12903 מאמרים - מנוע לחיפוש מאמרים - פרסום מאמרים חינם

נושא המאמר: למה אנחנו מחפשים אישור חיצוני
מאת: יוסי מדלסי   שמור מאמר למועדפים

אנחנו אומרים לעצמנו שאנחנו רוצים תודה. או התנצלות. או שיודו סוף סוף שצדקנו. אבל אף אחד מאיתנו לא באמת רעב למילה עצמה. המילה היא רק הכלי. מה שאנחנו צמאים לו הוא מה שהיא אמורה לאשר לנו : שראו אותי. שאני שווה משהו. שאני קיים גם כשאני לא נוח ולא מושלם.

ואם נדייק עוד, נגלה שאף אחד מאיתנו לא רצה את המילה עצמה. לא באמת רציתי שתגיד תודה, רציתי להרגיש שאני חשוב. לא באמת רציתי שתודה שטעית, רציתי לדעת שאני לא משוגע, שמה שהרגשתי היה אמיתי. לא באמת רציתי לשמוע אני אוהב אותך, רציתי להרגיש שאני ראוי לאהבה. וכשזה לא מגיע, משהו בפנים מתכווץ.

וזה הצורך הכי ישן שיש בנו. הרבה לפני שהיו לנו מילים לתאר אותו, כולנו היינו תינוקות שבכו וחיכו לראות אם מישהו בא. אם היו באים , משהו בפנים למד שאנחנו קיימים ויש לנו על מי לסמוך. אם התעלמו או איחרו לבוא , אותו משהו בפנים למד שעדיף לא לצפות . הצורך לא נעלם כשגדלנו. הוא רק התלבש על מבוגר שמחכה שיגידו לו תודה, ועל נער שמחכה שיגידו לו שהוא בסדר.

וזו הסיבה שאנחנו רוצים מילים יותר ממעשים. מעשה אפשר לתרץ. אולי הוא עשה את זה מהרגל, אולי כי היה חייב, אולי במקרה. מילה מפורשת היא הכרה בלי דרך מילוט. היא אומרת, בחרתי לראות אותך, ואני מוכן להגיד את זה בקול. לכן היא יקרה לנו כל כך, ולכן היעדרה חותך כל כך.

והצורך הזה לא שייך רק להורה ולנער. הוא עובד בכל כיוון. בין בני זוג ששכחו מתי בפעם האחרונה אמרו אחד לשני שהם רואים , מעריכים , אוהבים. בין חברים שסופרים בשקט מי התקשר אחרון או מתי היו שם כשהיו זקוקים למישהו. ואפילו בגדול, בין מדינות ודתות, שכל אחת רוצה שיכירו בכאב שלה לפני שתסכים להכיר בכאב של השנייה. בבסיס תמיד עומדת אותה בקשה קטנה ועתיקה.” תראה אותי קיים “.

למה מילה חסרה מרגישה כמו אגרוף בבטן
כאן רוב האנשים עוצרים את עצמם ואומרים, נו, די, אני מגזים. זאת רק מילה. אבל הגוף לא מסכים איתם, והוא זה שמחליט.

בשנת 2003 הכניסה חוקרת בשם נעמי אייזנברגר אנשים לסורק מוח בזמן שהם שיחקו במשחק מסירות פשוט על המסך. בהתחלה כולם מסרו אחד לשני. ואז, בלי שום הסבר, שאר השחקנים הפסיקו למסור לאדם אחד. הדרה קטנה, במשחק חסר חשיבות, מול זרים שהוא לעולם לא יפגוש.

וזה הספיק. ברגע שהאדם הרגיש שמדירים אותו, נדלק במוח שלו בדיוק אותו אזור שנדלק כשחוטפים מכה פיזית . אזור הכאב.

במילים פשוטות, המוח לא מבדיל בין לא אמרו לי תודה לבין אגרוף בבטן. בשבילו דחייה היא פציעה, והוא מגיב אליה כמו לפציעה. שולח את כל מערכת ההגנה לשטח, מיד.

אז התחושה הזאת, החום שעולה בחזה כשמתעלמים ממך, הכיווץ בבטן כשמבטלים במשפט אחד את מה שאמרת, היא לא דרמה ולא פינוק. היא פציעה שהגוף מדווח עליה באמת. הצורך באישור הוא לא חולשת אופי. הוא אזעקת הישרדות.

שני אנשים, שתי אמיתות, ואותה מריבה
והנה הקושי האמיתי. כשהמילה הזאת חסרה לי, היא חסרה באותו רגע בדיוק גם לאדם שמולי. שנינו פצועים. שנינו מחכים שמישהו יחבוש ראשון. ושנינו בטוחים שמגיע לנו לקבל לפני שנסכים לתת.

אלפרד אדלר קרא לזה “ההיגיון הפרטי”. כל אדם גדל עם מערכת פרשנות שנכתבה לו בילדות, לפי מה שעבר. הוא לא רואה את המציאות כמו שהיא. הוא רואה אותה דרך משקפיים שהורכבו לו לפני שידע בכלל שיש לו משקפיים. ובתוך העולם שהמשקפיים האלה מראים לו, הוא תמיד צודק.

אמא רואה ילד שלא אומר תודה, והמשקפיים שלה, שאולי נבנו בבית שבו את האהבה היא הייתה צריכה להרוויח, מראים לה זלזול. הילד רואה אמא שלא מגיבה למה שבוער בו, והמשקפיים שלו מראים לו, לא אכפת לה ממני. שניהם קוראים נכון. כל אחד בתוך העולם שלו.

לכן זה תמיד מרגיש כמו אותה מריבה שחוזרת בלבוש אחר. כי שני הצדדים צודקים, וכששניהם צודקים, אין אף אחד שיכול להכריע. אי אפשר לנצח בוויכוח כשאין שופט שמסכים על אותם חוקים. אז הוויכוח לא נגמר באמת. הוא רק עושה הפסקה עד הפעם הבאה.

הרגע שבו הצורך להיות צודק הופך לביולוגיה
וכאן קורה משהו שאנשים לא שמים לב אליו. ברגע שהדעה שלי מבוטלת, אני מפסיק לריב על רעיון ומתחיל להילחם על החיים שלי. לא במטאפורה. הגוף ממש עובר למצב הזה.

מערכת העצבים שלי, שעד עכשיו החזיקה אותי רגוע ומחובר, מחליפה הילוך. במקום המצב שמאפשר קרבה ושיחה שקטה, נכנסת לפעולה תגובת הילחם או ברח. אותה תגובה בדיוק שהייתה מצילה את חיינו מול חיה טורפת. רק שעכשיו החיה הטורפת היא בן הזוג שאמר “אתה תמיד”, או הילד שטרק את הדלת.

ופתאום הצורך להוכיח שאני צודק כבר לא קשור לאגו ולא לגאווה. הוא הפך למגננה. אני נאחז בדעה שלי בציפורניים, כי היא המגן היחיד שעומד ביני לבין התחושה שאני קטן, לא נראה, לא שווה. לוותר עליה מרגיש כמו להוריד את המגן בדיוק כשהחרב מונפת מולי.

זה גם מסביר למה הוויכוחים האלה אף פעם לא נגמרים בהיגיון. אתה לא יכול לשכנע מערכת עצבים בטיעון טוב. כל עוד הגוף משוכנע שהוא בסכנה, הצורך להוכיח חזק מכל אמת שתניח על השולחן.

בני זוג מנהלים שיח במקום לריב לאחר עבודת אימון זוגי בשיטת מ.ס.ע
מהכרעה מי צודק, להכרה בקיומו של האחר
הפילוסוף אקסל הונת תיאר את כל ההיסטוריה האנושית כמאבק אחד גדול על הכרה. לא על כסף, לא על שטח, אלא על הזכות הפשוטה שמישהו יראה אותך ויאשר שאתה קיים. מזוג שרב על מי שטף כלים היום ועד עמים שנלחמים מאות שנים, אותו מנוע בדיוק פועם מתחת. כל אחד רוצה שיכירו בכאב שלו ראשון.

ואם זה כך, אז יש כאן מלכודת. כל עוד שני הצדדים נלחמים על מי יקבל את ההכרה ראשון, אף אחד לא מקבל אותה. כי הכרה היא לא פרס שזוכים בו בקרב. היא משהו שאפשר רק לתת. ושני אנשים שדורשים לקבל, ושאף אחד מהם לא מוכן לתת, יכולים להישאר בקרב הזה שנים, גם כשהם ישנים באותה מיטה.

מה היה קורה אם במקום לכפות דעה, היינו עוצרים רגע ושואלים שאלה אחרת לגמרי. לא מי צודק כאן, אלא מה האדם הזה שמולי מנסה להגיד לי מתחת לכעס. כי מתחת לכל “אתה אף פעם” מסתתרת בקשה קטנה. תראה אותי. תגיד לי שאני חשוב לך. שאכפת לך ממני .

שיחה כזאת, שבה הערכים מובילים על הסיפוק הרגעי, נקייה מאותה אג'נדה סמויה שנובעת מחוסר ביטחון, היא לא ויתור. ההפך. אדם חזק הוא היחיד שיכול להרשות לעצמו להפסיק להילחם על הצדק. לא כי הוא טועה, אלא כי הוא כבר לא צריך שמישהו מבחוץ יאשר לו שהוא קיים. הביטחון שלו לא תלוי במילה של הצד השני, ולכן הוא יכול להושיט אותה ראשון בלי להרגיש שהוא מאבד משהו.

וזה הפרדוקס. ברגע שאדם מפסיק לדרוש את ההכרה, קורה דבר מוזר. דווקא אז מתחילים לתת לו אותה. כי קשה להמשיך להילחם במי שכבר לא נלחם בך.

הקושי הוא שרובנו עדיין מחכים שהשני יבין לבד. שומרים בשתיקה על כמה שהוא לא הגיב כמו שרצינו, ומענישים אותו בקור. אבל הציפייה הזאת, שיקראו לנו את המחשבות בלי שנבקש, היא בדיוק מה שהופך את כל המאבק למיותר. לא היה צריך לריב. היה צריך לבקש. אבל מי שלמד כילד שכשהוא ביקש לא ענו לו, מפחד לבקש שוב, ועוטף את הבקשה בכעס כדי שלא יראו כמה הוא רוצה.

אולי אנחנו מבקשים מבחוץ את מה שאנחנו לא נותנים לעצמנו
ופה מגיעה ההבנה ששינתה גם אותי. אנחנו בטוחים שאנחנו מחפשים הכרה מהסביבה. אבל ברוב המקרים אנחנו מחפשים שהסביבה תיתן לנו בדיוק את מה שאנחנו עדיין לא מצליחים לתת לעצמנו.

כי אם אני באמת מרגיש בעל ערך, תודה משמחת אותי, אבל היא כבר לא קובעת מי אני. אם אני באמת יודע שאני ראוי, התנצלות כבר לא מחזיקה את כל משקל הערך שלי. ואם אני באמת רואה את עצמי, אני מפסיק לדרוש מאחרים להוכיח לי שאני קיים.

אולי בגלל זה אנשים יכולים להיות מוקפים באהבה ועדיין להרגיש לבד. לקבל מחמאות ולא להאמין להן. לשמוע אני אוהב אותך ולשאול בלב, כן, אבל באמת. כי כשהאישור מבפנים חסר, שום אישור מבחוץ לא מספיק.

וכל עוד אני מחכה שמישהו אחר ימלא את המקום הזה, אני נותן לו גם את הכוח לרוקן אותו.

ואולי זו הסיבה שכל כך הרבה מערכות יחסים מתעייפות. לא כי אין אהבה. אלא כי שני אנשים עומדים זה מול זה עם כוסות ריקות, וכל אחד מחכה שהשני ימלא לו אותן. אבל אהבה מתחילה דווקא כשאני כבר לא מבקש ממך להוכיח שאני שווה, אלא מזמין אותך לחלוק איתי את מה שכבר גיליתי על עצמי.

תחזור רגע לאותם שניים מול המסך. אמא ובן, כל אחד אוחז ביד את המילה שהשני מתחנן לה בשקט, ואף אחד לא מוכן להושיט אותה ראשון. הם לא יריבים. הם שני אנשים רעבים בדיוק לאותו דבר, שמרעיבים זה את זה דווקא עליו.

ושים לב לדבר אחד, כי הוא העיקר. אתה יכול להבין כל מילה שכתובה כאן, להנהן, להסכים עם הכל, ומחר בבוקר לחכות שוב לאותה תודה, להיעלב מאותה שתיקה, ולהילחם על אותו צדק בדיוק. כי הצורך הזה לא גר במקום שהבנה מגיעה אליו. הוא נצרב הרבה לפני שהיו לך מילים, וההבנה לבדה לא נוגעת בו. לדעת למה אתה תקוע זה לא אותו דבר כמו להשתחרר.

יש מקום שבו הערך שלך מפסיק להיות תלוי במילה של מישהו אחר. לא אמרתי כאן איך מגיעים אליו. רק שהוא קיים, ושהוא לא נמצא במקום שחיפשת בו עד היום.

איזו מילה אתה עדיין מחכה שמישהו יגיד לך, ומה אתה מאמין שהיא תוכיח לך על עצמך אם רק תשמע אותה?