12882 מאמרים - מנוע לחיפוש מאמרים - פרסום מאמרים חינם

נושא המאמר: איך יוצאים ממשבר בזוגיות שחוזר שוב ושוב?
מאת: יוסי מדלסי   שמור מאמר למועדפים

הם ישבו מולי, והוא אמר משפט שאני שומע כמעט בכל שבוע. "אנחנו רבים על אותו דבר כבר עשר שנים." היא לא הוסיפה מילה. רק הזיזה את הטבעת על האצבע, הלוך ושוב, כאילו היא בודקת שהיא עדיין שם.

שאלתי על מה היה הריב האחרון. הוא אמר כלים שנשארו בכיור. היא אמרה שזה אף פעם לא היה על הכלים. ושניהם צדקו.

אם אתם מזהים את עצמכם בתמונה הזו, של אותה מריבה שחוזרת בגרסאות מתחלפות, המאמר הזה בשבילכם. נבין למה הריב הגלוי כמעט אף פעם לא הריב האמיתי, נמפה את חמשת הדפוסים שמחזירים אותו, ונראה שישה צעדים מעשיים ותרגול קצר שמתחילים לשבור אותם.

למה אותו ריב חוזר שוב ושוב
זוג שרב על כסף, על מי לוקח את הילדים, על כלים במטבח, בטוח שזה מה שעומד על הפרק. אבל אם זה היה באמת על הכלים, זה היה נגמר אחרי הפעם הראשונה. דבר שחוזר עשר שנים לא חוזר בגלל הכלים.

מתחת לנושא הגלוי יושב משהו ישן בהרבה. תחושה שאני לא נשמע. פחד שאם ארפה לרגע, יעזבו אותי. ידיעה שקטה שאולי אני לא באמת מי שבוחרים בו. אלה לא דברים שאדם מכריז עליהם, לרוב הוא בעצמו לא יודע שהם שם. הוא רק מרגיש את הגוף נדרך כשהכלים נשארים בכיור, ולא מבין למה דבר כל כך קטן מצית אש כל כך גדולה.

האש הזו לא נדלקה במטבח. היא נדלקה הרבה לפני שהם בכלל הכירו, באותו ספר ישן שכל אחד סוחב מהבית שגדל בו. וזה גם למה אתם רבים על אותו דבר שוב ושוב, לא כי לא פתרתם אותו, אלא כי הוא אף פעם לא היה הנושא.

ולא במקרה בחרנו דווקא זה את זה. אנחנו נמשכים שוב ושוב למי שמכיר את הצעדים של הריקוד שכבר רקדנו פעם, מזמן, עם מישהו אחר.

חמשת הדפוסים שמחזירים את אותה מריבה
כמעט כל זוג מזהה את עצמו באחד או שניים מאלה. לא כי משהו פגום בכם, אלא כי אלה הדרכים שלמדנו, עוד כשהיינו ילדים, לשרוד רגע שמאיים. ברגע שמצליחים לראות את הדפוס בלי להתבייש בו, הוא כבר מתחיל לאבד אחיזה.

שתיקה שמדברת. נסיגה והינתקות שאומרות כאב בלי מילה אחת, ומשאירות את הצד השני לבד עם הניחוש.
האשמה כמגן. תקיפה מהירה של השני, כי קל יותר להאשים מאשר לפגוש את הפגיעות שיושבת מתחת.
גרירת העבר. כל עלבון ישן נכנס לריב הנוכחי, וכך פצע קטן נפתח שוב לכל רוחבו.
ריחוק שמחופש לשלום בית. הימנעות מקרבה ומשיחה אמיתית, שנראית כמו רוגע אבל היא בעצם קיפאון.
פיוס מהיר בלי עיבוד. חוזרים לשגרה כאילו לא קרה כלום, והדפוס נטען מחדש, חזק יותר, לקראת הפעם הבאה.
מה באמת מנבא אם זוג יישאר יחד
ג'ון גוטמן, חוקר שישב עשרות שנים מול זוגות במעבדה ופשוט צפה בהם רבים, גילה משהו שמפיל אסימון. הוא הצליח לנבא, בדיוק גבוה להפליא, אילו זוגות יישארו יחד ואילו ייפרדו. וזה לא היה לפי כמה הם רבים. כמעט כולם רבים.

מה שניבא פרידה לא היה עוצמת הריב, אלא הדפוס שחזר בתוכו שוב ושוב.
במילים אחרות, לא המשבר הוא הבעיה. כל זוגיות חיה פוגשת משברים. מה שמכריע הוא מה שמתעורר בתוך המשבר, ואם הוא חוזר על עצמו בלי שאף אחד עוצר אותו.

למה אי אפשר לפתור את זה רק בשניים
וכאן מגיע החלק הלא נוח. אם הדפוס הוא מה שמכריע, אי אפשר יותר להחזיק את כל הסיפור על השני. הוא מביא את הספר שלו, אתה מביא את שלך, ושניהם נפגשים בדיוק בנקודה שכואבת לשניכם. שניכם צודקים, כל אחד בתוך הספר שלו, ובדיוק בגלל זה אין מנצח.

רוב הזוגות מנסים לתקן את זה ביחד, נכנסים לאותו חדר ומחליטים על כללי תקשורת חדשים. וזה כמעט אף פעם לא מחזיק, כי קשה לעבוד יחד כששניכם עדיין מופעלים. משהו אחר קורה כשכל אחד עוצר קודם לבד. זו לא עבודה אישית שמתרחקת מהזוגיות, זו בדיוק הדרך בחזרה אליה.

זוג יושבים יחד באימון מביטים בעניין רב
שישה צעדים לשבירת הדפוס
אי אפשר לשבור דפוס ב"להשתדל יותר". צריך דרך לראות אותו בזמן אמת ולבחור אחרת. שישה צעדים שאפשר להתחיל בהם כבר הערב:

מיפוי הרגע. שימו לב מה מצית את הריב, ומה הסימן הגופני הראשון שמופיע, מתח בחזה, חום בפנים או קוצר נשימה.
הרגש שמתחת. מאחורי כל כעס יש רגש ראשוני שנדחק, פחד, עלבון או בדידות. שאלו מה אתם באמת מרגישים מתחת לכעס.
עצירה מוסכמת. סכמו על אות או מילה שאומרת "אני צריך עשר דקות". זו לא בריחה, זו הפסקה שמאפשרת לסערה לרדת.
לדבר מ"אני". "אני מרגיש בודד כש" פותח שיחה. אותו תוכן בדיוק, כשהוא מתחיל ב"אתה", סוגר אותה מיד.
עיבוד אחרי הסערה. כשהרגש שוכך, חזרו לאירוע לא כדי לנצח אלא כדי להבין מה קרה לכל אחד מכם שם.
עבודה אישית במקביל. הצעד שרוב הזוגות מדלגים עליו. כל אחד פוגש את הדפוס שלו מהשורש, ואז גם הזוגיות משתנה.
עשרה ימים של התבוננות
הצעדים האלה לא הופכים להרגל בקריאה אחת. לכן יש תרגול פשוט שאני נותן להרבה זוגות, והוא לוקח בערך עשרה ימים. לא כדי "לתקן" את הזוגיות בעשרה ימים, אלא כדי שתתחילו לראות את הדפוס בעיניים שלכם. בכל ערב, רשמו לעצמכם רגע אחד מהיום:

מה הצית. הנושא הגלוי, המילה או הרגע שהדליק את הגוף.
מה הרגיש הגוף. איפה זה ישב, ומה התגובה האוטומטית שבאה, שתיקה, התקפה או יציאה מהחדר.
מה היה מתחת. איזה צורך או פחד ישן הציץ שם, גם אם רק לרגע.
בסביבות היום העשירי משהו קורה. הדף מתחיל לחזור על עצמו. אותו טריגר, אותה תחושה, אותו סיום. בפעם הראשונה אתם רואים לא אירוע בודד אלא צורה. וברגע שרואים את הצורה, כבר קשה לחזור לתמימות של "זה רק בגלל הכלים".

הרגע שמשנה הכל
הזוג ההוא חזר אליי כמה שבועות אחר כך. הם עדיין רבו. אבל היא סיפרה שבאמצע הריב האחרון היא עצרה לשנייה, והבחינה שהיד שלה שוב מזיזה את הטבעת. בפעם הראשונה היא שאלה את עצמה למה.

אתם יכולים לקרוא את כל זה, להנהן, ולזהות בדיוק את הריב שחוזר אצלכם בבית. ומחר בערב, כשהכלים יישארו בכיור, הגוף יידרך באותה שנייה, עוד לפני שהמילה הראשונה תצא.

כי הדפוס הזה לא גר במקום שהבנה מגיעה אליו. הוא נצרב הרבה לפני המילים, והוא לא משתחרר רק מפני שהבנו אותו. הצעדים והתרגול הם ההתחלה, הם מראים לכם את הצורה. מה שמשחרר אותה מהשורש קורה במקום עמוק יותר.

אז אולי השאלה היא לא איך לריב פחות. אולי היא מי אתם בשנייה שלפני הריב, ומה היה קורה אם דווקא שם, באותה שנייה, הייתם פוגשים את מה שבאמת נדלק בכם.