12867 מאמרים - מנוע לחיפוש מאמרים - פרסום מאמרים חינם

נושא המאמר: איך להגיב כשהמתבגר מבולבל לגבי זהותו?
מאת: יוסי מדלסי   שמור מאמר למועדפים

לפני כמה שבועות ישב מולי בקליניקה אב. אדם משכיל, פתוח, ליברלי. הוא שתק דקה ארוכה, הביט ברצפה, ואז אמר בקול סדוק: "כשהיא סיפרה לי שהיא נמשכת לבנות, חיבקתי אותה ואמרתי שאני אוהב אותה תמיד. אבל כשהיא יצאה מהחדר, פשוט רציתי לבכות. התרסקה לי תמונת החתונה שדמיינתי מאז שהייתה קטנה. ואני מרגיש אבא נוראי שאני בכלל חושב על עצמי ברגע הזה".

הווידוי הזה הוא אולי הסוד השמור ביותר של חודש הגאווה. בזמן שהרשתות מוצפות במסרים של קבלה מוחלטת, הורים רבים מוצאים את עצמם בארון משלהם. ארון הבושה ההורית.

לנפץ את מיתוס הקבלה האוטומטית
החברה המודרנית יצרה ציפייה אכזרית: הורה טוב הוא הורה שברגע הגילוי שולף דגל, מחייך, ולא חווה שום קושי. המציאות הרגשית עובדת אחרת.

הפסיכולוגית ד"ר פולין בוס טבעה את המונח "אובדן עמום" למצבים שבהם אדם אהוב נמצא פיזית, אבל משהו מהותי השתנה. כשהילד שלכם חושף זהות שונה ממה שהכרתם, אתם לא מתאבלים עליו. אתם מתאבלים על העתיד שדמיינתם עבורו. על המסלול שהיה אמור להיות קל ובטוח יותר. הפחד מהקשיים שהחברה תערים עליו מתורגם אצלכם מיד לחרדה.

זו לא הומופוביה וזו לא הורות רעה. זו אנושיות. וכשמנסים להדחיק את הכאב הזה כדי להיראות נאורים, הילד מרגיש את הזיוף באוויר. ילדים הם גלאי הזיוף המדויקים בעולם, והם מריחים את הפער בין החיוך למה שקורה בעיניים.

השנה שבה הוא ידע ואתם לא
יש פרט אחד שרוב ההורים מפספסים ברגע הגילוי, והוא משנה את כל התמונה.

עד שהמשפט נאמר במטבח, הנער כבר חי איתו לבד.

חודשים. לפעמים שנים.

הוא בחן אתכם בלי שידעתם. בדק איך הגבתם לדמות בסדרה. הקשיב לבדיחה שזרקתם ליד שולחן שישי. ספר בלב כמה פעמים אמרתם "זה שלב" על מישהו אחר. כל תגובה אגבית שלכם נרשמה אצלו כראיה, לכאן או לכאן.

ואז מגיע הרגע. הוא התכונן אליו שנה. לכם יש דקה.

האסימטריה הזו מסבירה למה הרגע מרגיש כל כך גורלי, אבל היא גם משחררת: התגובה הראשונה שלכם היא לא המילה האחרונה. הורה שהגיב מבוהל בערב, ולמחרת בבוקר חזר ואמר "חשבתי על מה שסיפרת לי, ואני רוצה שתדע שאני פה", עשה תיקון ששווה יותר מכל תגובה מושלמת ומזויפת. מערכת יחסים לא נמדדת ברגע אחד. היא נמדדת במה שקורה אחריו.

מה קורה בצד השני של הדלת
בזמן שאתם מתמודדים עם השבר שלכם, המתבגר נמצא בנקודת רתיחה משלו. גיל ההתבגרות הוא ממילא זירת משבר זהות, קרב יומיומי על שייכות וערך. כשמתווספות לזה שאלות על משיכה או מגדר, הוא חווה פחד קיומי שאין לו מילים בשבילו.

מתחת לדיבור הבטוח או לבלבול שהוא מקרין, מסתתרת הצפה רגשית שלמה. והשאלה האמיתית שהוא שואל, כשהוא זורק רמזים או יוצא בהצהרה, היא לא "מה דעתכם על הקהילה הגאה".

השאלה היחידה שרועדת לו בגרון היא: האם אני עדיין שייך לכם? האם תאהבו אותי גם אם אני לא מה שקיוויתם שאהיה?

כשמתבגר חושף בלבול לגבי זהותו או נטייתו, התגובה הראשונה החשובה ביותר היא לא עמדה ולא דעה, אלא אישור שייכות: אתה הילד שלי, אני אוהב אותך, ושום דבר בזה לא השתנה. כל שיחה אחרת יכולה לחכות. שייכות לא יכולה.

כשהוא לא מקבל את האישור הזה, או כשהוא קולט את הלחץ שלכם, מה שנראה כמרד או ניתוק הוא בעצם הסתגרות הישרדותית, שנועדה לבחון את גבולות האהבה שלכם ממרחק בטוח.

ובלילות, כשהדלת כבר סגורה, הראש שלו ממשיך לעבוד לבד. שם הוא נשאב אל חשיבת יתר משתקת על המקום שלו בעולם, ובעיקר במשפחה.

הדחייה שמגיעה דווקא מאהבה
וכאן מגיע הממצא שהכי קשה לשמוע, ודווקא הוא המשחרר ביותר.

ד"ר קייטלין ריאן מאוניברסיטת סן פרנסיסקו חקרה במשך שנים מאות משפחות של בני נוער להט"בים, ומצאה משהו שהופך את האינטואיציה: רוב התנהגויות הדחייה של הורים לא נובעות משנאה. הן נובעות מדאגה. ההורה שאומר "אל תספר לסבתא", "אולי אל תתלבש ככה", "זה בטח שלב", בטוח שהוא מגן על הילד שלו מעולם אכזר.

אבל הילד לא שומע הגנה. הוא שומע: תסתיר את מי שאתה, כי מי שאתה מביך אותנו.

אותו משפט בדיוק. שני תרגומים הפוכים. וההורה לא מבין למה הילד מתרחק, כי בספר שלו הוא בסך הכל שמר עליו.

והמחיר של התרגום הזה נמדד במחקר במספרים שאי אפשר להתווכח איתם:

במחקר שפרסמה ריאן בכתב העת Pediatrics נמצא שצעירים להט"בים שחוו דחייה משפחתית גבוהה בגיל ההתבגרות היו בסיכון גבוה פי 8.4 לניסיון אובדני, ופי 5.9 לדיכאון קליני, לעומת מי שגדלו במשפחה מקבלת.
אבל בתוך אותו מחקר מסתתרת גם הבשורה הגדולה להורים: לא נמצא שצריך הורה מושלם. נמצא שכל ירידה ברמת הדחייה, אפילו ממשפחה דוחה מאוד למשפחה מתלבטת, חותכת את הסיכון באופן דרמטי. אתם לא נדרשים לצעוד במצעד מחר בבוקר ולא להעמיד פנים שהכל פשוט לכם. אתם נדרשים לדבר אחד: שהבית יישאר המקום היחיד בעולם שבו הוא לא צריך להוכיח את ערכו כדי לקבל מקום בשולחן.

מ.ס.ע בתוך הבית
מהעבודה שלי עם הורים, שלושה עוגנים חוזרים אצל המשפחות שעוברות את התקופה הזו מחוברות ולא מרוסקות. והם מסתדרים, לא במקרה, על אותיות מ.ס.ע.

מ' מרחב לשהות באי-ידיעה. אל תמהרו לקטלג, לתייג או לפתור את הזהות שלו. מתבגרים רבים נמצאים בחקירה, וסימן שאלה הוא לא בעיה שצריך לסגור. משפט כמו "אני שומע שאתה בודק דברים, ואני פה. אין שום לחץ להחליט כלום היום" מוריד את מפלס החרדה בחדר לאפס.

ס' סמכות רגשית כנה. סמכות אמיתית היא להחזיק את המרכז של הבית גם כשאתם עצמכם לומדים שפה חדשה. מותר להגיד: "אני אוהב אותך בדיוק כפי שאתה. יש דברים שאני עוד לא מבין, ויכול להיות שאשאל שאלות מטופשות כי אני דואג לך. נעבור את זה ביחד". הכנות הזו בונה אמון עמוק יותר מכל הצגה של קבלה מושלמת.

ע' עוגן של שייכות. תמשיכו לדבר איתו על הלימודים, על החברים, על מטלות הבית. אל תהפכו את הזהות לנושא השיחה היחיד, כי אז הוא לומד שהוא הפך מילד לפרויקט. החיים הרגילים שלכם יחד הם מה שמזכיר לו שהוא קודם כל הילד שלכם, ורק אחר כך כל דבר אחר.

מתי הבלבול דורש איש מקצוע
חשוב לשים לב לגבול: התלבטות, בלבול וחיפוש זהות הם טבעיים לחלוטין. אבל אם הבלבול מלווה בהסתגרות קיצונית, הפסקת תפקוד חברתית או לימודית, התבטאויות של ייאוש עמוק או פגיעה עצמית, זה דגל אדום. במצב כזה פונים לאיש מקצוע קליני באופן מיידי, כדי לתת מעטפת הגנה לנער ולכם. אין גבורה בלחכות.

הדקה שאחרי
תחזרו רגע לאבא מתחילת המאמר.

הבת שלו סיפרה, קיבלה חיבוק, ויצאה מהחדר.

אבל היא לא באמת יצאה.

היא נעצרה רגע במסדרון, מחוץ לשדה הראייה שלו, והקשיבה. לנשימה שלו. לצעדים. לטלפון שאולי ירים. כי הדקה שאחרי הגילוי היא הדקה שבה הילד אוסף את הראיות האמיתיות.

ועכשיו שאלו את עצמכם בכנות: בדקה הזו, מה הילד שלכם היה שומע מהצד השני של הקיר?

אפשר להבין כל מילה במאמר הזה, להסכים עם כל שורה, ומחר בערב, כשזה יקרה באמת, להגיב בדיוק מתוך אותו פחד. כי התגובה ההיא לא יושבת במקום שהבנה מגיעה אליו. היא נכתבה הרבה לפני שהילד הזה בכלל נולד, בבית אחר, אצל ילד אחר שהייתם פעם. והיא לא משתחררת בזה שמבינים אותה.

הורים שעובדים איתי על התקופה הזו מגלים בדרך כלל שהשיחה האמיתית היא לא עם הילד. היא עם הפחד שקדם לו. זה בדיוק המקום שבו ליווי להורים נוגע, ומשם, באופן מפתיע, הבית כולו נרגע.

בפעם הבאה שהילד שלכם יגיד משפט שמפחיד אתכם, נסו לשים לב לחצי השנייה שלפני התגובה. על מה בדיוק אתם מגינים שם: עליו, או על התמונה שציירתם לו?