12862 מאמרים - מנוע לחיפוש מאמרים - פרסום מאמרים חינם

נושא המאמר: סימנים להפרעת אכילה אצל מתבגרת
מאת: יוסי מדלסי   שמור מאמר למועדפים

אמא אחת כתבה משפט אחד שחזר אצל כמעט כל הורה שעבר את זה.

"פספסתי כל כך הרבה סימנים."

היא לא הייתה הורה מנותק ולא קשוב. ההפך. היא ראתה שהבת מכינה לעצמה את הכריך לבית הספר במקום לקנות בקפיטריה, וחשבה שזו עצמאות. ראתה שהיא מתחילה לבשל לכל המשפחה, ושמחה. ראתה שהיא מתאמנת הרבה, וחשבה שזה בריא. כל סימן בנפרד נראה כמו ילדה אחראית שגדלה.

זו בדיוק הנקודה. הסימנים הראשונים לא נראים כמו מחלה. הם נראים כמו בגרות.

הסימן הראשון כמעט אף פעם אינו האוכל
כשהורים מחפשים בגוגל "סימנים להפרעת אכילה", הם מצפים לרשימה על אוכל. כמה היא אוכלת, מה היא לא נוגעת בו, מתי היא קמה מהשולחן.

אבל זה כבר השלב המאוחר. כשהשינוי מגיע לצלחת, הוא כבר נמשך חודשים.

ההורים שזיהו מוקדם מתארים משהו אחר לגמרי. לא ירידה באוכל. ירידה בקשר.

אמא שתיעדה את הסימן הראשון אצל בתה לא דיברה על אוכל בכלל.

מה שהתריע לה היה הניתוק. הבת התכנסה, וכל שיחה איתה הפכה מתוחה.

אפילו עם אחותה הקטנה, שאותה תמיד אהבה, היא נעשתה עוקצנית.

הסימן לא היה במטבח. הוא היה בסלון. בארוחת ערב שבה היא כבר לא ממש שם, גם כשהיא יושבת.

הפסיכואנליטיקאית הילדה ברוך, שחקרה הפרעות אכילה עשרות שנים, הבינה את זה כבר לפני חמישים שנה. הספר המרכזי שלה לא נקרא "אנורקסיה". הוא נקרא "האדם שבפנים". לטענתה, הסירוב לאכול הוא כמעט אף פעם לא על אוכל, אלא מאבק נואש של ילדה על שליטה ועל זהות, במקום שבו היא מרגישה שאין לה קול.

"מאחורי ההפרעה עומדת ילדה שמרגישה
חסרת אונים לחלוטין."
הילדה ברוך
ברוך ראתה מה שההורים מרגישים אבל לא יודעים לנסח. שהילדה לא נלחמת בהם. היא נלחמת בתחושה שאין לה שום שליטה על חייה, והאוכל הוא רק המקום האחרון שנשאר לה לנהל.

למה זה דווקא האוכל
אז אם זה לא באמת על אוכל, למה זה מתנקז לשם?

כי כשמתבגרת מרגישה שאין לה שליטה על שום דבר, על הגוף שמשתנה בלי רשות, על מה שחושבים עליה, על הציפיות, היא מחפשת את הדבר האחד שהיא כן יכולה לשלוט בו. ולפעמים הדבר היחיד שנשאר הוא מה שנכנס לפה.

הרזיה היא לא המטרה. השליטה היא המטרה. ההרזיה היא רק ההוכחה היומית שיש דבר אחד בעולם שמציית לה.

הילדה שמצאה את עצמה כושלת בכל דבר, מצאה תחום אחד שבו היא מצליחה. וכמה שזה כואב לשמוע, ההצלחה הזו מרגישה לה כמו הישג, לא כמו מחלה. בדיוק בגלל זה היא נאחזת בצורך הזה.

וזה לא רק אנורקסיה
חשוב שהורה יידע, כי כאן נמצא אחד הפספוסים הכי גדולים. הפרעת אכילה לא תמיד נראית כמו הילדה הרזה מאוד שמסרבת לאכול. זו רק צורה אחת, אנורקסיה.

יש צורה נפוצה לא פחות, בולימיה, שבה הנערה דווקא אוכלת, לפעמים בכמויות גדולות, ואז מנסה להיפטר מהאוכל. ואצלה המשקל יכול להישאר בדיוק אותו דבר. הורה שמחפש ירידה במשקל כסימן, יפספס אותה לגמרי.

וזו בדיוק הסיבה שהפרעת אכילה היא לא נושא שאפשר לנהל לבד בבית. מבחינה רפואית, זו המחלה הנפשית עם שיעור התמותה הגבוה ביותר. הלב, רמת המינרלים בדם, מערכות שלמות בגוף יכולים להגיע לסכנה הרבה לפני שזה נראה מבחוץ. ברגע שיש חשד אמיתי, הצעד הראשון הוא תמיד רופא, לא גוגל ולא הורה לבד.

וכאן נכנס ההורה, ובלי כוונה מחמיר
רגע שההורה מבין שמשהו קורה, האינסטינקט הראשון הוא להחזיר שליטה. לבדוק כמה אכלה. להעיר. לשבת מולה עד שתסיים. להפוך כל ארוחה לזירה.

וההיגיון מובן לחלוטין. אם היא לא אוכלת, תפקיד ההורה לדאוג שתאכל.

אבל קרה כאן משהו אכזרי. ככל שההורה לוחם על השליטה בצלחת, הוא בלי לדעת מאשר לילדה שזו אכן זירת הכוח האחרונה. הוא הופך את האוכל מעוד נושא, לקרב שבו מישהו ינצח ומישהו יפסיד.

במשך עשרות שנים הרפואה עשתה את אותה טעות בגדול. היא ראתה במשפחה מכשול, והוציאה את ההורים מהטיפול. היה לזה אפילו שם.

במחצית הראשונה של המאה העשרים, הוצאת ההורים מתהליך הריפוי כונתה במונח קר.

"כריתת ההורה". כאילו ההורה הוא הגידול שצריך להסיר.

היום יודעים שזו הייתה טעות. הפסיכיאטר ז'רר ראסל, שהגדיר את הבולימיה לראשונה ב-1979, פיתח גישה משפחתית הפוכה לחלוטין, שמחזירה דווקא את ההורים למרכז התהליך. המחקר הראה שהורה מעורב הוא לא הגורם, הוא אחד הכלים החזקים ביותר להחלמה. ההורה הוא לא הבעיה, הוא העוגן. אבל עוגן עובד רק כשהוא מפסיק להילחם, ומתחיל להחזיק.

אז מה כן עושים
לא ניתן כאן חמישה שלבים. כי אם הייתה רשימה של חמישה שלבים, מישהו כבר היה נותן אותה, והיא לא הייתה עובדת.

הדבר הראשון הוא דווקא לעצור את החיפוש אחרי הסימנים על הצלחת, ולהתחיל להקשיב לסימן שקדם להם. מתי הבת הפסיקה להיות בחדר גם כשהיא בחדר. מתי הקשר התחיל להצטמצם. כי שם, ולא באוכל, נמצא הדבר שאפשר עוד לגעת בו.

בעבודה שלי עם הורים, מה שחוזר הכי הרבה הוא לא השאלה "איך גורמים לה לאכול". זו השאלה "איך חוזרים אליה". וזו שאלה אחרת לגמרי, שמתחילה הרבה לפני הצלחת.

הסימן שאי אפשר לפספס
יש סימן אחד שכמעט כל ההורים שעברו את זה מזהים בדיעבד, והוא לא מופיע בשום רשימה רפואית.

זה הרגע שבו הסתכלת על הילדה שלך, והרגשת שמולך יושבת זרה.

לא בגלל מה שהיא אכלה או לא אכלה. בגלל שמשהו בעיניים שלה הלך למקום שאתה כבר לא מגיע אליו.

אם אתה מרגיש את זה עכשיו, עוד לפני שראית סימן אחד על הצלחת, אתה לא מגזים. אתה פשוט מקדים את הרשימה. ואולי, השאלה האמיתית היא לא מה היא עושה לאוכל שלה.

אלא מתי, בלי ששמת לב, היא הפסיקה להאמין שמישהו רואה אותה.

בקליניקה של מצפן הלב אני פוגש הורים בדיוק בנקודה הזו. לא כשהכל כבר ברור, אלא כשמשהו עדיין מטריד ואין לו שם. הפרעת אכילה היא נושא רפואי לכל דבר, וצריך סביבה צוות מקצועי, רופא ודיאטנית. מה שאני עושה הוא משהו אחר, לעזור להורה לחזור אל הילדה שמאחורי הסימנים.