12484 מאמרים - מנוע לחיפוש מאמרים - פרסום מאמרים חינם

נושא המאמר: אדם או רובוט?
מאת: נעם פרוסטיג   שמור מאמר למועדפים

אדם או רובוט?
בבוקר השעון מצלצל. אנחנו קמים. לא כי התעוררנו טבעית, אלא כי נקבע שזו השעה, מי קבע את השעה? זאת שאלה טובה שניגע בה גם בהמשך. הטלפון מציג תזכורת: לשתות כוס מים. בעוד שעה – ליטול כדור. בעשר – פגישה בזום. בצהריים – משימת עבודה עם דד ליין. בחמש וחצי יש כבר אימון פילאטיס שהוזמן מראש, כי אחרת לא יהיה מקום... בערב – תזכורת שנייה לקחת כדור, אולי גם תזכורת לנשום רגע עמוק, כאילו לא ידענו איך לנשום בעצמנו.
מתי הפכנו להיות כפופים ליומן, ממתי היומן הוא זה שמנהל אותנו?
בשגרת היום-יום שלנו נדמה שכבר מזמן לא אנחנו אלה שמכתיבים את הקצב. הטכנולוגיה, זו שבאה להקל עלינו, הפכה למפקחת הראשית של חיינו, אנחנו מקבלים את זה כמובן מאליו, אבל היום הטלפון מזכיר לנו מה אנחנו אמורים לעשות, מתי, איך, ולפעמים גם למה. השעון החכם על היד מודד דופק, עוקב אחר צעדים, מתריע אם ישבת יותר מדי זמן, ומודיע לך שמוטב שתצא לפעילות ותמתח איברים. אתה לא צריך להרגיש עייפות – השעון כבר יעדכן אותך שאתה עייף, ואתה אפילו לא ידעת שאתה כזה.
אפילו המזון עובר אופטימיזציה. קיימות גלולות שמכילות את כל הוויטמינים, המינרלים והסיבים שיש במנה בריאה של ירקות. מדוע לטרוח לחתוך סלט, לערבב, ללעוס, אם אפשר פשוט לבלוע כדור? תזונה כפעולה טכנית, ללא צבע, טעם, או ריח. בלי לא אוהב סלק, כוסברה או בצל.
והנה רגע קטן, כמעט מגוחך, ששיקף לי את גודל האבסורד: כדי לשבת לקפה בחוץ עם אשתי, רק אנחנו לשעה, בלי ילדים, בלי מסכים, בלי הפרעות – היינו צריכים להכניס את זה ליומן. הזיה, אבל בלי זה פשוט לא היה לזה מקום. לא בגלל חוסר רצון, אלא כי כל רגע אחר כבר הוזמן. מייל, שיחת עבודה, תזכורת לקניות, לקחת לאימון, להחזיר מאימון ועל הדרך עוד נעבור במאפיה כדי... לחסוך זמן!
מעבר לכל זה – מתי באמת עצרנו? לא כדי להספיק, אלא כדי לא להספיק! מתי נתנו לזמן לזרום בלי לעקוב אחריו? לשבת כמה שעות ולהאזין לפינק פלויד, מטליקה, או דייר סטרייטס? בלי לשים לב כמה דקות עברו, בלי לחשוב מה התזכורת הבאה.
נראה שכיום, כל זמן "מת" הוא זמן שבזבזנו. כל רגע שאינו מנוצל נתפס ככישלון תכנוני.
איפה עובר הגבול בין אדם לבין רובוט? האם נגיע ליום שבו נצא מהבית ברגע הנכון להגיע לרמזור במעבר החציה בדיוק כשיתחלף לירוק? האם נהפוך לאנשים שמתוזמנים עד לרמת השנייה, מונעים על ידי פקודות שמופיעות על מסך? ועל מנת שלא נפספס, גם מתריעות ברעד?
ואולי השאלה החשובה באמת היא: האם נדע לעצור? האם נצליח, ולו ליום אחד, להתנתק מהמכשירים, לשתות מים כי אנחנו צמאים ולא כי קיבלנו תזכורת, לשמוע מוזיקה בלי לבדוק את השעה ולגלות שעברו 3 שעות שבהם היינו במחוזות אחרים? לאכול סלט כי מתחשק ולא כי חסרים לנו ויטמינים?
אדם, בניגוד לרובוט, זקוק לחוסר סדר מסוים. לבלתי מתוכנן. לרגש, להפתעה, לתשוקה. רובוט מבצע פעולות. אדם חי.
הטכנולוגיה כאן כדי להישאר, והיא כלי מדהים. אבל אם אנחנו רוצים להישאר אנושיים – נצטרך לזכור מדי פעם לשכוח. לשכוח את השעון, את הטלפון, את הלוז. ולזכור איך זה מרגיש להיות פשוט... בן אדם.