נושא המאמר: למה אנחנו מפחדים להיפגע?
מאת: יוסי מדלסי שמור מאמר למועדפים
כאשר ד"ר ברנה בראון פרופסורית למחקר מאוניברסיטת יוסטון החלה את דרכה האקדמית המטרה שלה הייתה לחקור קשרים אנושיים. היא רצתה להבין מה מחבר בין אנשים. אולם אחרי מאות שעות של ראיונות ואיסוף נתונים היא גילתה שאי אפשר לדבר על קשר ושייכות מבלי לדבר על הדבר שמונע אותם. המחקר שלה הוביל למיפוי של המושגים המורכבים ביותר בנפש האנושית ובראשם בושה ופגיעות.
בראון הגדירה מחדש מושגים שעד אז נחשבו לטאבו בעולם האקדמי והעסקי. היא הראתה שפגיעות אינה חולשה אלא מצב של אי ודאות חשיפה רגשית וסיכון. הבושה מנגד מופתה כתחושה הכואבת שאנחנו פגומים ולכן איננו ראויים לאהבה ושייכות.
התיאוריות הללו שינו את האופן שבו עולם הפסיכולוגיה מסתכל על רגשות אבל החשיבות האמיתית שלהן מתגלה כשאנחנו בוחנים את ההתנהגות שלנו ביומיום, ברגעים שבהם אף אחד לא רואה.
בושה ביומיום: תסמונת המתחזה וההסכמה להיות לא מושלמים
באחד הממצאים המרתקים ביותר שלה בראון גילתה שהאנשים שחיים מתוך תחושת ערך ושייכות עמוקה חולקים מאפיין אחד ברור. הם פשוט מסכימים להיות לא מושלמים.
אבל בחיים שלנו ההסכמה הזו מרגישה כמו סכנה. ביומיום שלנו הפחד מחוסר שלמות מקבל את השם תסמונת המתחזה. זוהי התחושה המנקרת שאנחנו קמים איתה בבוקר שיום אחד מישהו יחשוף אותנו ויגלה שאנחנו לא באמת חכמים מוכשרים או ראויים כפי שנדמה כלפי חוץ.
כדי להשתיק את חרדת הביצוע הזו אנחנו מפתחים פרפקציוניזם. הצורך שלנו לעבוד עוד שעות לבדוק כל מסמך עשר פעמים ולרצות את כל מי שסביבנו לא נובע משאיפה למצוינות. הוא נובע מהפחד העמוק מלהיחשף. אנחנו הופכים לאנשים שפותרים את הבעיות של כולם ומחזיקים את המערכת על הכתפיים כי יש בנו אמונה שקטה שרק אם נהיה מועילים ובלתי ניתנים להחלפה אף אחד לא יעזוב אותנו. המחיר של הדפוס הזה הוא שחיקה קיצונית ועייפות כרונית של אדם שנאלץ לתחזק תדמית של שליטה מלאה רק כדי לזכות בביטחון.
מנהיגות אומץ ומנגנוני הגנה: המחיר שאנחנו משלמים במערכות יחסים
המחקר מראה שכדי להתגונן מפני הכאב של הבושה בני אדם מפתחים מנגנוני הגנה נוקשים. ההימנעות שלנו מפגיעות באה לידי ביטוי בכל מקום שבו נדרשת מאיתנו מנהיגות אמיתית בין אם זה בניהול צוות בעבודה או בניהול הזוגיות שלנו בבית.
אומץ ומנהיגות לפי בראון דורשים מאיתנו לוותר על הצורך לדעת הכל מראש. אבל במציאות חוסר היכולת שלנו לשחרר שליטה מתבטא בריחוק רגשי בדיוק ברגעים שבהם אנחנו הכי צריכים קרבה. זהו הפחד שלנו להציג רעיון שאינו גמור מחשש לביקורת וזהו חוסר היכולת שלנו להסתכל לבן או בת הזוג בעיניים ולהגיד אני צריך עזרה עכשיו. במקום לבקש עזרה אנחנו בוחרים לכעוס עליהם שהם לא מנחשים את הצרכים שלנו לבד.
אנחנו מסרבים לקחת סיכון רגשי ומוותרים על קשר אותנטי כדי לא להרגיש דחויים. מנגנוני ההגנה האלו אולי מונעים כאב נקודתי אבל בטווח הארוך הם אלו שמייצרים את תחושת הבדידות התקיעות והמועקה שאנחנו סוחבים.
אטלס של הלב: הפער שמייצר ייאוש ומהי באמת תקווה
בראון הקדישה פרויקט שלם בשם אטלס של הלב כדי למפות את הרגשות שלנו מתוך הבנה שכדי לנהל רגש אנחנו חייבים קודם כל לתת לו שם מדויק. הרבה אנשים קוראים את המחקרים האלו לומדים את המושגים מזהים את עצמם במדויק ועדיין לא מצליחים לייצר שינוי.
ההבנה הקוגניטיבית שיש לנו תסמונת מתחזה או פרפקציוניזם לא מפסיקה את חרדת הביצוע שלנו בפועל. הפער בין ההבנה הלוגית של הכאב לבין חוסר היכולת שלנו לעצור את התגובה האוטומטית הוא המקום שבו נוצר ייאוש עמוק. נוצרת בנו תחושה שניסינו הכל דיברנו על העבר והבנו את הילדות שלנו אבל הדפוס האוטומטי פשוט חזק יותר מאיתנו.
בראון מסבירה שתקווה אינה רגש פסיבי של אופטימיות אלא תהליך פעיל. תקווה נוצרת כשיש לנו מטרה ברורה ודרך אמיתית להגיע אליה. אי אפשר לפתור בעיה של ניתוק רגשי או פחד מהיחשפות דרך ניתוח שכלי של הבעיה. הניסיון להבין את הבושה דרך הראש בלבד רק מעמיק את הייאוש ומשאיר אותנו תקועים.
ההסכמה לפגוש את הדפוס: מה נדרש כדי להשתחרר באמת
כאן המחקר האקדמי עוצר ומתחילה עבודת העומק האמיתית. כדי לשחרר את הצורך במושלמות להחזיר את האומץ לחיים שלנו ולפרק את הפחד מביקורת נדרש מאיתנו משהו אחר לחלוטין מכל מה שניסינו עד היום. אי אפשר לנשום עמוק או לדמיין מחשבות חיוביות ולצפות שחרדת הביצוע תעלם. נדרשת מאיתנו הסכמה.
הסכמה לפגוש את הדפוס האוטומטי בדיוק ברגע שבו הוא מפעיל אותנו מבלי לייצר מנגנון הימנעות חדש. להסכים לשהות באותה פגיעות שממנה ברחנו כל חיינו אבל הפעם בתוך מרחב מוחזק ובטוח. ברגע שנזהה את הכאב נתן לו שם מדויק ונסכים לחוות אותו ללא הניתוק הרגשי וללא מנגנוני השליטה הרגילים שלנו משהו בתוכנו יתחיל להרפות.
שחרור אמיתי ממנגנוני ההגנה נמצא הרבה מעבר להבנה השכלית ולרציונל שלנו. הוא מחכה בדיוק ברגע שבו נסכים להפסיק להילחם בדפוסים האוטומטיים ונתחיל לפגוש אותם. איך נראית ההסכמה הזו בפועל ואיך היא מפרקת שנים של תסמונת מתחזה וייאוש בתוך פגישה אחת? על הדרך המעשית לשם נדבר לעומק בשיטת מ.ס.ע.
מאמר זה נוסף לאתר "ארטיקל" מאמרים ע"י יוסי מדלסי שאישר שהוא הכותב של מאמר זה ושהקישור בסיום המאמר הוא לאתר האינטרנט שבבעלותו, מפרסם מאמר זה אישר בפרסומו מאמר זה הסכמה לתנאי השימוש באתר "ארטיקל", וכמו כן אישר את העובדה ש"ארטיקל" אינם מציגים בתוך גוף המאמר "קרדיט", כפי שמצוי אולי באתרי מאמרים אחרים, מלבד קישור לאתר מפרסם המאמר (בהרשמה אין שדה לרישום קרדיט לכותב). מפרסם מאמר זה אישר שמאמר זה מפורסם אולי גם באתרי מאמרים אחרים בחלקו או בשלמותו, והוא מאשר שמאמר זה נוסף על ידו לאתר "ארטיקל".
צוות "ארטיקל" מצהיר בזאת שאינו לוקח או מפרסם מאמרים ביוזמתו וללא אישור של כותב המאמר בהווה ובעתיד, מאמרים שפורסמו בעבר בתקופת הרצת האתר הראשונית ונמצאו פגומים כתוצאה מטעות ותום לב, הוסרו לחלוטין מכל מאגרי המידע של אתר "ארטיקל", ולצוות "ארטיקל" אישורים בכתב על כך שנושא זה טופל ונסגר.
הערה זו כתובה בלשון זכר לצורך בהירות בקריאות, אך מתייחסת לנשים וגברים כאחד, אם מצאת טעות או שימוש לרעה במאמר זה למרות הכתוב לעי"ל אנא צור קשר עם מערכת "ארטיקל" בפקס 03-6203887.
בכדי להגיע לאתר מאמרים ארטיקל דרך מנועי החיפוש, רישמו : מאמרים על , מאמרים בנושא, מאמר על, מאמר בנושא, מאמרים אקדמיים, ואת התחום בו אתם זקוקים למידע.
