|
|
 |
נושא המאמר: איך מתמודדים עם קשיי קשב וריכוז אצל מתבגרים
מאת: יוסי מדלסי - מצפן הלב שמור מאמר למועדפיםשבע בערב. הדף עם תרגילי המתמטיקה פתוח על השולחן כבר שעה. הוא יושב מולו, העיפרון ביד, והמבט נודד לחלון, לטלפון, לקיר. הוא שואל שוב את אותה שאלה ואת חוזרת ועונה לו עליה בפעם השלישית, והפעם הקול שלך כבר לא רגוע. בסוף הוא קם, טורק את הדלת, ואת נשארת עם התחושה המוכרת של אשמה. עשית הכול. שיחות, גבולות, לקיחת הטלפון, פרסים, עונשים. ושום דבר לא זז.
ואם אני אגיד לך שכל מה שניסית ועשית עבד בדיוק כמו שהוא תוכנן לעבוד, רק על הבעיה הלא נכונה?
קל להסתכל על ילד שלא מתרכז ולקרוא בשם אופי. הוא עצלן. הוא לא מנסה. לא אכפת לו. אלה לא מילים שבאות מרוע, הן פרשנות. וכשילד מאחר שוב ושוב, לא עושה שיעורים, ושוכח מה ביקשת ממנו לפני חמש דקות, הפרשנות הזאת מרגישה הכי הגיונית בעולם.
מה שנראה כמו חוסר אכפתיות הוא לרוב מוח שעובד אחרת
האמיגדלה, מרכז הרגש במוח, כבר בוגרת ופעילה בגיל ההתבגרות. הקורטקס הקדם מצחי, החלק שאחראי על ההגיון ,השיפוט, תכנון וריסון, ממשיך להיבנות פיזית עד אמצע שנות העשרים. זה לא חוסר בגרות מוסרית. זה פער בין מערכת רגשית שכבר דולקת במלוא העוצמה לבין הבלמים שעדיין לא הותקנו.
הילד לא בוחר להתפרץ. הביולוגיה שלו מקדימה את הכוונה שלו. זה לא תירוץ, וזה גם לא אשמה.
הקשב הוא לא השריר שנשבר. הוא הנורה שמהבהבת
במשך שנים חשבו שקושי בקשב הוא בעיה טכנית של ריכוז. ניתוחי רשת גדולים שפורסמו ב-2025, אחד מהם על יותר משלושה עשר אלף ילדים ומתבגרים, מציירים תמונה אחרת. הם מראים שוויסות רגשי לקוי הוא לא תופעת לוואי של קשיי הקשב, אלא אחד הצמתים המרכזיים שמחזיקים את כל הרשת. מחקר נוסף, שעקב אחרי אלפי בני נוער לאורך זמן, מצא שדווקא הקושי הרגשי הוא הגשר שדרכו קשיי קשב בילדות הופכים למצב רוח ירוד ולדיכאון בהמשך.
במילים אחרות, מתחת להוא לא מצליח להתרכז יושב לרוב הוא מוצף רגשית ואין לו איך להחזיק את מה שעולה בו. הריכוז הוא הנורה שמהבהבת בלוח המחוונים. אפשר לכעוס על הנורה. אפשר להוציא לה את הנתיך. המנוע ממשיך להתחמם באותו מקום.
הוא לא איחר כי לא אכפת לו. הוא לא ראה את השעה
יש שכבה אחת שכמעט תמיד מתפספסת, והיא זו שיוצרת את רוב הריבים בבית. רוסל בארקלי, מהחוקרים הבולטים בעולם בתחום הקשב, קרא לה קוצר ראייה זמני. לא היעדר שעון, אלא קושי לחוש את הזמן, להעריך כמה ממנו נשאר, ולחבר בין מה שקורה עכשיו לבין מה שיקרה בעוד שעה.
בשביל מתבגר כזה, “עוד חמש דקות ואנחנו יוצאים” לא נשמע כמו אזהרה. הוא באמת לא מרגיש איך חמש הדקות נגמרות. “יש לך מבחן בעוד שבוע” לא מפעיל שום דחיפות, כי שבוע קדימה הוא ערפל. וכשהוא יושב מול המשחק ולא קם לארוחת ערב, זה לא זלזול. השעה פשוט לא קיימת בשבילו כמו שהיא קיימת בשבילך.
כמעט כל מלחמה על “למה אתה תמיד מאחר”ו”למה השארת הכול לרגע האחרון” היא בעצם מלחמה נגד קוצר הראייה הזה. ההורה חושב שהוא נלחם על אחריות. הילד חווה שנלחמים בו על משהו שהוא בכלל לא רואה.
המאמץ שאתם לא רואים
ואולי הדבר הכי כואב הוא זה. מחקר שפורסם באוקטובר 2025 בכתב העת Scientific Reports של קבוצת Nature ראיין חמישים ושבעה מתבגרים נוירודיברגנטיים על איך הם חווים רגעים שמפילים אותם. הממצא ששבר משהו אצל החוקרים היה שרוב ההערכות של קשיי ויסות אצל בני נוער נשענות על מה שמבוגר רואה מבחוץ, ומפספסות כמעט לגמרי את המאמצים שהילד עושה בפנים כדי להחזיק את עצמו.
מה שנראה לך כמו ילד שלא מנסה, הוא הרבה פעמים ילד שמנסה בכל הכוח במקום שאתה לא רואה, ומפסיד.
כל מה שעשית היה אהבה בכתובת הלא נכונה
וכאן מגיע הרגע העדין. כי אם כל מה שעשית לא עבד, קל להרגיש שגם את נכשלת. אבל תראי מה קרה באמת. רצת לתקן את הריכוז כי אכפת לך. לקחת את הטלפון כי לא יכולת לשבת בחוסר האונים. הרמת את הקול כי פחדת בשבילו. כל מה שנראה מבחוץ כמו הורות שלא עובדת היה בעצם אהבה שכוונה לכתובת הלא נכונה.
הכתובת לא הייתה הריכוז. היא הייתה מה שמתחת לריכוז.
אין כאן טכניקה שתסדר את זה עד סוף השבוע. אבל יש הבדל אחד שאפשר להתחיל להרגיש כבר מחר. ברגע הבא שהוא לא זז, לפני שהמילה “עצלן”עולה בראש, אפשר לעצור ולשאול שאלה אחרת. לא “למה הוא ככה”, אלא מה הוא לא רואה עכשיו שאני כן רואה. זה לא פותר, וזה גם לא בא במקום הדרך לעזור לו לווסת את מה שמציף אותו. אבל זה מזיז אותך מלקרוא את האופי שלו לקריאת המנגנון שלו, ומקרב אותך לצד שלו.
תארי לעצמך את אותו ערב, אבל הפעם בלי הקרב. הוא עדיין לא מצליח לשבת על הדף. אבל את כבר לא רואה מולך ילד שמזלזל בך. את רואה מוח באמצע בנייה, מערכת רגשית שמוצפת, וילד שמנסה במקום שלא נראה.
וזה בדיוק המקום שבו רוב ההורים נעצרים. גם אלה שכבר ניסו הכול. כי להבין את זה, באמת להבין, זה הדבר הקשה. הרבה יותר קשה מלקחת טלפון.
וכאן צריך לומר את האמת שלא נעים לומר. גם אם קראת עד כאן, הנהנת בכל שורה, והבנת בדיוק מה קורה במוח של הילד שלך, מחר בבוקר, כשהוא שוב לא יזוז, הגוף שלך יגיב מאותו מקום ישן. כי הדפוס שבו את מגיבה לא נבנה מהבנה, והוא לא משתחרר בהבנה. הוא נצרב הרבה לפני המילים, וההבנה לבדה לא מגיעה עד לשם.
אז השאלה האמיתית היא לא איך לגרום לו להתרכז. השאלה היא מה קורה להורה ברגע שהוא מוותר על הפרשנות הישנה, זו שהחזיקה אותו כל השנים.
מאמר זה נוסף לאתר "ארטיקל" מאמרים ע"י יוסי מדלסי - מצפן הלב שאישר שהוא הכותב של מאמר זה ושהקישור בסיום המאמר הוא לאתר האינטרנט שבבעלותו, מפרסם מאמר זה אישר בפרסומו מאמר זה הסכמה לתנאי השימוש באתר "ארטיקל", וכמו כן אישר את העובדה ש"ארטיקל" אינם מציגים בתוך גוף המאמר "קרדיט", כפי שמצוי אולי באתרי מאמרים אחרים, מלבד קישור לאתר מפרסם המאמר (בהרשמה אין שדה לרישום קרדיט לכותב). מפרסם מאמר זה אישר שמאמר זה מפורסם אולי גם באתרי מאמרים אחרים בחלקו או בשלמותו, והוא מאשר שמאמר זה נוסף על ידו לאתר "ארטיקל".
צוות "ארטיקל" מצהיר בזאת שאינו לוקח או מפרסם מאמרים ביוזמתו וללא אישור של כותב המאמר בהווה ובעתיד, מאמרים שפורסמו בעבר בתקופת הרצת האתר הראשונית ונמצאו פגומים כתוצאה מטעות ותום לב, הוסרו לחלוטין מכל מאגרי המידע של אתר "ארטיקל", ולצוות "ארטיקל" אישורים בכתב על כך שנושא זה טופל ונסגר.
הערה זו כתובה בלשון זכר לצורך בהירות בקריאות, אך מתייחסת לנשים וגברים כאחד, אם מצאת טעות או שימוש לרעה במאמר זה למרות הכתוב לעי"ל אנא צור קשר עם מערכת "ארטיקל" בפקס 03-6203887.
בכדי להגיע לאתר מאמרים ארטיקל דרך מנועי החיפוש, רישמו : מאמרים על , מאמרים בנושא, מאמר על, מאמר בנושא, מאמרים אקדמיים, ואת התחום בו אתם זקוקים למידע.
|
|
|
|
