12308 מאמרים - מנוע לחיפוש מאמרים - פרסום מאמרים חינם

נושא המאמר: איזה דיכאון: הבדלים בין המינים
מאת: ד"ר גידי רובינשטין dhsh ruchbayhhi   שמור מאמר למועדפים

קבלת החלטות הפכה עבורה לסיוט. מצב רוחה התדרדר במהירות, והיא החלה לבלות יותר ויותר במיטה, מסרבת לבוא במגע עם כל אדם שהוא. צריכת האלכוהול שלה גדלה עד לשלב שבו הייתה מפוכחת לגמרי רק לעתים רחוקות. תוך שבועות ספורים צברה הפסדים כספיים חמורים בגלל אי-יכולתה, או בגלל סירובה, להסדיר את ענייניה. היא חשה שהיא "כישלון מוחלט" כפי שהתעקשה להגדיר את עצמה, והתנגדה נמרצות לכל ניסיון לשנות הגדרה זו ע"י סקירת הישגיה הבולטים. ביקורתה העצמית התפשטה בהדרגה לכל היבטי חייה ותולדותיהם.

דיכאון או מצב רוח רע

המצב המתואר נקרא "הפרעת דיכאון קשה" ובה האדם מתנסה באירוע דיכאון קשה אחד או יותר. אופייניים לו מצב רוח מדוכא בולט ומתמיד או אובדן הנאה לפחות במשך שבועיים, בלוויית ארבעה או יותר תסמינים נוספים כגון חוסר תיאבון, נדודי שינה, ניוון פסיכו-מוטורי, עייפות, תחושות חוסר-ערך או אשמה, אי-יכולת להתרכז, ומחשבות על מוות או על התאבדות. לא כל סוגי הדיכאון חמורים עד כדי כך. ישנם מצבים קלים יותר, אך מצד שני גם מתמשכים יותר, בהם האדם מוטרד רוב הימים, רוב שעות היום, במצב רוח מדוכא, ולפחות בשני תסמיני דיכאון אחרים, אך לא מתמידים או חמורים דיים כמו בדיכאון קשה. דיכאונות קלים הם חלק כה טבעי מחיינו, עד שיקשה מאוד להעריך את נתוני התחלואה והתפוצה שלהם, וקרוב לוודאי שממילא יהיו חסרי משמעות. דיכאונות נורמאליים הם כמעט תמיד תוצאה של דחק שהופיע בזמן האחרון. למעשה, ישנם מצבים שאם כתוצאה מהם לא ניכנס לדיכאון, תגובתנו תיחשב לא נורמאלית. למשל, כאשר מדובר באובדן אדם קרוב, לא יהיה זה טבעי לא לסבול מדיכאון. לאמיתו של דבר נהוג לחשוב על האבל כעל תהליך פסיכולוגי שאדם עובר בעקבות מות אדם אהוב, וקיימות עדויות לכך שתהליך זה מזיק לגברים יותר מאשר לנשים. אף שזו אולי סיבת הבל הנפוצה והחריפה ביותר, סוגים רבים אחרים של אובדן יכולים להביא אדם למצב דומה: אובדן של מעמד מועדף או משרה חשובה, פרידה או גירושין, הפסד כספי, סיום פרשת אהבים, פרישה לגמלאות, פרידה מחבר, היעדרות מן הבית בפעם הראשונה ואפילו אובדן של חיית מחמד אהובה.

זה זמן רב ידוע כי נשים נוטות פי שניים מגברים ללקות בדיכאון קליני. הבדלים אלה מופיעים ברוב ארצות העולם, והמקרים החריגים המעטים קיימים במדינות מתפתחות וכפריות כמו שבטים מסוימים בניגריה ובאירן. בארה"ב מתחיל הבדל זה בין המינים להיות ניכר בגיל ההתבגרות (חוץ מאצל תלמידי אוניברסיטה), ממשיך עד גיל 65 בערך ואז דומה שהוא נעלם. אבל בגיל ביה"ס, דווקא הבנים נוטים יותר מבנות להיות מאובחנים כלוקים בדיכאון. הועלו שאלות אם הבדלים אלה נובעים מסיבה מלאכותית כלשהי, כמו העובדה שבנות בגיל ההתבגרות נכונות יותר לדווח על רגשותיהן, אך הנתונים אינם תומכים ברעיון זה. אילו תיאוריות הועלו בניסיון להסביר אוסף זה של ממצאים?

הביולוגיה

קבוצה אחת של תיאוריות היא ביולוגית - למשל, הועלו השערות כי גורמים הורמונליים אחראים להבדלים, אלא שהמחקרים שבדקו השערה זו לא תמכו בה במיוחד. תיאוריות ביולוגיות נוספות טענו כי בקרב נשים וגברים, שיש להם גנים דומים, הנשים נוטות יותר לדיכאון, ואילו הגברים נוטים יותר לאלכוהוליזם. במחקרים שונים בדקו גם את האפשרות שלנשים שפשוט יש נטייה מוקדמת חזקה יותר לדיכאון, בגלל מוטציה באחד הגנים המצויים על כרומוזום X (שלנשים יש שניים ממנו, ולגברים רק אחד). ואולם, המחקר אינו תומך אף באחת מההשערות הביולוגיות האלה, מה שמביא אותנו להתבונן בגורמים חברתיים ופסיכולוגיים.

הפסיכולוגיה: נשים מדברות - גברים עושים!

אחת התיאוריות הפסיכולוגיות טוענת כי עקב תפקידיהן בחברה, נשים מועדות יותר להתנסות בתחושת חוסר שליטה על אירועי חיים שליליים. תחושות אלה של חוסר אונים יכולות לנבוע מאחד או מכמה מהגורמים שלהלן: אפליה במקום העבודה, אי השוויון היחסי במאזן הכוחות במערכות יחסים הטרוסקסואליות רבות, שיעורים גבוהים של התעללות מינית וגופנית בנשים, ועומס-יתר בתפקידים (למשל אישה עובדת ואם). יש לפחות ראיות כלשהן לקשר בין כל אחד ממצבים אלה לבין שיעורי דיכאון גבוהים מן הצפוי, אבל לא הוכח אם הם כרוכים בתחושת חוסר אונים. אף על פי כן, זו השערה הגיונית ונחוץ מחקר נוסף שיתמקד ישירות בבחינתה.

השערה מעניינת נוספת היא כי נשים מגיבות על מצב רוח מדוכא אחרת מגברים, ואפשר שתגובות שונות אלה גורמות להבדלים בחומרת הדיכאון ובמשכו אצל נשים וגברים. במיוחד נראה כי נשים מדוכאות נוטות יותר ל"חיטוט" (rumination). חיטוט פירושו תגובות כמו ניסיון להבין את הסיבה לדיכאון, בכי להפגת המתח, או שיחה על הדיכאון עם חברים. ידוע שחיטוט נוטה להחריף את הדיכאון, בין השאר משום שהוא מפריעה להתנהגות האינסטרומנטלית (דהיינו, לנקיטת פעולה). גברים, לעומת זאת, נוטים יותר לעסוק בפעילות המסיחה את דעתם כאשר הם שרויים במצב רוח מדוכא, ונראה כי הסחת הדעת מפחיתה את הדיכאון. הסחת דעת יכולה לכלול יציאה לקולנוע, התעסקות בספורט או הימנעות מן המחשבה על הסיבות לדיכאון. המקור להבדלים אלה בין המינים בתגובה לדיכאון אינו ברור, אך אם המשך המחקר יתמוך בהשערה זו, ישתמע מזה בעליל כי כאסטרטגיות מניעה יש ללמד ילדות כיצד להסיח את דעתן, במקום לחטט שוב ושוב בתחושותיהן בתגובה לדיכאון.

מדוע מתחילים ההבדלים בין המינים להשפיע בגיל ההתבגרות? זו תקופה של שינויים פיסיולוגיים, סביבתיים ופסיכולוגיים מהירים, המחוללים כידוע סערת נפש גדולה אצל מתבגרים רבים, אך מדוע דווקא המתבגרות נוטות יותר לדיכאון? יש ראיה לכך שמהבחינה הפסיכולוגית, התפתחות מאפייני המין המשניים קשה לבנות יותר מאשר לבנים. בתקופה זו מתעוררת אצל הבנות אי שביעות רצון מן הגוף, ואילו אצל הבנים היא שוככת. זאת ועוד, אצל בנות, הקשר בין אי-שביעות רצון מן הגוף לבין ההערכה העצמית חזק הרבה יותר מאצל בנים. עיקר אי שביעות הרצון של בנות מגופן נובעת מהכרתן בפער בין אידיאל היופי הנשי המקובל בחברתנו, דהיינו גזרה דקה ונערית של טרום הבגרות המינית, לבין העובדה שהן צוברות שומן עם בשילתן המינית. כמו כן, זו תקופה של חברות מוגבר בתפקידי המין,. על הבנות נוטים להפעיל לחץ רב לאמץ תפקיד מין נשי, ואם הן מקבלות על עצמם תפקיד זה, שהוא כנוע ותלותי במידת מה, הן עלולות יותר לנטות לחרדה ולדיכאון. לעומת זאת], אם ידחו את התפקיד, הן עלולות להידחות בידי המין השני. אחת הראיות המתיישבות עם השערה זו היא שמתבגרות אכן תופסות כשירות כחסרון ונוטות להסתיר את האינטליגנציה שלהן. ואמנם מחקר אחד הראה שקיים מתאים חיובי מובהק בין מנת משכל לבין דיכאון אצל מתבגרות. אצל בנים, לעומת זאת, נמצא מתאם שלילי קטן בין מנת משכל לבין דיכאון. גם כאן דרוש מחקר נוסף כדי לגלות כיצד בדיוק מתהווים הבדלים בין המינים בדיכאון בגיל ההתבגרות, אך אלה רעיונות מרתקים שעוד ייבחנו בעתיד.

חוסר אונים, חוסר תקווה וחוסר שליטה

תיאוריות שונות מנסות להסביר את ההבדלים בין המינים בשיעורי הדיכאון. שתי תיאוריות, הלקוחות מתחום הטיפול הקוגניטיבי בדיכאון (ניסיון לשנות את דפוסי החשיבה האופייניים לאדם הדכאוני מתוך אמונה שהדבר יגרום לשינוי במצב רוחו), מסייעות להבין את ההבדלים בין המינים: תיאוריית חוסר האונים הנלמד ותיאוריית חוסר התקווה הנלמד. אבי התיאוריות הללו הוא אהרון בק, שפיתח את המודל הקוגניטיבי לטיפול בדיכאון. התיאוריה שלו נבעה מתצפיתו בחשיבה השלילית המופיעה אצל מטופלים מדוכאים. חוסר אונים נלמד נצפה לראשונה בבעלי חיים. בסוף שנות השישים מצאו זליגמן וחבריו שכלבי מעבדה, שנחשפו תחילה להלם חשמלי בלתי נשלט, הראו אחר כך ליקויי למידה רציניים במצב שונה, שבו יכלו לשלוט בהלם. אצל בעלי חיים שנחשפו תחילה לכמויות שוות של הלם חשמלי נשלט לא נמצאו ליקויים כאלה. למעשה, כאשר בעלי החיים הוכנסו למצב החדש, שבו יכלו לשלוט בהלם, נראה כי אפילו אינם מנסים ללמוד אם יש דרך כלשהי לשלוט בהלם, אלא מקבלים אותו בפסיביות גמורה.

האם נשים אינן מחונכות לפסיביות יותר מאשר גברים? האם אין הן מקבלות מסר מהחברה שכדאי להן להיות פסיביות? אנו חיים עדיין בעולם שבו רוב כוח העבודה "גברי". כאשר אדם, או כל בעל חיים אחר לומד שאין לו שליטה על אירועים שליליים, יוצר חוסר האונים הנלמד שלושה סוגי ליקויים:
א. ליקויי הנעה: אם אין לי שליטה מה הטעם לנסות? (בניסוי שהוזכר בעלי החיים אפילו לא ניסו להימלט מן ההלם שהופעל עליהם).
ב. ליקויים קוגניטיביים (מחשבתיים): אם אדם למד שאין לו שליטה על גורלו, הדבר עלול לפגום ביכולתו ללמוד בעתיד, במצבים אחרים, לשלוט בחייו (גם הכלב בניסוי נקט מדי פעם תגובה של ניסיון להימלט מההלם, אך נראה כי לא שם לב שתגובה זו הביאה הקלה ושב לקבל בפסיביות את ההלם בניסויים שנערכו בהמשך. ג. ליקויים רגשיים: הלמידה שאין לנו שליטה יוצרת סבילות ואולי דיכאון. תיאוריית חוסר התקווה מעלה את סוגיית מותר האדם על הבהמה וטוענת שבני אדם הנחשפים לאירועי חיים שליליים ולא-נשלטים, הם שואלים את עצמם מדוע. האם האדם מייחס את האירוע לגורם פנימי או לגרום חיצוני, האם הייחוס היא כוללני או ספציפי והאם הוא יציב או בלתי יציב? אם אישה סובלת מיחס גרוע מצד החבר שלה, והיא מסיקה כי "זה מפני שאני מכוערת ומשעממת" (ייחוס פנימי כי היא מאשימה את עצמי ויציב כי היא תמיד מכוערת ומשעממת), הרי הסבירות שתלקה בדיכאון גבוהה בהרבה מאשר אם תסיק שזה "מפני שהוא במצב רוח רע היום לאחר שנכשל במבחן, והוא מוציא את זה עליי" (ייחוס חיצוני כי האחריות למצב היא של החבר וספציפי כי מדובר בכישלון במבחן שנערך היום).

סגנונות ייחוס של נשים ושל גברים

כאן אנו מגיעים לשאלה מעניינת, סוגי הייחוסים שאנשים דכאוניים עושים דומים להפליא לסוגי הייחוסים שעושות בנות בגיל צעיר. סדרה ארוכה של מחקרים הוכיחה באופן עקבי שגברים נוטים לייחס לעצמם את ההצלחות ו"להאשים" גורמים חיצוניים בכישלונם ולייחס את הצלחותיהם לגורם פנימי יציב, כמו יכולת ואת כישלונותיהם לגורם חיצוני ולא יציב כמו מזל רע. לעומתם, נשים נוטות יותר מגברים להסביר את הצלחותיהן בסיבה חיצונית, כמו מזל או מטלה קלה ונוטות להיאחז בסיבה משתנה, כמו מאמץ, ולא בסיבה יציבה, כמו יכולת. לעומת זאת, את הכישלונות הן נוטות לתלות בסיבה יציבה: בחוסר יכולתן. ייחוס זה, יש לציין, אינו מושפע ממידת ההצלחה הממשית בביצוע משימה, כי גם כשנשים מצליחות במטלה מסוימת כמו גברים, הן נוטות להסביר את הצלחתן במזל ולא ביכולת, בעוד הגברים מסבירים את הצלחתם ביכולת ולא במזל. מידת ההפנמה של תפיסות סטריאוטיפיות באשר ליכולתן ולסיכוייהן של נשים להצליח משפיע על נטייתן לצפות להצלחה פחות מהגברים, לייחס את הצלחותיהן לגורמים חיצוניים ולא יציבים, ולהאמין שיכולתן פחותה וכי הישגיהן בלתי צפויים. אם זהו תהליך ההפנמה של התפקידים החברתיים המיניים, לא נתקשה להבין מדוע נשים, בממוצע, סובלות יותר מדיכאון מאשר גברים.

האם הגברים יוצאים מכך בזול?

כלל וכלל לא! אם ניקח את הביטוי הקיצוני ביותר לדיכאון, ההתאבדות, נמצא שנשים מאיימות הרבה יותר בהתאבדות, אך גברים "בוכים בסתר" ושיעור ההתאבדות המעשי בקרבם גבוה הרבה יותר מזה שנמצא בקרב נשים ("גברים עושים - נשים רק מדברות", אם לדבוק בסטריאוטיפ המקובל, אלא שבמקרה זה גברים לא עושים טוב לעצמם). גברים שחונכו לא להפגין חולשה מדחיקים אותה ועל כן הם חשופים יותר להתקפי לב.

מעניין לציין, לסיום, את השפעת הטיפול התרופתי החדיש יחסית מסוג SSRI (פרוזאק, פאבוקסיל, סרוקסט וכו`) על נכונותם של גברים לחשוף את דיכאונם. יחסי הציבור המטאוריים של חברות התרופות השרישו את הטענה שמקורו של הדיכאון ביוכימי. אם מדובר בחוסר איזון ביוכימי, "מותר" לגברים "לחלות" בדיכאון, כי זו מחלה לכל דבר. ואכן, גברים בדיכאון מעדיפים טיפול תרופתי לאין ערוך מאשר נשים בדיכאון, המעדיפות לדבר על כך בפסיכותרפיה, כלומר, לקשר את הדיכאון אל עצמן. מה אירוני הדבר שאותן תרופות פוגעות בתפקוד המיני של גברים הרבה יותר במה שהן פוגעות בנשים. בשני המינים הן פוגעות בחשק המיני אמנם וביכולת להגיע לאורגזמה, אך אצל הגבר יש לפגיעה זו השלכות פסיכולוגיות לגבי התחום בו כל כך חשוב לו להצטיין, התחום הביצועי. אף שאין לתרופות אלו השפעה ישירה על המנגנון הזיקפתי, כאשר גברים חשים חוסר חשק ושפיכתם לקויה או חסרה לחלוטין, הדבר משפיע לרעה גם על זקפתם ואז חוסר האונים, עליו דיברנו קודם, נגלה לעיני כול (או לפחות לעיני בת הזוג ולעיניהם). ואכן, אחד התחומים שבו נשים משיגות, בממוצע, ציונים גבוהים יותר מגברים במבחני אינטליגנציה הוא הכושר המילולי. כושר זה, כפי שראינו, אינו פועל לטובתן כשמדובר בדיכאון שכן הוא גורם להן "לחטט" בעצמן במקום לפעול, כמו הגברים, אך במצבי דיכאון קיצוניים, עדיף כפי שראינו, לדבר על התאבדות, כמנהג הנשים, ולא להפגין חזות חזקה ושלטת, ולעשות, כלומר, להתאבד הלכה למעשה, כמנהג הגברים.

המצב המתואר נקרא "הפרעת דיכאון קשה" ובה האדם מתנסה באירוע דיכאון קשה אחד או יותר. אופייניים לו מצב רוח מדוכא בולט ומתמיד או אובדן הנאה לפחות במשך שבועיים, בלוויית ארבעה או יותר תסמינים נוספים כגון חוסר תיאבון, נדודי שינה, ניוון פסיכו-מוטורי, עייפות, תחושות חוסר-ערך או אשמה, אי-יכולת להתרכז, ומחשבות על מוות או על התאבדות. לא כל סוגי הדיכאון חמורים עד כדי כך. ישנם מצבים קלים יותר, אך מצד שני גם מתמשכים יותר, בהם האדם מוטרד רוב הימים, רוב שעות היום, במצב רוח מדוכא, ולפחות בשני תסמיני דיכאון אחרים, אך לא מתמידים או חמורים דיים כמו בדיכאון קשה. דיכאונות קלים הם חלק כה טבעי מחיינו, עד שיקשה מאוד להעריך את נתוני התחלואה והתפוצה שלהם, וקרוב לוודאי שממילא יהיו חסרי משמעות. דיכאונות נורמאליים הם כמעט תמיד תוצאה של דחק שהופיע בזמן האחרון. למעשה, ישנם מצבים שאם כתוצאה מהם לא ניכנס לדיכאון, תגובתנו תיחשב לא נורמאלית. למשל, כאשר מדובר באובדן אדם קרוב, לא יהיה זה טבעי לא לסבול מדיכאון. לאמיתו של דבר נהוג לחשוב על האבל כעל תהליך פסיכולוגי שאדם עובר בעקבות מות אדם אהוב, וקיימות עדויות לכך שתהליך זה מזיק לגברים יותר מאשר לנשים. אף שזו אולי סיבת הבל הנפוצה והחריפה ביותר, סוגים רבים אחרים של אובדן יכולים להביא אדם למצב דומה: אובדן של מעמד מועדף או משרה חשובה, פרידה או גירושין, הפסד כספי, סיום פרשת אהבים, פרישה לגמלאות, פרידה מחבר, היעדרות מן הבית בפעם הראשונה ואפילו אובדן של חיית מחמד אהובה.

זה זמן רב ידוע כי נשים נוטות פי שניים מגברים ללקות בדיכאון קליני. הבדלים אלה מופיעים ברוב ארצות העולם, והמקרים החריגים המעטים קיימים במדינות מתפתחות וכפריות כמו שבטים מסוימים בניגריה ובאירן. בארה"ב מתחיל הבדל זה בין המינים להיות ניכר בגיל ההתבגרות (חוץ מאצל תלמידי אוניברסיטה), ממשיך עד גיל 65 בערך ואז דומה שהוא נעלם. אבל בגיל ביה"ס, דווקא הבנים נוטים יותר מבנות להיות מאובחנים כלוקים בדיכאון. הועלו שאלות אם הבדלים אלה נובעים מסיבה מלאכותית כלשהי, כמו העובדה שבנות בגיל ההתבגרות נכונות יותר לדווח על רגשותיהן, אך הנתונים אינם תומכים ברעיון זה. אילו תיאוריות הועלו בניסיון להסביר אוסף זה של ממצאים?

הביולוגיה

קבוצה אחת של תיאוריות היא ביולוגית - למשל, הועלו השערות כי גורמים הורמונליים אחראים להבדלים, אלא שהמחקרים שבדקו השערה זו לא תמכו בה במיוחד. תיאוריות ביולוגיות נוספות טענו כי בקרב נשים וגברים, שיש להם גנים דומים, הנשים נוטות יותר לדיכאון, ואילו הגברים נוטים יותר לאלכוהוליזם. במחקרים שונים בדקו גם את האפשרות שלנשים שפשוט יש נטייה מוקדמת חזקה יותר לדיכאון, בגלל מוטציה באחד הגנים המצויים על כרומוזום X (שלנשים יש שניים ממנו, ולגברים רק אחד). ואולם, המחקר אינו תומך אף באחת מההשערות הביולוגיות האלה, מה שמביא אותנו להתבונן בגורמים חברתיים ופסיכולוגיים.

הפסיכולוגיה: נשים מדברות - גברים עושים!

אחת התיאוריות הפסיכולוגיות טוענת כי עקב תפקידיהן בחברה, נשים מועדות יותר להתנסות בתחושת חוסר שליטה על אירועי חיים שליליים. תחושות אלה של חוסר אונים יכולות לנבוע מאחד או מכמה מהגורמים שלהלן: אפליה במקום העבודה, אי השוויון היחסי במאזן הכוחות במערכות יחסים הטרוסקסואליות רבות, שיעורים גבוהים של התעללות מינית וגופנית בנשים, ועומס-יתר בתפקידים (למשל אישה עובדת ואם). יש לפחות ראיות כלשהן לקשר בין כל אחד ממצבים אלה לבין שיעורי דיכאון גבוהים מן הצפוי, אבל לא הוכח אם הם כרוכים בתחושת חוסר אונים. אף על פי כן, זו השערה הגיונית ונחוץ מחקר נוסף שיתמקד ישירות בבחינתה.

השערה מעניינת נוספת היא כי נשים מגיבות על מצב רוח מדוכא אחרת מגברים, ואפשר שתגובות שונות אלה גורמות להבדלים בחומרת הדיכאון ובמשכו אצל נשים וגברים. במיוחד נראה כי נשים מדוכאות נוטות יותר ל"חיטוט" (rumination). חיטוט פירושו תגובות כמו ניסיון להבין את הסיבה לדיכאון, בכי להפגת המתח, או שיחה על הדיכאון עם חברים. ידוע שחיטוט נוטה להחריף את הדיכאון, בין השאר משום שהוא מפריעה להתנהגות האינסטרומנטלית (דהיינו, לנקיטת פעולה). גברים, לעומת זאת, נוטים יותר לעסוק בפעילות המסיחה את דעתם כאשר הם שרויים במצב רוח מדוכא, ונראה כי הסחת הדעת מפחיתה את הדיכאון. הסחת דעת יכולה לכלול יציאה לקולנוע, התעסקות בספורט או הימנעות מן המחשבה על הסיבות לדיכאון. המקור להבדלים אלה בין המינים בתגובה לדיכאון אינו ברור, אך אם המשך המחקר יתמוך בהשערה זו, ישתמע מזה בעליל כי כאסטרטגיות מניעה יש ללמד ילדות כיצד להסיח את דעתן, במקום לחטט שוב ושוב בתחושותיהן בתגובה לדיכאון.

מדוע מתחילים ההבדלים בין המינים להשפיע בגיל ההתבגרות? זו תקופה של שינויים פיסיולוגיים, סביבתיים ופסיכולוגיים מהירים, המחוללים כידוע סערת נפש גדולה אצל מתבגרים רבים, אך מדוע דווקא המתבגרות נוטות יותר לדיכאון? יש ראיה לכך שמהבחינה הפסיכולוגית, התפתחות מאפייני המין המשניים קשה לבנות יותר מאשר לבנים. בתקופה זו מתעוררת אצל הבנות אי שביעות רצון מן הגוף, ואילו אצל הבנים היא שוככת. זאת ועוד, אצל בנות, הקשר בין אי-שביעות רצון מן הגוף לבין ההערכה העצמית חזק הרבה יותר מאצל בנים. עיקר אי שביעות הרצון של בנות מגופן נובעת מהכרתן בפער בין אידיאל היופי הנשי המקובל בחברתנו, דהיינו גזרה דקה ונערית של טרום הבגרות המינית, לבין העובדה שהן צוברות שומן עם בשילתן המינית. כמו כן, זו תקופה של חברות מוגבר בתפקידי המין,. על הבנות נוטים להפעיל לחץ רב לאמץ תפקיד מין נשי, ואם הן מקבלות על עצמם תפקיד זה, שהוא כנוע ותלותי במידת מה, הן עלולות יותר לנטות לחרדה ולדיכאון. לעומת זאת], אם ידחו את התפקיד, הן עלולות להידחות בידי המין השני. אחת הראיות המתיישבות עם השערה זו היא שמתבגרות אכן תופסות כשירות כחסרון ונוטות להסתיר את האינטליגנציה שלהן. ואמנם מחקר אחד הראה שקיים מתאים חיובי מובהק בין מנת משכל לבין דיכאון אצל מתבגרות. אצל בנים, לעומת זאת, נמצא מתאם שלילי קטן בין מנת משכל לבין דיכאון. גם כאן דרוש מחקר נוסף כדי לגלות כיצד בדיוק מתהווים הבדלים בין המינים בדיכאון בגיל ההתבגרות, אך אלה רעיונות מרתקים שעוד ייבחנו בעתיד.

חוסר אונים, חוסר תקווה וחוסר שליטה

תיאוריות שונות מנסות להסביר את ההבדלים בין המינים בשיעורי הדיכאון. שתי תיאוריות, הלקוחות מתחום הטיפול הקוגניטיבי בדיכאון (ניסיון לשנות את דפוסי החשיבה האופייניים לאדם הדכאוני מתוך אמונה שהדבר יגרום לשינוי במצב רוחו), מסייעות להבין את ההבדלים בין המינים: תיאוריית חוסר האונים הנלמד ותיאוריית חוסר התקווה הנלמד. אבי התיאוריות הללו הוא אהרון בק, שפיתח את המודל הקוגניטיבי לטיפול בדיכאון. התיאוריה שלו נבעה מתצפיתו בחשיבה השלילית המופיעה אצל מטופלים מדוכאים. חוסר אונים נלמד נצפה לראשונה בבעלי חיים. בסוף שנות השישים מצאו זליגמן וחבריו שכלבי מעבדה, שנחשפו תחילה להלם חשמלי בלתי נשלט, הראו אחר כך ליקויי למידה רציניים במצב שונה, שבו יכלו לשלוט בהלם. אצל בעלי חיים שנחשפו תחילה לכמויות שוות של הלם חשמלי נשלט לא נמצאו ליקויים כאלה. למעשה, כאשר בעלי החיים הוכנסו למצב החדש, שבו יכלו לשלוט בהלם, נראה כי אפילו אינם מנסים ללמוד אם יש דרך כלשהי לשלוט בהלם, אלא מקבלים אותו בפסיביות גמורה.

האם נשים אינן מחונכות לפסיביות יותר מאשר גברים? האם אין הן מקבלות מסר מהחברה שכדאי להן להיות פסיביות? אנו חיים עדיין בעולם שבו רוב כוח העבודה "גברי". כאשר אדם, או כל בעל חיים אחר לומד שאין לו שליטה על אירועים שליליים, יוצר חוסר האונים הנלמד שלושה סוגי ליקויים:
א. ליקויי הנעה: אם אין לי שליטה מה הטעם לנסות? (בניסוי שהוזכר בעלי החיים אפילו לא ניסו להימלט מן ההלם שהופעל עליהם). ב.
ליקויים קוגניטיביים (מחשבתיים): אם אדם למד שאין לו שליטה על גורלו, הדבר עלול לפגום ביכולתו ללמוד בעתיד, במצבים אחרים, לשלוט בחייו (גם הכלב בניסוי נקט מדי פעם תגובה של ניסיון להימלט מההלם, אך נראה כי לא שם לב שתגובה זו הביאה הקלה ושב לקבל בפסיביות את ההלם בניסויים שנערכו בהמשך.
ג. ליקויים רגשיים: הלמידה שאין לנו שליטה יוצרת סבילות ואולי דיכאון. תיאוריית חוסר התקווה מעלה את סוגיית מותר האדם על הבהמה וטוענת שבני אדם הנחשפים לאירועי חיים שליליים ולא-נשלטים, הם שואלים את עצמם מדוע. האם האדם מייחס את האירוע לגורם פנימי או לגרום חיצוני, האם הייחוס היא כוללני או ספציפי והאם הוא יציב או בלתי יציב? אם אישה סובלת מיחס גרוע מצד החבר שלה, והיא מסיקה כי "זה מפני שאני מכוערת ומשעממת" (ייחוס פנימי כי היא מאשימה את עצמי ויציב כי היא תמיד מכוערת ומשעממת), הרי הסבירות שתלקה בדיכאון גבוהה בהרבה מאשר אם תסיק שזה "מפני שהוא במצב רוח רע היום לאחר שנכשל במבחן, והוא מוציא את זה עליי" (ייחוס חיצוני כי האחריות למצב היא של החבר וספציפי כי מדובר בכישלון במבחן שנערך היום).

סגנונות ייחוס של נשים ושל גברים

כאן אנו מגיעים לשאלה מעניינת, סוגי הייחוסים שאנשים דכאוניים עושים דומים להפליא לסוגי הייחוסים שעושות בנות בגיל צעיר. סדרה ארוכה של מחקרים הוכיחה באופן עקבי שגברים נוטים לייחס לעצמם את ההצלחות ו"להאשים" גורמים חיצוניים בכישלונם ולייחס את הצלחותיהם לגורם פנימי יציב, כמו יכולת ואת כישלונותיהם לגורם חיצוני ולא יציב כמו מזל רע. לעומתם, נשים נוטות יותר מגברים להסביר את הצלחותיהן בסיבה חיצונית, כמו מזל או מטלה קלה ונוטות להיאחז בסיבה משתנה, כמו מאמץ, ולא בסיבה יציבה, כמו יכולת. לעומת זאת, את הכישלונות הן נוטות לתלות בסיבה יציבה: בחוסר יכולתן. ייחוס זה, יש לציין, אינו מושפע ממידת ההצלחה הממשית בביצוע משימה, כי גם כשנשים מצליחות במטלה מסוימת כמו גברים, הן נוטות להסביר את הצלחתן במזל ולא ביכולת, בעוד הגברים מסבירים את הצלחתם ביכולת ולא במזל. מידת ההפנמה של תפיסות סטריאוטיפיות באשר ליכולתן ולסיכוייהן של נשים להצליח משפיע על נטייתן לצפות להצלחה פחות מהגברים, לייחס את הצלחותיהן לגורמים חיצוניים ולא יציבים, ולהאמין שיכולתן פחותה וכי הישגיהן בלתי צפויים. אם זהו תהליך ההפנמה של התפקידים החברתיים המיניים, לא נתקשה להבין מדוע נשים, בממוצע, סובלות יותר מדיכאון מאשר גברים.

האם הגברים יוצאים מכך בזול?

כלל וכלל לא! אם ניקח את הביטוי הקיצוני ביותר לדיכאון, ההתאבדות, נמצא שנשים מאיימות הרבה יותר בהתאבדות, אך גברים "בוכים בסתר" ושיעור ההתאבדות המעשי בקרבם גבוה הרבה יותר מזה שנמצא בקרב נשים ("גברים עושים - נשים רק מדברות", אם לדבוק בסטריאוטיפ המקובל, אלא שבמקרה זה גברים לא עושים טוב לעצמם). גברים שחונכו לא להפגין חולשה מדחיקים אותה ועל כן הם חשופים יותר להתקפי לב.

מעניין לציין, לסיום, את השפעת הטיפול התרופתי החדיש יחסית מסוג SSRI (פרוזאק, פאבוקסיל, סרוקסט וכו`) על נכונותם של גברים לחשוף את דיכאונם. יחסי הציבור המטאוריים של חברות התרופות השרישו את הטענה שמקורו של הדיכאון ביוכימי. אם מדובר בחוסר איזון ביוכימי, "מותר" לגברים "לחלות" בדיכאון, כי זו מחלה לכל דבר. ואכן, גברים בדיכאון מעדיפים טיפול תרופתי לאין ערוך מאשר נשים בדיכאון, המעדיפות לדבר על כך בפסיכותרפיה, כלומר, לקשר את הדיכאון אל עצמן. מה אירוני הדבר שאותן תרופות פוגעות בתפקוד המיני של גברים הרבה יותר במה שהן פוגעות בנשים. בשני המינים הן פוגעות בחשק המיני אמנם וביכולת להגיע לאורגזמה, אך אצל הגבר יש לפגיעה זו השלכות פסיכולוגיות לגבי התחום בו כל כך חשוב לו להצטיין, התחום הביצועי. אף שאין לתרופות אלו השפעה ישירה על המנגנון הזיקפתי, כאשר גברים חשים חוסר חשק ושפיכתם לקויה או חסרה לחלוטין, הדבר משפיע לרעה גם על זקפתם ואז חוסר האונים, עליו דיברנו קודם, נגלה לעיני כול (או לפחות לעיני בת הזוג ולעיניהם). ואכן, אחד התחומים שבו נשים משיגות, בממוצע, ציונים גבוהים יותר מגברים במבחני אינטליגנציה הוא הכושר המילולי. כושר זה, כפי שראינו, אינו פועל לטובתן כשמדובר בדיכאון שכן הוא גורם להן "לחטט" בעצמן במקום לפעול, כמו הגברים, אך במצבי דיכאון קיצוניים, עדיף כפי שראינו, לדבר על התאבדות, כמנהג הנשים, ולא להפגין חזות חזקה ושלטת, ולעשות, כלומר, להתאבד הלכה למעשה, כמנהג הגברים.

בברכה, ד"ר גידי רובינשטין