12842 מאמרים - מנוע לחיפוש מאמרים - פרסום מאמרים חינם

נושא המאמר: משבר זהות בגיל ההתבגרות
מאת: יוסי מדלסי   שמור מאמר למועדפים

כולם שואלים למה אתה מסתגר בחדר, אבל אף אחד לא מבין שהמוח שלך פשוט כיבה את המערכות כדי לעדכן גרסה.

אם אתה יושב עכשיו בחדר ומרגיש שאתה פשוט לא מבין מה עובר עליך, השורות הבאות נכתבו בדיוק עבורך.

בימים האחרונים, ואולי כבר חודשים, אתה מסתובב עם תחושה שמישהו לחץ על כפתור ההשהיה (Pause) של החיים שלך. אתה מסתכל במראה והפנים שמשתקפות אליך מרגישות קצת זרות. דברים שפעם אהבת לעשות נראים לך פתאום חסרי משמעות. אתה מגיב בזעם, בבכי או באדישות מוחלטת לסיטואציות שפעם בכלל לא היו מזיזות לך. ולמרות שאתה שותק רוב הזמן כלפי חוץ, בפנים יש רעש מחריש אוזניים של שאלות: למה אני מרגיש ככה? מי אני בכלל עכשיו? ומה לעזאזל כולם רוצים ממני?

אני יודע כמה הבלבול הזה מציף ומפחיד, כי בגיל ארבע עשרה הראש שלי היה בדיוק באותו כאוס.

אני רוצה להגיד לך עכשיו משהו שאף אחד בסביבה שלך לא יודע להסביר לך. ההורים שלך והמורים קוראים לזה "חרדה", "דיכאון" או "גיל ההתבגרות". הם חושבים שהסתגרת בחדר כי נהיית עצלן או כי אתה מפחד מאנשים. אבל הם מפספסים את הדרמה האמיתית שמתרחשת לך בתוך הגוף. אתה לא עוצר כי אתה פחדן. אתה עוצר כי המערכת שלך נמצאת כרגע בקריסה מתוכננת מראש.

למה היית חייב להרוס את הילד שהיית
כדי להבין את הבלבול שלך, צריך לחזור רגע אחורה. עד לא מזמן, הייתה לך זהות ברורה. ידעת מה אמא מצפה ממך, ידעת איך אתה אמור להתנהג בכיתה, והיית "הילד הטוב", "השקט", או "המצחיק". הזהות הזו הייתה כמו בגד נוח שמישהו אחר תפר עבורך. הוא התאים לך כל עוד היית קטן.

אבל אז קרה משהו ביולוגי ופסיכולוגי עצום. הפסיכואנליטיקאי אריק אריקסון, שחקר את שלבי ההתפתחות של האדם, קרא לשלב שבו אתה נמצא עכשיו "משבר זהות מול בלבול תפקידים". אריקסון הבין משהו גאוני: כדי שתוכל להפוך לאדם עצמאי, עם דעות, רצונות וגבולות משלך, הנפש שלך חייבת להתנתק מהזהות שההורים שלך הכתיבו לך.

התהליך הזה של גיבוש זהות דורש ממך קודם כל לפרק את מי שהיית. אתה לא יכול לבנות בניין חדש ויציב בלי להרוס את הישן. והבלבול שאתה חווה עכשיו? זה פשוט אבק הבנייה של ההריסות.
הבלבול הזה הוא לא תקלה. הוא נובע מכך שאתה כבר לא הילד ההוא, אבל אתה עדיין לא יודע מי אתה במקומו. אתה נמצא בתקופת תפר, בשטח הפקר של הנפש. ובשטח הפקר, הכול מרגיש מסוכן ולא ברור.

המוח שלך נמצא ב"עדכון גרסה"
הבלבול והעומס שאתה מרגיש הם לא רק תיאוריות פסיכולוגיות, הם מוכחים ביולוגית. אם היינו יכולים להכניס את המוח שלך עכשיו לסורק, היינו רואים אזור בנייה סוער שמסביר בדיוק למה כיבית את המנועים ונסוגת לחדר.

חוקרי מוח גילו שבשנים האלו, המערכת הלימבית שלך - האזור במוח שאחראי על הרגשות, הפחדים והתשוקות - עובדת בעוצמות שיא. היא מייצרת רגשות חזקים, סוערים ולעיתים סותרים. מצד שני, הקורטקס הקדם-מצחי מנהל העבודה של המוח שאחראי על היגיון, ויסות הרגש, סדר וארגון - עדיין נמצא בשיפוצים, והוא יסיים להיבנות רק סביב גיל עשרים וחמש.

תחשוב על זה ככה: יש לך בתוך הראש מנוע של מטוס סילון, אבל מערכת הניווט עדיין לא הותקנה. המוח שלך חווה עומס יתר של מידע, של רגשות, של הורמונים, ושל ציפיות חברתיות.

וכשמערכת ממוחשבת חווה עומס יתר או עוברת "עדכון גרסה" משמעותי, מה היא עושה? היא משביתה את עצמה. היא לא מאפשרת לך לפתוח אפליקציות חדשות עד שהעדכון יסתיים.

זה בדיוק מה שעשית. ההסתגרות שלך בחדר, הניתוק, השתיקות - זה לא דיכאון. זה המוח שלך שלחץ על פאוז. הוא כיבה את המערכות החיצוניות כדי שיוכל להפנות את כל האנרגיה פנימה, לעיבוד ולבנייה של המערכת הרגשית החדשה שלך.

למה אף אחד לא מבין אותך בבית
אז אתה יושב בחדר, מנסה לעכל את הכאוס של עצמך, ובינתיים ההורים שלך עומדים מחוץ לדלת ואוכלים את הלב מדאגה. הם באמת אוהבים אותך, אבל הם מדברים בשפה שהייתה נכונה לגרסה הקודמת שלך.

הם רואים אותך מבולבל, נסוג, אולי כועס בלי סיבה נראית לעין, והם מיד חושבים שקרה אסון. הם מנסים לשאול "מה קרה היום?" או "למה אתה ככה?", ולא מבינים שהשאלות האלה רק מכווצות אותך יותר. איך תסביר להם מה קרה, אם אתה בעצמך לא מצליח לנסח את זה? איך תסביר להם שהיום לא קרה שום דבר ספציפי, אלא שהכל פשוט קורה בבת אחת בתוך הראש שלך?

הפער בין מה שאתה עובר בפנים לבין מה שהם רואים בחוץ מייצר תחושת בדידות תהומית. אתה שותק לא כי אין לך מה להגיד, אלא כי אין לך עדיין את המילים לתאר בניין שעוד לא סיימו לבנות.
כשהם מסתכלים עליך במבט מודאג, אתה קולט את החרדה שלהם ומתרגם אותה להוכחה ניצחת שאתה מקולקל. שאתה "הילד הבעייתי". התווית הזו רק מעמיקה את המשבר, כי היא גורמת לך להתבייש בבלבול שהוא, כאמור, התהליך הכי טבעי ונחוץ שאתה אמור לעבור עכשיו.

הפחד לצאת אל העולם עם זהות לא גמורה
דיברנו על עדכון הגרסה, אבל יש עוד משהו שמשאיר אותך בחדר, וזה המפגש עם המציאות. ברמה הלא-מודעת, אתה יודע שהזהות שלך עדיין שבירה. היא בבנייה.

כשאנחנו בונים משהו חדש ורגיש, אנחנו שומרים עליו. אתה מפחד שאם תצא החוצה ותנסה לבטא קצה של מחשבה חדשה, או רגש שונה, הסביבה תרמוס אותך. אתה מפחד שאם תציג לעולם - ולהורים שלך - גרסת ביניים של עצמך, לא מושלמת, קצת זועמת, קצת שברירית, הם ישפטו אותה. וכשהזהות שלך עדיין לא יציבה, כל ביקורת קטנה מרגישה כמו רעידת אדמה שממוטטת את הכל מחדש.

אז אתה נשאר בפנים. בקוקון. ממתין לרגע שבו תרגיש מספיק אפוי, מספיק חזק, כדי לצאת החוצה עם שלט שאומר "זה מי שאני עכשיו, תתמודדו". אבל ההמתנה הזו בתוך הקירות יכולה להפוך למלכודת שמייצרת רק עוד יותר בלבול.

להתחיל לתרגם את הכאוס
אני רואה אותך. אני רואה את העומס, את השאלות שאין עליהן תשובה, ואת הניסיון הנואש לעשות סדר בתוך רעש שלא פוסק. הרבה אנשים יבטיחו לך שאפשר פשוט "לצאת מזה" אם תעשה קצת ספורט או תיפגש עם חברים. אבל אתה חכם מספיק כדי לדעת שהנפש שלך דורשת עבודה עמוקה יותר מזה.

מה שאני יודע בוודאות הוא שהבלבול הזה הוא זמני, אבל הוא זקוק להכוונה. הוא זקוק לשפה. אתה לא צריך שאף אחד יגיד לך מי אתה, אתה רק צריך עזרה לתרגם את הרגשות הסוערים והלא-ברורים האלה, למילים שאתה יכול לעמוד מאחוריהן.

הצעד הראשון לצאת מהמשבר הוא להפסיק להילחם בבלבול, ולהתחיל להקשיב לו. להבין על מה הוא מגן, ואיזה אדם חדש הוא מנסה לייצר שם בפנים.

אם היינו יכולים לעצור עכשיו הכול, ופשוט לתת לשכבה הכי עמוקה ומבולבלת שלך לדבר בלי שאף אחד ישפוט או יתקן אותה - מה היה המשפט הראשון שהיא הייתה צועקת?