלק מהעולם, ומהאנושות, לדורותיה ועל המשותף בין התרבויות השונות.

אף שלפרט כמיהה להיות "הוא ולא אחר", התפיסה של "מי אני?" היא דינמית, משתנה, וחלים בה שינויים כתוצאה מחוויות חיים משמעותיות: הגירה מארץ לארץ, למידת מקצוע, אלמנות, גירושים, שכול, יתמות, מחלות, התעשרות, סבתאות, כל אלה יוצרים ארגון מחדש של מחשבות, הרגלים, וגישות. ואעיז לומר, שחלק מהחוויות הקשות של אובדן שתיארתי, עזרו לאדם להשתחרר מדפוסים שהפריעו לו להתפתחות. ומי שהתאלמן, לצד העצב וכאב הפרידה, לאט לאט מרגיש משוחרר מהמחוייבות להשקיע בבן הזוג ולהשקיע יותר בהתפתחות העצמי שלו, מבלי להרגיש אשמה. אפילו שכול בנים, עשוי לעורר למצוא נחמה בעשייה בעלת משמעות וערך עצום.

כי כזו היא הנפש הבריאה על פי יונג. היא בנויה באופן כזה, שהיא שואפת להתפתח, לגדול, לכלול בה היבטים חדשים שלא היו גלויים בפניה באופן מודע, עד יומינו האחרון. על אף העובדה שגורשנו מגן העדן, והחיים הם קשים ומכאיבים לעיתים עד אימה. למרות זאת, ואף על פי כן, יונג טוען, האדם נדחף באופן טבעי לתהליך האינדיבידואציה – קרי, להיות בקשר עם המציאות באמצעות ה"אגו", ולעורר את הארכיטיפים הרדומים בנפשו. חוויות והתנסויות מעוררים את החלקים הגבריים והנשיים שבנו, את התפתחות החווייתית מהיותו "פיטר פן צעיר לנצח" ל"זקן החכם" (במקרה הטוב) ולמלא את אותם ארכיטיפים בתכנים ולהפכם כחלק בלתי נפרד ממנו. התהליכים האלה דורשים דיאלוג מתמיד בין תפיסת האגו את המציאות, לבין ה"עצמי" המאחד את כל ההבטים המודעים והלא מודעים של הנפש. לא פחות חשוב ומעצב הן החוויות הקשורות למפגש שלנו עם חלקים מתכני ה"צל". אותם חלקים מודחקים שלא הלמו את ה"מודלים" אותם חיקינו, שלא הלמו את דרישות החברה, שארבו שם בחשכת הלא מודע. חלקם הם כשרונות ואוצרות שלא ידענו שקיימים בנו, וחלקם אמיתות מביישות אודות עצמינו. את כולם אנחנו חייבים לקבל ולנכס אותם כחלק מעצמינו, אחרת לא תהיה בנו חמלה , הבנה או מחילה לחולשות אחרים. זוהי מלאכת יצירה עצמית עשירה ומעשירה, כרוכה במסע לא קל, אבל הוא "שווה את המאמץ".

חלק מאיתנו לא רוצה לעשות את המאמץ הזה. והאדם אומר לעצמו, "הכל בסדר כפי שהוא, ואין צורך לשנות או לגדול. למרות שדברים אינם הכי טובים שאפשר, והחיים לא ממש מספקים, כפי שרצינו שיהיו, עדיף שלא לעורר את ה"מתים" – ובאמת, החלקים האלה, שלא נוגעים בהם – הם מתים. חלק מאיתנו מת.

אחת מהדרכים המוכרות והנפוצות ביותר לשמור על ה"מתים" היא באמצעות הסתתרות מאחרי "פרסונה"= שבמהותה היא תפקיד בעל התנהגויות חברתיות מוסכמות. הגדרת התפקיד יכולה להיות מתוחכמת, היא יכולה להיות פשטנית, אבל היא סרה באופן טוטאלי למשמעת הקודים החברתיים. כל מה שלא מתאים לתבנית, מושלך ל"צל" מודחק, ומושלך על אחרים. כך שוטר מתנהג לאשתו, לחבריו, לילדיו, כשוטר קפדן ומעניש, עד שאחד מילדיו רוצח אותו...

כשאדם כותב בכתב דפוס , הכתב שלו נראה מסודר, כחיילים, הכל נשלט, הכל צפוי... כמעט... עד שהוא מתגלה כרוצח סדרתי.


אמנם לא כל כתב פרסונה מכסה על אישיות אלימה, אבל כל כתב פרסונה, או כזה המתקרב להיות כזה, תמיד מזכיר לי תפאורה של מערבון מתחילת שנות השישים. רואים רק את חזיתות הבניינים, כל השאר, מאחור, ריק לגמרי. כלומר, האדם אינו מודע לחלקים אחרים בנפשו, הם לכאורה, לא קיימים, עד שהם פורצים בצורה מפתיעה.





במקרה של הזדהות יתרה עם התפקיד, (עם הפרסונה) הזהות העצמית היא חד מימדית. כפי שבאישיות אין גמישות ואין השתנות ודינמיות, כך גם נראה זאת בכתב היד.. הכל קפוא. הכתב יכול להיות קרוב לתקן מבחינה צורנית, למרות שמדובר באדם מבוגר, הוא יכול להות מקושט, לעיתים עד כדי גיחוך. כל הסגנונות השונים האלה מעידים על סגנונה של "הפרסונה" אך לא על המהות הפנימית הייחודית של הפרט. שכן זו מוסתרת מעין הציבור, ולעיתם קרובות אף מהפרט עצמו.

כפי שניתן להבחין, הכתבים נראים שונים זה מזה, שכן כל אחד מהכותבים בחר ב"מסיכה" המתאימה לו. אך המשותף לכולם הוא החנקת התנועה על ידי התמקדות יתר על צורת הכתב.

אופציה הפוכה לזו, של דבקות בפרסונה: היא "דחיית פרסונה" אם בשל העדפת האינדיבידואליזם על פני מוסכמות חברתיות, ואם בשל חוסר יכולת נפשית לקיים אורחות חיים המקובלים בחברה, בשל חולשת האגו.

במצב הראשון, האינדיבידואליסטי, אדם יודע מה מצופה ממנו, אבל הוא מסרב לציית להגדרת התפקיד שלו. חשוב לו יותר לפתח את ההיבטים האידניבידואליים שלו, הוא מוכן להילחם על שלו עד חורמה, ובלבד שיחיה את מה שהוא חווה כ"אמת של עצמו". מצב זה, של דחיית פרסונה אומר : "הזהות שלי, אינה תלויה בדיאלוג שלי עם הסביבה, לגבי מה מצופה ממני. אם כבר, אני אכתיב לה, ולא היא לי"... יש בעמדה הזו סכנה די גדולה..כל עוד היא עמדה אוטנטית, היא מסייעת לאדם לבטא את עצמו וייחודו, הוא פעיל, מונע מתוך תחושה של ייעוד וחופש מכבלים להם הוא אינו מסכים. הוא עלול לפגוע בקרובים לו, הוא עלול לנהוג בצורה אגרסיבית, ולא מתחשבת.

לא זו בלבד שהכתב של פיקאסו אישי ולא קריא, תמונת הארגון אינה מתחשבת במקובל, אלא באופן בו רוצה פיקסו למלא את הנייר. תנועת הכתב סוערת, פורצת את גבולות הנייר, זוויות קשות, אימפולסיביות, כל אלה אומרים "אני מי שאני, עושה רק מה ואיך שאני רוצה" ומגיע לי!

אבל יתכן שהגישה הזו, של "צפצוף על כולם" ו"כולם קטנים עלי" היא גם סוג של "פרסונה", כלומר, הצגה עצמית שקרית, אשר נועדה להסתיר קשיים רגשיים ופגיעות נרציסטיות. מקרה כזו מוכר לנו מהתנהגותו ומגורלו של דודו טופז ז"ל, שחשב שהוא הכי מוכשר והכי מגיע לו, וכל מי שעומד בדרכו, חייב היה לשלם על כך. כך, כאישיות נרציסטית פגועה, הוא חווה פער עצום בין האדרה עצמית כלפי חוץ, ובה בעת לחוות תחושות של אפסות, דיכאון, חוסר בטחון וצורך מתמיד באהבה ובחיזוקים. הזהות העצמית מסוג זה הופכת בקלות ל"היבריס" שאחת דינה – נפילה "מאיגרא רמה לבירא עמיקתא".





כאמור, דחיית הפרסונה יכולה להתרחש גם כתוצאה מחוסר כוח של האגו לעמוד בדרישות המציאות. אדם שאמור לפרנס את עצמו, אמור לצאת מהמיטה, לעבוד, לעשות את המצופה ממנו. מי שאינו מסוגל לעשות זאת, יכול להיות מדוכא מאוד, סואיסידאלי, הוא מי שסובל מהפרעת אישיות, שאינה מאפשרת לו מגע וקשר אמיתי עם המציאות ודרישותיה. האגו אינו יכול לתפעל את הפונקציות השכליות באופן ממוקד, להתחבר לרצון, למשמעת עצמית, להתמדה, ולכלים שמסייעים לאדם לתפקד באופן פעיל ויעיל בחברה.

אדווארד מונק, הצייר הנורבגי המפורסם, היה מוקף במחלות ובמקרי מוות רבים במשפחתו. גם הוא סבל ממצוקות רגשיות רבות, אשר באו לידי ביטוי באמנות שלו. אולם היה שלב, בו לא היה יכול היה לשאת את סבלו ולתפקד בצורה סבירה, ולכן אישפז את עצמו. בכתב היד נראה חורים בעריכה, חוטיות ה"ממוססת" את האזור האמצעי עד כדי אפסות. וכך הכתב נראה כחוטים משוכים, משתרכים ללא כל אנרגיות לרוחב הדף.


דוגמא לכתב פרסונה, כתב "מאופר" צורני ומקושט, של מרלין מונרו, אשר בעקבות סבלה וחוויות הפערים בין הדימוי החיצוני שלה (כפרסונה סקסית, מפתה, בלונדינית ולא במיוחד חכמה) לבין חוויתה את עצמה כאישה – ילדה, שנזנחה אין ספור פעמים, שהיתה זקוקה בצורה נואשת למישהו שיטפל בה, שיעודד, יקשיב, לילדה שבה. הפער הזה, בין הפרסונה לבין המהות הפנימית, גרם לתחושות של ריקנות, אותה נאלצה מרלין מונרו למלא בסמים, באלכוהול ובאמצעים שונים שיטשטשו את כאביה. עד שתהמוטטה וקרסה "הפרסונה", והיא נותרה שבר כלי.










ולמה הכוונה באומרינו שהפרסונה האינטגרטיבית לאישיות? אנחנו למעשה אומרים שבאדם פעילות כמה פרסונות = תפקידים, המתכתבות עם הסביבה באופן הרמוני, ומתקיימות בתוך הנפש כצירוף של חלקי הקליידוסקופ.

נביא לדוגמא את כתב ידו של קרל גוסטב יונג, וההשתנות שעבר על פני כמה עשרות שנים. בחלק מהכתבים השינויים בולטים יותר, בחלקם פחות, אך נבחין בכתב טבעי, קולח, בעל קריאות בינונית (לעיתים קשה). כל אלה מעידים על זהות עצמית דינמית, גמישה ומשתנה, לאורך השנים.


פרסונה אינטגרטיבית נוכל למצוא גם בכתב העברי כאן. הצורות אישיות, הכתב בעל תנועה ספונטנית וטבעית, תמונת הארגון טובה. כל אלה מעידים על אדם החי את עצמו בצורה אותנטית וטבעית.

ואם נמשיך עם דימוי הנפש הבריאה לקלידוסקופ: הגליל מייצג את האגו – הוא האמצעי לשיח המתנהל עם השינויים שחלים במציאות חיינו. מדי פעם, מסתובב הגליל, אנחנו מסיימים צבא, סיימנו לימודים, נישאנו, ילדנו, למדנו מקצוע, התייתמנו, הפכנו לסבאים, אנחנו כבר לא זריזים כפי שהיינו, וכך, בכל מעבר כזה, בו מסתובב הגליל, חתיכות הזכוכית בקליידוסקופ, משנות את מיקומן, מתקבלת תמונה שונה, ועימה משתנה אופן ההסתכלות שלנו על העולם.



הגליל תמיד אותו גליל, וחתיכות הזכוכית הן אותן חתיכות...וכל המנגנון הזה פועל על פי חוקים פיסיקליים, ויצירת תבניות שאפשר להקביל אותם לתפקידו של ה"עצמי", הפועל על פי חוקיות המאחדת בין תפקוד הגליל, ופיסות הזכוכית המוכלות בו.
במצב של דבקות בפרסונה, צינור הקלידוסקופ קבוע, הזכוכיות דבוקות לדפוס מסוים ותו לא?? אין קסם בקלידוסקופ כזה.

הקלידוסקופ הוא מכשיר נפלא ומרהיב בעיני. התמונות המתגלות מבעד לעינית של גליל הכולל מראות וחלקי זכוכית או פלסטיק צבעוניים, מרהיבות ומפתיעות. כך גם נפש האדם, היא קסומה, מפתיעה, בנויה מאורות ומצללים, צומחת לעיתים דרך כאב, לעיתים דרך שמחה, אבל לעולם משתנה...




המחברת: דבורה גרונדמן – הראל: גרפולוגית בכירה מוסמכת, עוסקת בייעוצים אישיים, גרפולוגיה עסקית וגרפולוגיה משפטית ובבחינת מסמכים. מחברת הספר "נכתב בנפש" על תורת האישיות של ק.ג. יונג וביטויה בכתב היד.