חיפוש מאמרים

11808 מאמרים - מנוע לחיפוש מאמרים - פרסום מאמרים חינם

חפש מאמרים המתחילים באות:    א  ב  ג  ד  ה  ו  ז  ח  ט  י  כ  ל  מ  נ  ס  ע  פ  צ  ק  ר  ש  ת 

    עמוד הבית
»   הוסף מאמר חינם!
»   קישורי מידע
»   הוסף למועדפים
»   הפוך לדף הבית
»   צור קשר
»   פרסום באתר
»   מאמר מעניין בנושא:
בחירת רהיטים לבית





    קישורי טקסט (לפרטים)




קישור טקסט ממומן | לפרסום -לחץ כאן
עד 15% הנחה על השכרת רכב בחו"ל, מהחברות הגדולות בעולם, לחצו ל Rentingcar

הזמנת מלונות ביעדים האטרקטיבים ביותר ללא עמלות הזמנה!
מאמרים נוספים: ליברליזם ליברליות

נושא המאמר: ליברליזם
מאת: פיטר ברקוביץ   שמור מאמר למועדפים

ג'ון רולס והאמונה הליברלית
מאת: פיטר ברקוביץ'



מאז ומעולם ביקש הליברליזם לבסס את תביעתו ליתרון התבוני. המסורת הליברלית המודרנית, שרעיונות היסוד שלה הם חופש טבעי ושוויון לכול, צמחה במאה ה-17 כחלק מתגובה לסערה שחוללו מלחמות הדת באירופה. כאשר ביקש ג'ון לוק במכתבו הראשון על סובלנות (1689) לתחום את מרחב המחיה של הדת ולהפרידו ממרחב המחיה של הרשויות החילוניות, סמך במעשהו זה על התבונה ולא על הדת. במאות ה-18 וה-19 ניסחו הוגים כמונטסקייה, ג'יימס מדיסון, ג'ון סטיוארט מיל ואחרים את הליברליזם כתפיסה משותפת לרעיונות המסחר החופשי, המדע והדמוקרטיה. רעיונות אלה נתפסו כבעלי זיקה לרעיון הקדמה ועמדו בניגוד לזיקה בין הדת ובין שמרנות. במאה ה-20 ניצבה המסורת הליברלית בפני התפרצות כוחות חילוניים, לא תבוניים, מזוויעים – נאציזם וקומוניזם – ויכלה להם. בתחילת המאה ה-21, ניצב בפני המסורת הליברלית איום חדש, והפעם הוא שואב את כוחו מן הדת.

למרות כל זאת, המסורת הליברלית קיבלה לאורך השנים חיזוק גם מן הדת. לוק ראה בחוק התבונה – חוק מוסרי שנתפס בעיניו כאוניברסלי ואובייקטיבי – ביטוי לסדר הנצחי של האל. לוק גם טען שהדת מלמדת סובלנות, לא פחות מן התבונה. במאה ה-19 טען אלקסיס דה טוקוויל שהדמוקרטיה בארה"ב תלויה בחיות שמעניקה לה האמונה הדתית של האנשים. הגל ביקש להוכיח שהמדינה הליברלית אינה אלא הנצרות בלבוש חילוני ופוליטי. גם כיום וחרף המלחמה העולמית נגד הטרור הדתי שהכריזה ארה"ב, נשארה הדת כוח חזק בתוך ארה"ב עצמה.

אולם בלב לבו של הרעיון הליברלי נותרות על כנן השאלות הבאות: האם הגיוני להיות ליברלי דתי? האם הגיוני לדרוש להציב את רעיון החירות בראש סולם הערכים ועם זאת להיקשר למערכת תאולוגית התוהה מאין באנו, מי אנחנו, וכיצד ראוי שנחיה? לספקות אלו יש שורשים איתנים במסורת הליברלית, והם שגרמו לליברלים רבים בני זמננו להתייחס לדת בחשדנות רבה, שלא לומר בעוינות מפורשת.

בוויכוח הישן בין הליברליזם לדת אחז לא אחת ג'ון רולס, מן החשובים בפילוסופים של המוסר ב-50 השנים האחרונות, בתפיסה ולפיה הליברלים מחויבים להסכין עם האמונה הדתית אך לא לקחת בה חלק, כי נטילת חלק בה איננה הגיונית בעבורם. אולם לקראת סוף הקריירה שלו, עם פרסום הרצאותיו על ההיסטוריה של פילוסופיית המוסר (2000) - מחקרו המקיף של רולס על אודות יסודות הליברליזם - רולס מספק סיבות להאמין כי אמונה דתית מסוג מסוים, לא זאת בלבד שאינה נוגדת את רעיון החירות, אלא היא אף יכולה להוות בסיס לרגש הכבוד שלנו כלפי החירות, אותו בסיס ההופך את רגש הכבוד שלנו להגיוני. רבים מאמינים שעבודתו של רולס עתידה לעמוד לצד עבודותיהם של קאנט, של לוק ושל מיל כתרומה ייחודית למסורת הליברלית

הרצאותיו אלו של רולס מבוססות על רשימות שהכין לשיעורי פילוסופיית המוסר שלימד באוניברסיטת הרווארד בין השנים 1962-1991. כמו בכל כתביו, גם בהרצאות אלו העניק רולס משקל ומקום לשאלות ההיגיון המוסרי. מעל לכול עסק רולס בלוגיקה של המוסר, בהנחות היסוד שלו, בעקרונותיו ובשאלת מוסדות החוק והפוליטיקה ההכרחיים הנובעים מכל אלו. השראה לכך מצא רולס בעיקר בכתביו הנועזים של הפילוסוף הגרמני הדגול בן המאה ה-18, עמנואל קאנט. הוא דן גם בכתביהם של הוגים אחרים. רולס פותח את הדיון בבעיה העקרונית שדייוויד יום הציג ושקאנט ניסה לפתור: כיצד ייתכנו עקרונות מוסר (מידות) אוניברסליים שאינם נגועים בנטיות ובדחפים שלנו? חלק מתשובתו של קאנט מפורטת בביקורת התבונה הטהורה (1781): מבנה התבונה עצמה, ובלבד שהיא עצמאית ונקייה מהנטיות והדחפים שלנו, מספק את העקרונות האוניברסליים.
חלק נוסף מן התשובה מצוי בהנחות יסוד למטאפיזיקה של המידות (1785), בביקורת התבונה המעשית (1788) ובכתבים אחרים שקאנט פיתח בהם מנקודות מבט נוספות את הרעיון שהעיקרון המוסרי האוניברסלי מתעצב כחוק, דהיינו כצוו קטגורי הדורש מאתנו פעולה שנרצה שתהיה לחוק כללי. רולס מסיים את דיונו עם הגל, שביאר ותיקן את תפיסתו של קאנט ואף הוסיף לה, אולם כמו בכתביו האחרים של רולס, קאנט הוא הדמות הפילוסופית המנחה.

למרות שמו של הספר, המרמז לסקירה פנורמית, רולס פונה בהרצאות אלו דווקא להיסטוריה של פילוסופיית המוסר, כאילו רצה להסביר רק את קאנט. אולם הפנייה לקאנט באה למעשה להסביר את החיים המוסריים כפי שהם באמת. המסקנה המרומזת היא שההיסטוריה של פילוסופיית המוסר מגיעה לשיאה אצל קאנט, והיא מסתיימת פחות או יותר בפילוסופיית המוסר המושפעת מקאנט, כפי שמדגימה עבודתו של רולס עצמו. מה שרולס מציג כניסיון מחקרי מוגבל לכאורה להבנת קאנט אינו אלא הגנה חסרת פשרות על הרעיון הקאנטיאני, ולפיו המוסר מורכב מחשיבה נכונה המבוססת על עקרונות מוסר אוניברסליים.

בכל הקריירה שלו ניכרה ברולס חשיבה המערבת איפוק (חשיבה של גבולות) עם נועזות. עמיתים וסטודנטים באוניברסיטת הרווארד מעריכים מאוד את האופי הנינוח והבלתי משוחד של עבודתו, ורבים מהם מאמינים שהיא עתידה לעמוד לצד עבודותיהם של קאנט, של לוק ושל מיל כתרומה ייחודית למסורת הליברלית.

כמרצה צעיר בתחילת שנות ה-50 הקדיש עצמו רולס לפיתוח רעיונות החירות, השוויון והצדק, שבסופו של דבר ביססו את מעמדו כהוגה המשפיע ביותר בדורו בתחום פילוסופיית המוסר. למרות זאת הוא פרסם את ספרו המקורי והחשוב הראשון תאוריה של צדק (A Theory of Justice ) רק ב-1971, כשהיה בן 50. ספרו השני, ליברליזם פוליטי (Political Liberalism) הופיע ב-1993, שנתיים לאחר שפרש, ונכתב כתגובה לביקורת שספג ספרו הראשון. בשנת 1999, כשהיה כבר בן 78, פרסם רולס שני ספרים נוספים: חוק האנשים (The Law of Peoples) כרך קומפקטי ובו פיתוח של תאוריה ליברלית של חוק ושל מדיניות בינלאומיים, ואוסף מאמרים (Collected Papers) של רוב מאמריו משנות המחקר הרבות שלו, שכל אחד ואחד מהם הוא למעשה עוד ניסיון לבאר ולהרחיב את הפרשנות שלו על הציוויים המוסריים והפוליטיים של הליברליזם. בצדק כהגינות: הצהרה מחודשת ( Justice as Fairness: A Restatment ) רולס מבקש להציע שיטה סופית ומאוחדת של רעיונותיו. אבל רק בספרו הרצאות על הפילוסופיה של המוסר (Lectures on the History of Moral Philosophy) שנכתב בעצם לאורך כל הקריירה שלו כולה, מצליח רולס להציג את החקירה המועילה והיסודית על אודות היסודות התאורטיים של הליברליזם שלו.

הספר תאוריה של צדק, שנכתב במשך 20 שנה, הוכתר מיד כקלסיקה. ספר זה היה לא רק העבודה המשמעותית ביותר בקריירה של רולס אלא גם העבודה שקבעה את סדר היום לדור שלם של פילוסופים של המוסר ושל הוגים מדיניים. ב-600 עמודים עמוסי טיעונים תאורטיים דחוסים ביקש רולס להראות שתפיסה של הצדק מובלעת ב"אינטואיציה" אנושית פשוטה למדיי ושלתפיסה זו משמעות בכינון חוקי יסוד ובארגון הבסיסי של מוסדות פוליטיים.

המדינה המסודרת הצומחת מעבודתו הפילוסופית המדהימה של רולס אינה דבר חדש, בייחוד בעבור אותם פרופסורים שהיו תמיד קהל מאזיניו. זוהי מדינת הרווחה המודרנית המתקדמת והמוכרת המבקשת להגן על חירות הפרט בעודה מחלקת מחדש את ההון בשם עקרון שוויון חברתי וכלכלי. מה שהופך את תאוריה של צדק לייחודי הוא המנגנון המושגי המורכב שרולס מרכיב לגיבוש עמדתו. ואם נצעד צעד אחורה, כי אז מה שבאמת יוצא דופן הוא הבנתו של רולס את הפרשנויות הפוליטיות של השמאל הליברלי לא רק כצודקות, נכונות ומתאימות לאינטואיציות שלנו – כל פרטיזן רואה את עמדתו באופן זה – אלא כלא פחות מציווי התבונה: זו פרשנות אובייקטיבית ואוניברסלית, וכשהכול כבר נאמר ונעשה, היא מחייבת כל אחד ואחד.

למכשיר העיקרי שרולס משתמש בו לחלץ כל זאת מהאינטואיציות שלנו הוא קורא "העמדה המקורית" (original position). אפשר לחשוב על עמדה זו כעל גרסה מודרנית של "מצב הטבע" בעבור ההוגים הליברליים הראשונים. מדובר במצב או בתנאי, היפותטי כמובן לחלוטין, שרולס מכונן כדי לקבוע באילו עקרונות בסיסיים יבחר אדם הגיוני אם יתבקש לעצב חברה יש מאין. כדי להבטיח שאנשים פועלים בהיגיון, הציב רולס את הסובייקט ההיפותטי שלו מאחורי "צעיף הבורות". צעיף הבורות מסיר מעל האנשים את הסממנים הייחודיים המבחינים אותם מאנשים אחרים, ובכך הוא גם פורק אותם מן המידע שיש להם בדבר התרומה שתורמים להם החברה, הטבע והמזל. כדי להבטיח שבחירתם בעקרונות היסודיים לא תהא מושפעת מגורמים מוסריים לא רלוונטים נמנע מהם מידע על אודות משפחה וחברים, מעמד חברתי ודעות פוליטיות, לאום והשתייכות דתית, גודל ומין וכן מצב בריאותם או מצב עושרם או מצב חכמתם. לעומת זאת, הם יודעים שבחברה שיעצבו הם יהיו כפופים, עם כל האנשים האחרים, לארבע תכונות: תשוקות שסיפוקן כרוך בשיתוף אנשים אחרים, היגיון (רציונליות) המאפשר בחירה בין מטרות שונות, חוש צדק ויכולת ניסוח של רעיונות בדבר הטוב. זוהי "העמדה המקורית". הספר תאוריה של צדק היה לא רק העבודה המשמעותית ביותר בקריירה של רולס אלא גם העבודה שקבעה את סדר היום לדור שלם של פילוסופים של המוסר ושל הוגים מדיניים

לפי תאוריה של צדק, כל מי שנמצא "בעמדה המקורית" יבחר באופן רציונלי לחיות לאורו של המושג צדק, המבוסס על שני עקרונות. לפי העיקרון הראשון, "כל אדם יהיה זכאי באופן שווה לחירות הבסיסית המרבית התואמת את החירות הניתנת לאחרים". לעיקרון זה יש עדיפות על פני העיקרון האחר: אי אפשר להפר אותו, אפילו לא בשמם של אחרים. לפי העיקרון השני, הידוע גם כעקרון השונות (difference principle), "אי-שוויון חברתי וכלכלי יפעל לטובת כל אחד ואחד באופן הגיוני ויבטיח שמשרות ועמדות יהיו פתוחים בפני הכול". עקרונות אלו, המעוצבים על ידי ההיגיון "בעמדה המקורית", מייצגים את הפרשנות של המשמעות המוסרית והפוליטית של החופש והשוויון של אנשים.

אך כאשר מגיעים לקשרים בין היגיון ומוסר, תאוריה של צדק סובל מעמימות יסודית. רולס עצמו שם לב לא פעם שה"עמדה המקורית" אינה נקודת מוצא לגילוי הנחות היסוד של המוסר, אלא מעין ניסוח של עמדות אלו ואמצעי לחלץ מתוכן מספר השלכות מעשיות בסיסיות. גם "צעיף הבורות" אינו מכשיר להשגת מוסריות, כי הוא אינו אלא משקף פרשנות של היסודות המוסריים הרלוונטיים והבלתי רלוונטיים לפוליטיקה. מאחר שרולס דורש עמדה מוסרית מהותית חזקה, המניחה שמה שראוי מוסרית לבני אדם הם החופש והשוויון הבסיסיים שלהם – ולא, לדוגמה, תשוקות מסוימות או ערכים, כגון אומץ ושליטה עצמית, או קשרים והישגים מעשיים, כמו ידידות ומשפחה – "העמדה המקורית" היא אמנם עמדה מוסרית, אך היא עמדה מוסרית שנויה מחלוקת.

במקביל, כדי לטעון שהבחירה בשני העקרונות שהציע ואשר מגדירים במידה ניכרת את המאפיינים המהותיים של הפוליטיקה המתקדמת באמריקה היא בחירה רציונלית, רולס חייב להניח הנחות בדבר טבע האדם שאינן מוגנות במסגרת ההיגיון. הנחות אלו מבוססות על ההבנה שלו את הפסיכולוגיה האנושית, ולא על ההיגיון. כך לדוגמה, רולס מניח שאנשים נוטים לדחות סיכונים. כשהם מוצבים "בעמדה המקורית", אנשים ייטו לא להמר על עיקרון שיאפשר להם להתקדם הרבה יותר מן האחרים. חלף זאת, הם יעדיפו עקרון צדק שיאפשר את התקיימותם של התנאים המינימליים הגבוהים ביותר של קיום חברתי. למה? מכיוון שייתכן שייאלצו לחיות בתנאים שכאלה.

העמימות המצויה בבסיס היחסים שבין מוסר והיגיון בתאוריה של רולס מעודדת מגמה מכוערת, שהבשילה במוחם של ממשיכיו, לראות כל מי שאינו שותף להתלהבות מן הליברליזם הדוגל בחלוקה-מחדש נמרצת כאילו טועה וחוטא. בנטיעת המסקנות הפוליטיות של תאוריה של צדק בעמדה התבונית של חוסר עניין והיגיון אוניברסלי, הספר מרמז שרבות מן הדעות בוויכוח הציבורי – על אודות רפורמות ברווחה, הפלות ויזמות חקיקה – אינן ראויות כלל לקחת חלק בדיון. לפי עמדה זו, עמדות אלו אינן הגיוניות. עמדה שכזאת יכולה ללא כל בעיה להזין את האמונה הלא-ליברלית שהשמאל המתקדם מופרד מן המרכז ומן הימין השמרני לא רק בשל דעותיו (שאנשים הגיוניים יכולים לחלוק עליהן) אלא גם בשל הפער בינו ובינם, הנדמה כפער בין אנשים מתורבתים ובין ברברים חסרי תרבות.

בספרו ליברליזם פוליטי ניסה רולס להניח את דעתם של אלו שסברו שרעיון הליברליזם שפיתח בתאוריה של צדק מרחיק לכת. הוא עשה זאת באמצעות טענות כוללות על אודות מוסר ופוליטיקה שלא כיבדו את גבולות ההיגיון ואת ערכי המסורת והדת. קו הטיעון שהשתמש בו רולס הניח את דעת מבקריו רק למחצה. בהסכמה בשתיקה הכיר רולס בפגמים שהמבקרים מצאו בטיעוניו, אולם סבר כי פגמים אלו אינם חלק מהותי של תפיסתו. סוג הליברליזם שלו, כך טען, אינו נסמך על טענות מוסריות מקיפות או על עקרונות ראשוניים שנויים במחלוקת ואינו נוטש את הערכים המשותפים ואת ההסכמות הקיימות בין האנשים החיים בדמוקרטיה הליברלית של היום. בשל התעקשותו בליברליזם פוליטי שאפשר להבין את הליברליזם שלו כ"פוליטי, ולא מטאפיזי", רולס רק הוסיף והחמיר את הבלבול ביחסים בין ההיגיון והמוסר, בלבול שהיה כבר בתאוריה של צדק.

האם האינטואיציה שאנו חופשיים ושווים היא אמת של ההיגיון? או שמא זו אמונה (belief) המוזנת גם באמצעות אמונה דתית?
מושג המפתח בספר ליברליזם פוליטי הוא "רעיון ההיגיון ציבורי". זה הוא ההיגיון, או חלק מן ההיגיון, האמור לשלוט בדיונם של אזרחי הדמוקרטיה הליברלית על מהויות חוקתיות ועל שאלות בדבר צדק בסיסי. טענה זו נשענת על הבנת המושג "הגיוני". לפי רולס, אנשים הם הגיוניים בתנאי "שהם מוכנים לתמוך בתנאים הוגנים של שיתוף חברתי בין שווים ולכפוף עצמם לתנאים אלה". שיתוף זה מחייב את "נכונותם לקבל את התוצאות של עול השיפוט" (כלומר האנשים ההגיוניים מכירים בעובדה שאזרחים יגיעו תמיד למחלוקת בשאלות החשובות של מוסר ופוליטיקה). אפשר שרק מעטים יחלקו על הגדרתו זו של רולס את המושג "הגיוני", אך מוזר מאוד שהוא עצמו מציע שאותן האיכויות שנוספו להגדרה זו (הסכמה, הגינות ושוויון הם דברים טובים), אינן מוסריות באופן מהותי לשיטתו, ולכן הן כרוכות בדעות על מטאפיזיקה ובעקרונות ראשוניים.

"רעיון ההיגיון הציבורי" אינו תיקון של הבלבול בתאוריה של צדק; הוא פשוט רעיון פחות עמום מקודמו. הסירוב להצהיר שהליברליזם נסמך על תפיסה מוסרית ומטאפיזית יכול היה להישאר בגדר עיוות אינטלקטואלי חריג, אלמלא אפשרה העמימות נטייה מכוערת להעדיף את השיפוט הפוליטי של עצמך כאילו הוא נובע מהיגיון בלתי משוחד ואלמלא המשיכה לשמש כיסוי לאותה נטייה. לצדד בהיגיון במקום במוסר – במיוחד ב"היגיון" שלתוכו יוצקים כמות בלתי מבוטלת של תוכן פוליטי ומוסרי – פירושו להיות שיפוטי מבלי להיות אישי או פוליטי, וכאילו להישאר מעל לרמה הפרטיזנית.

בהערת שוליים ארוכה בספר ליברליזם פוליטי רולס עצמו מדגים עד כמה קל לנצל לרעה את הסמכות של "רעיון ההיגיון הציבורי", כאשר נחפזים להסיק ממנו היסקים בדבר שיפוטים פוליטיים ומוסריים שנויים במחלוקת. הערת השוליים דנה בהפלות, ורולס מניח בה "שלושה ערכים פוליטיים חשובים: הכבוד לחיים אנושיים, הייצור-מחדש המסודר והמתמשך של החברה הפוליטית (לרבות המשפחה לצורותיה) ולבסוף שוויון האישה כאזרחית שווה". אולם באותו המאמץ להראות ניתוח בזמן אמת על פי ההיגיון הציבורי הוא מוותר על הטיעון ומציע במקומו עמדה סמכותית: "כעת אני מניח שכל איזון הגיוני בין שלושת הערכים יעניק לאישה זכות מוצדקת להחליט אם לסיים את הריונה או לא במהלך השליש הראשון של ההיריון. הסיבה לכך נעוצה בשלב מוקדם זה של ההיריון. אז הערך הפוליטי של זכות שוויון האישה גובר, וזכות זו נחוצה כדי להעניק לערך זה תוכן וכוח. גם אם נוסיף ערכים פוליטיים אחרים, הם לא יצליחו, אני חושב, לשנות את המסקנה הזאת".

שימו לב היטב למה שרולס אומר בנושא מרתק זה ובקלות כה רבה. ההיגיון הציבורי, כפי שרולס משתמש בו, חורג הרבה מעבר להנחת חוקי היסוד לדיון בין תומכי ההפלות (pro-choice) ומתנגדי ההפלות (pro-life). היגיון זה מניח שעמדתם של הארגונים התומכים בהמשך ההיריון איננה רצויה בדיון הציבורי מאחר שהיא איננה מכירה בקביעה המינימלית של ההיגיון הציבורי: "בשלב מוקדם זה של ההיריון הערך הפוליטי של שוויון האישה גובר". רולס חושב שדי בכך להבטיח לקורא שההיגיון הציבורי מסיק זאת, מבלי שבדק את "הערך הפוליטי" המתחרה המרכזי, כבוד לחיים אנושיים במובן של חיי העובר או של הילד שעדיין לא נולד.

דוגמה זו מאירת עיניים, משום שבאמצעותה אפשר להיווכח שאפילו ידיים זהירות ומיומנות כידיו של הוגה מבריק כמו רולס עלולות לחטוא בפנייה "להיגיון הציבורי" כדי לבטל בהינף יד את מציאותן של תפיסות טוב מתחרות, של בחירות טרגיות ושל שאלות עקשניות, כלומר – להסוות את גבולות ההיגיון. הטעות של המורה-המומחה (master) מדגימה כיצד יכולים פרטיזנים אינטלקטואליים לרתום את ההיגיון הציבורי לטובתם ולהשתמש בו בלהט הדיון הציבורי כדי לוותר על ההיגיון, לחתוך את הוויכוח, למנוע שאלות ולעצור את השכל החוקר ממהלכו.

בספרו חוק האנשים רולס חוזר לדון בשאלת ההיגיון הציבורי, אולם הוא רק מעצים את הבלבול. הוא חוזר על טענתו שההיגיון הציבורי פוליטי ולא מטאפיזי, שאין לו דבר עם אמונות שנויות במחלוקת בדבר הטבע האנושי או עם הקשר לתפיסה מוסרית, פילוסופית או דתית מקיפה. למרות זאת הוא מחזיק בדעה שההיגיון הציבורי מציין "זכויות בסיס וחירויות שוות בעבור כל האזרחים" – טענה הנשמעת דומה מאוד לטענה מוסרית בעלת שורשים מטאפיזיים, גם אם זו דעה שכל האמריקנים יאמצו ברצון.

מה שוודאי הוא שקיים ספק ביחס לשאלה איך בדיוק אנחנו צריכים להבין את היסודות המוסריים הליברליים
הבלבול מועצם גם בדרכים אחרות. כדי להימנע מטיעונים אוניברסליים כוללים ובהדרכתו של ההיגיון הציבורי, ליברלים פוליטיים "מחפשים בסיס ציבורי רחב להצדקה בעבור אזרחים בחברה". אולם את השאיפה של הליברלים הפוליטיים לחוקים ולמוסדות העשויים להיות משותפים לכול ומוצדקים בעיני כולם מניעות טענות אוניברסליות כוללות – טענות באשר לחירות ולשוויון ולמשמעותה של ההתנהגות ההגונה ביחס לאנשים – שהם מכחישים אותן, ולמען הפרוטוקול הם אף אומרים שהם יכולים להסתדר בלעדיהן. וכך הלאה. העקיבות של הבלבול מצביעה על כך שרעיון ההיגיון הציבורי עונה על הצורך העולה משיטתו של רולס להסוות את האוניברסליות של השיטה המנסה מצדה לכלול את כל האנשים.

בפרשנותו את קאנט בספרו הרצאות על הפילוסופיה של המוסר, עולה במלוא הבהירות חוסר היכולת של רולס להחליט אם ההיגיון מגן על הבסיס המוסרי של הליברליזם. מצד אחד הוא מדגיש את מרכזיותה של "עובדת ההיגיון" בעבור קאנט. כפי שמסביר זאת רולס, זוהי "העובדה שכאנשים הגיוניים, אנו מודעים לחוק המוסרי כסמכות העליונה וכחוק מעשי בעבורנו, ובהתנהגות המוסרית הרגילה שלנו ובשיפוטים שלנו אנו מכירים בו ככזה". לשון אחר, השימוש בהיגיון עצמו כופה עלינו לקבל את החוק המוסרי. מצד שני רולס מדגיש את עמדתו של קאנט שהחוק המוסרי משיג את משמעותו המלאה ואת הצדקתו ברוח האמונה הדתית: "אני מסיים עם ההבחנה, ולפיה לחשיבות שמעניק קאנט לחוק המוסרי ולאופן שאנו נוהגים על פיו יש היבט דתי מובהק ושאת הטקסט שלו מאפיינת, לעתים קרובות, תכונה של מסירות".

לדעתי, מה שמעניק לדעה מסוימת היבט דתי הם תפיסת העולם ככוליות והיותה היא עצמה במובנים מסוימים קדושה או ראויה למסירות וליראת כבוד. הערכים היומיומיים של החיים החילוניים חייבים לתפוס את המקום השני. אם כל זה נכון, מה שמוסיף לתפיסתו של קאנט היבט דתי הוא המקום המרכזי שהוא מעניק לחוק המוסרי בתפיסת העולם שלו. מכיוון שרק כשאנו הולכים בעקבות החוק המוסרי כפי שהוא מיושם בעבורנו ורק כשאנו מנסים לקבוע בעצמנו רצון טוב ויציב ורק כשאנו מעצבים עולם חברתי בהתאם לחוק המוסרי, אנו מצדיקים את היותנו התכלית הסופית של הבריאה. ללא כל אלו, החיים שלנו בעולם והעולם עצמו מאבדים כל משמעות ועניין.

כעת אולי נוכל להבין את משמעות הזכרת העולם במשפט הראשון של הנחות יסוד למטאפיזיקה של המידות: "לא יצויר דבר בעולם ואף לא מחוץ לעולם שיוכל להיחשב לטוב בלא הגבלה, אלא הרצון הטוב בכלל".

במבט ראשון, נראה מוזר שקאנט יזכיר כאן את המילה עולם. מדוע ללכת לקיצוניות שכזו?, אנו שואלים. כעת אולי אנחנו יכולים להבין מדוע היא כאן. גם לא מפתיע שבביקורת התבונה המעשית קאנט אומר שהצעד לעבר הדת נעשה למען השגת "הטוב העליון" ולמען שימור המסירות שלנו לחוק המוסרי. היבטים דתיים, אפילו קנאיים , אלה של הפילוסופיה המוסרית של קאנט נראים ברורים מאליהם; כל הסבר שאינו מביא אותם בחשבון מפסיד חלק ניכר ומהותי ממנה.

מפתה לומר על הפילוסופיה של רולס את מה שרולס אמר על הפילוסופיה של קאנט. באשר לשניהם עולה השאלה הבאה: כיצד יכול החוק המוסרי להיות גם עובדה של התבונה וגם בעל צורך בהצדקה על ידי האמונה?

אולי בסופו של דבר יתברר שחקירתו הפילוסופית המאומצת של רולס, ולא הבלבול שלו, היא שהביאה אותו להמשיך ולהתמודד עם המתחים הבסיסיים של הרוח הליברלית. מתחים בסיסיים אלו שופכים אור על המאבקים שבין ערכים שונים שהרוח הליברלית מעלה. מצד אחד לדוגמה, ההערכה שהיסודות המוסריים של הליברליזם כרוכים באמונה בכבוד האדם – אמונה שאינה נסמכת או מובטחת על ידי ההיגיון – יכולה לעודד סוג מסוים של ענווה, כמו הענווה הבאה לידי ביטוי בסובלנות או בהתעניינות בצורות חיים אחרות או בספקנות כלפי טענות כלליות. מצד שני, האמונה שהאמתות המכוננות של הליברליזם, כולל מדיניות ומוסדות פוליטיים מקריים שאדם עשוי להעדיף, נטועות בשכל הישר, יכולה לעורר מידה מסוימת של חטא היוהרה. יוהרה מסוג זה היא מה שאנו מוצאים בהתנהגות הבריונית של אנשים המשוכנעים שכל מי שאינו מסכים אתם בעניינים חברתיים או פוליטיים סובל ממחשבה מרושעת או חולנית.

לליברלים בני זמננו אין מונופול על רגש הענווה או היוהרה. אולם עלייתו של מי מבין השניים ברוח הליברלית יכולה להבדיל בין ליברליות המודעת לגבולותיה לבין ליברליות שאיננה יודעת גבולות. איש אינו אומר שהליברליזם מחייב את האדם להיות דתי, אולם למבקשים להבין מהו ליברליזם נחוץ ידע מדויק על אודות יסודותיו

במשפט מוצלח במיוחד בהרצאות על הפילוסופיה של המוסר אומר רולס שפילוסופיית המוסר של קאנט שואפת לאידאל ה"אריסטוקרטיה של כולם". משפט זה מהדהד לטקסט את חזונו של ג'ון סטיוארט מיל על אודות חברה של אינדיווידואלים שולטים כמו גם את העמדה הפרוטסטנטית בדבר ה"כמורה של כל המאמינים". כל שלוש התפיסות הן וריאציות על תמה מודרנית מכובדת: השילוב ההרמוני בין שוויון אנושי מהותי ובין חירות אישית גורפת. לא קשה להבין את השאיפה של הכול לאריסטוקרטיה. אולם האם יכולה תשוקתו האנושית של אדם למובחנות להתמלא בחברה שהכול בה מזוהים כאריסטוקרטים, שליטים, כמרים? מהן ההשפעות המעשיות של האמונה שכל אדם הוא נעלה, על נפשנו ועל מוחנו? ומהן ההשלכות של ההיגיון המוסרי המעניק סמכות לכל האינדיווידואלים לתפוס את עצמם כמי שמניחים חוקים אוניברסליים, על פסיכולוגיה מוסרית או על אורחות החיים המוסריים באמת? אלו הן חלק מן השאלות המאתגרות שהרצאותיו של רולס צריכות לעורר ואשר עולות רק לעתים נדירות בין תלמידיו וממשיכיו, קרי בין המבקשים להעריך את ההגיוניות של הליברליזם הרולסיאני.

בזמן שרוב הפרופסורים לפילוסופיה העסיקו את עצמם עד זרא בניתוחים מושגיים משמימים, העניק ג'ון רולס חיים חדשים לסוג מסוים של פרשנות מתקדמת לליברליזם הקלסי. עבודתו הפילוסופית, שהוקדשה לביאור מבנה המחשבה הליברלית, שפכה אור, ובמקרים מסוימים בהיסח דעת, על הרוח הליברלית, התאמצה להדגיש אותה, הבקיעה אותה וזרמה עמה, ופיתלה וסיבכה אותה באופן אירוני. תיאור זה נכון במיוחד לדיון ביסודות הליברליזם.

מחשבתו של רולס הגיעה לשיאה בסדרת ספרים שהציגו הגנה על רעיון ה"תפיסה הפוליטית של הצדק". תפיסה זו אמורה הייתה להיות עמדה ליברלית חופשית, סוג של ליברליזם המבוסס כולו על אינטואיציות אמריקניות משותפות בנוגע לחירות ולשוויון. מאינטואיציות משותפות אלה ניסה רולס לחלץ מונחים הוגנים לשיתוף חברתי, כלומר בסיס חוקתי שבאמצעותו תהיה הגיונית הבחירה בחיים שבוחרים אזרחים חופשיים ושווים. אבל האם האינטואיציה שאנו חופשיים ושווים היא אמת של ההיגיון? או שמא זו אמונה (belief) המוזנת גם באמצעות אמונה דתית? לעומת רבים מממשיכיו של רולס הרואים בהעלאת שאלה שכזו סוג של חוסר נימוס (במקרה הטוב), אנו יודעים כעת, ובזכות הרצאותיו האחרונות שהתפרסמו, שרולס עצמו העלה אותן וראה בתשובה להן עניין רציני וחשוב העומד למבחן.

בניסיון לתפוס את יסודות הליברליזם מציע רולס רעיונות מנוגדים. מצד אחד הוא סבור שהאינטואיציות המוסריות המכוננות הן ודאיות מעצמן (self-evident). מצד שני הוא סבור שהן מבוססות על אמונה. אם ננסה להגן על שתי הטענות הללו כהלכה, נראה שהאינטואיציות המוסריות אינן יכולות להיות ודאיות מעצמן מעצם הגדרתן. מה שוודאי הוא הספק ביחס לשאלה איך בדיוק אנחנו צריכים להבין את היסודות המוסריים הליברליים. ואם כך, לכל הפחות יהיה הגיוני לעקוב אחר הרעיון הפורה שעמדתו החופשית של הליברליזם של רולס מבוססת בפועל על מעשה של אמונה. אולי טענותיו המנוגדות של רולס יכולות להתיישב, כמו בהכרזת העצמאות, עם הרעיון שאמונה מסוימת ממריצה אותנו לתפוס את האמת שכל האנשים הם חופשיים ושווים מטבעם, כוודאית מעצמה.

איש אינו אומר שהליברליזם מחייב את האדם להיות דתי, כמו שאיש איננו אומר שאנשים דתיים נתברכו ברוח ליברלית. אולם למבקשים להבין מהו ליברליזם נחוץ ידע מדויק על אודות יסודותיו. למעשה, לדואגים לרעיונות החופש והשוויון נחוץ ידע על אודות היסודות של אותן אמתות שהחזקנו בהן כוודאיות מעצמן, וידע זה עשוי לעזור ליכולת שלנו לעבד את התנאים שבעזרתם נוכל להמשיך ולהחזיק בהם ככאלו.

המקור: ווילסון קוורטרלי, אביב 2002 The Wilson Quarterly, Spring
תרגום: מנחם גולדנברג
עריכת לשון: ד"ר מירי הורביץ

www.kivunim.org.il


מאמר זה נוסף לאתר "ארטיקל" מאמרים ע"י פיטר ברקוביץ שאישר שהוא הכותב של מאמר זה ושהקישור בסיום המאמר הוא לאתר האינטרנט שבבעלותו, מפרסם מאמר זה אישר בפרסומו מאמר זה הסכמה לתנאי השימוש באתר "ארטיקל", וכמו כן אישר את העובדה ש"ארטיקל" אינם מציגים בתוך גוף המאמר "קרדיט", כפי שמצוי אולי באתרי מאמרים אחרים, מלבד קישור לאתר מפרסם המאמר (בהרשמה אין שדה לרישום קרדיט לכותב). מפרסם מאמר זה אישר שמאמר זה מפורסם אולי גם באתרי מאמרים אחרים בחלקו או בשלמותו, והוא מאשר שמאמר זה נוסף על ידו לאתר "ארטיקל".

צוות "ארטיקל" מצהיר בזאת שאינו לוקח או מפרסם מאמרים ביוזמתו וללא אישור של כותב המאמר בהווה ובעתיד, מאמרים שפורסמו בעבר בתקופת הרצת האתר הראשונית ונמצאו פגומים כתוצאה מטעות ותום לב, הוסרו לחלוטין מכל מאגרי המידע של אתר "ארטיקל", ולצוות "ארטיקל" אישורים בכתב על כך שנושא זה טופל ונסגר.

הערה זו כתובה בלשון זכר לצורך בהירות בקריאות, אך מתייחסת לנשים וגברים כאחד, אם מצאת טעות או שימוש לרעה במאמר זה למרות הכתוב לעי"ל אנא צור קשר עם מערכת "ארטיקל" בפקס 03-6203887.

בכדי להגיע לאתר מאמרים ארטיקל דרך מנועי החיפוש, רישמו : מאמרים על , מאמרים בנושא, מאמר על, מאמר בנושא, מאמרים אקדמיים, ואת התחום בו אתם זקוקים למידע.

 

 

 






 

 להשכיר רכב

 הזמנת מלון בחו"ל

 הזמנת מלון בישראל

 אתר איי יוון

 מדריך איטליה

 מלונות בניו יורק

 מדריך לאס וגאס

 המלצות על נופש

 המלצות על פריז

נדל"ן ביוון


 
 
 

 

איי יוון | אתונה |  עסקים למכירה | גרפולוגיה משפטית | כרתים | איטליה | הזמנת מלון | מטבחי יוקרה | חבל זגוריה | זמן טיסה |  הזמנת טיסה | השכרת רכב בחו"ל

 

 

 

 

 

ארטיקל מאמרים 2015 - 2006  clickgoseo@gmail.com מנוע חיפוש מאמרים ארטיקל, כבר בן 8 שנים!