13008 מאמרים - מנוע לחיפוש מאמרים - פרסום מאמרים חינם

נושא המאמר: חשיבת יתר: למה לנסות חזק יותר לא תמיד עוזר
מאת: יוסי מדלסי   שמור מאמר למועדפים

אנחנו רגילים להאמין שאם משהו חשוב לנו באמת, צריך פשוט לנסות חזק יותר. לחשוב עוד. לבדוק עוד אפשרות. לנתח עוד שיחה. לבנות עוד תכנית. ואם עדיין לא הגענו לתשובה, כנראה שלא התאמצנו מספיק.

אבל לפעמים קורה בדיוק ההפך: ככל שאנחנו מפעילים יותר כוח על הבעיה, אנחנו רואים פחות. לא בגלל שמאמץ הוא דבר רע, ולא בגלל שהפתרון נמצא באיזו אנרגיה מסתורית. אלא מפני שהמוח יכול להיתקע בתוך אותה מסגרת חשיבה ולחזור עליה שוב ושוב גם כשהיא כבר לא מייצרת מידע חדש.

הבעיה היא לא המאמץ. הבעיה היא מתי המאמץ מפסיק לייצר מידע חדש
יש הבדל בין פתרון בעיה לבין חזרה כפייתית על הבעיה. פתרון בעיה בוחן נתונים, משנה השערות, לומד ממשוב ומוכן לוותר על דרך שלא עובדת. רומינציה, לעומת זאת, יכולה להרגיש מאוד פעילה בזמן שבפועל היא מחזירה אותנו שוב ושוב לאותה שאלה, לאותה פרשנות ולאותו ניסיון להשיג ודאות.

סקירה רחבה של אדוארד ווטקינס ועמיתיו מתארת כיצד רומינציה עלולה להפריע לפתרון בעיות ולהתנהגות מכוונת מטרה, ואף להפחית את הרגישות שלנו לשינוי בנסיבות. כלומר, אנחנו ממשיכים לחשוב, אבל לא בהכרח ממשיכים ללמוד.

אישה יושבת מול שולחן עמוס בניירות ונראית לחוצה ומתוסכלת, המחשה לחשיבת יתר, עומס קוגניטיבי וקיבעון בפתרון בעיות
כשלחץ עולה, הגמישות המחשבתית יכולה לרדת
כשהתוצאה הופכת קריטית עבורנו, המוח לא נשאר אדיש. לחץ מגייס משאבים כדי להתמודד עם איום, אבל המחיר יכול להיות פגיעה בחלק מהיכולות שאנחנו דווקא צריכים כדי לפתור בעיה מורכבת. מטא-אנליזה על סטרס אקוטי מצאה פגיעה ממוצעת בזיכרון העבודה ובגמישות הקוגניטיבית.

במילים פשוטות, בדיוק ברגע שבו אנחנו אומרים לעצמנו “אני חייב למצוא פתרון עכשיו”, אנחנו עלולים להפוך לפחות טובים בלהחזיק כמה אפשרויות בראש, לעבור בין נקודות מבט ולבחון כיוון חדש.

זה מסביר למה לפעמים אדם אינטליגנטי מאוד יכול לחשוב על אותה בעיה שעות ולא להתקדם מילימטר. היכולת לחשוב לא נעלמה. היא פשוט מגויסת כרגע למסלול צר מדי.

ואז מגיע הפרדוקס: ההפסקה יכולה להיות חלק מפתרון הבעיה
במחקר על יצירתיות ופתרון בעיות קיים מושג שנקרא אינקובציה: מצב שבו אדם מניח בעיה בצד לפרק זמן מסוים וחוזר אליה אחר כך. מטא-אנליזה של Sio ו-Ormerod מצאה שאינקובציה יכולה לשפר ביצועים, אם כי האפקט תלוי בסוג הבעיה ובמה שקורה בזמן ההפסקה.

במחקר נוסף של Baird ועמיתיו, משתתפים שקיבלו בזמן ההפסקה משימה פשוטה שאפשרה למחשבה לנדוד הציגו לאחר מכן שיפור בפתרונות יצירתיים לבעיות שכבר פגשו קודם. חשוב לדייק: זה לא אומר שכל פעם שנפסיק לחשוב, התשובה תיפול מהשמיים. זה אומר שלפעמים יציאה זמנית מהמאמץ הממוקד מאפשרת לעיבוד אחר להתרחש ומפחיתה קיבעון.

למה התשובה מגיעה לפעמים במקלחת, בהליכה או בנסיעה?
לא מפני שהמים חכמים יותר מאיתנו. אלא מפני שבמצבים כאלה אנחנו לעיתים מפסיקים להפעיל על הבעיה את אותה אסטרטגיה קשיחה. הקשב משתנה, העומס יורד, ואסוציאציות שלא הצליחו להיכנס בזמן מאמץ מכוון מקבלות מקום.

יש כאן הבדל חשוב בין שקט לבין ריקנות. השקט אינו בהכרח היעדר מחשבה. הוא יכול להיות מעבר מחשיבה שמנסה לכפות תשובה לחשיבה שמאפשרת למידע להתחבר בצורה אחרת.

הצורך בשליטה מחריף את הלופ
כשאנחנו מתקשים לשאת חוסר ודאות, אנחנו נוטים לחפש עוד מידע, עוד סימן, עוד אישור ועוד פעולה שתגרום לנו להרגיש שאנחנו שולטים במצב. מחקרים על אי-סבילות לחוסר ודאות מראים קשר בינה לבין קשיים בוויסות רגשי ואסטרטגיות פחות מסתגלות.

ופה קל להתבלבל בין השפעה לשליטה. יש לנו השפעה על הבחירות שלנו, על ההתמדה, על הדרך שבה אנחנו מתקשרים, על ההכנה ועל היכולת לשנות כיוון. אבל אין לנו שליטה מלאה על אדם אחר, על תזמון, על שוק, על תגובת הגוף או על כל המשתנים שהמציאות מחזיקה.

ככל שאנחנו מנסים להפוך השפעה לשליטה, אנחנו עלולים להשקיע יותר ויותר אנרגיה בניסיון להכריח תוצאה, במקום לבדוק אם הנתונים כבר מבקשים מאיתנו לשנות כיוון.

אז האם צריך פשוט לשחרר?
לא. זאת תהיה מסקנה רומנטית מדי וגם לא מדויקת. יש בעיות שדורשות מאמץ ממושך, תרגול, איסוף מידע ונחישות. השאלה אינה כמה התאמצתי, אלא האם המאמץ שלי עדיין מייצר למידה.

אפשר לבדוק את עצמנו באמצעות שלוש שאלות פשוטות: האם אני מגלה משהו חדש או רק חוזר על אותו ניתוח? האם אני מסוגל לשקול אפשרות שסותרת את הפתרון שאני רוצה? האם אני פועל כדי לקדם משהו, או כדי להרגיע את החרדה שלי מזה שאין לי ודאות?

אם אין מידע חדש, אין גמישות ואין יכולת לשאת אפילו אפשרות אחרת, ייתכן שהמאמץ כבר אינו משרת את הפתרון. הוא משרת את הצורך להרגיש בשליטה.

לפני שמשנים כיוון, ממפים את הכוח שמחזיק אותנו באותו מסלול
בשיטת מ.ס.ע אני לא מתחיל מהשאלה “איך לגרום לזה לקרות מהר יותר”, אלא מהשאלה “מה מנהל אותי כרגע”. האם זו בחירה, או פחד? תשוקה, או ניסיון למנוע כישלון? פעולה מדויקת, או לופ שמטרתו להחזיר תחושת שליטה?

המיפוי הזה חשוב מפני ששתי פעולות יכולות להיראות זהות מבחוץ ולהגיע ממקום פנימי שונה לגמרי. אדם יכול להתמיד מתוך בחירה, ואדם יכול להתעקש מתוך פחד. הראשון עדיין מסוגל לראות נתונים ולשנות כיוון. השני צריך שהמציאות תתיישר עם התמונה שכבר החליט עליה.

אולי השאלה הנכונה היא לא “איך אני מתאמץ יותר?”
לפעמים השאלה המדויקת יותר היא: מה אני לא מצליח לראות כל עוד אני עסוק בלגרום לפתרון שאני רוצה לקרות?

זו אינה הזמנה לוותר על עשייה. להפך. זו הזמנה לעבור ממאמץ עיוור למאמץ גמיש. לפעול במקום שבו יש לנו השפעה, להקשיב למידע שהמציאות מחזירה, ולהסכים לעצור לרגע כשהמוח כבר אינו פותר אלא רק נאחז.