13013 מאמרים - מנוע לחיפוש מאמרים - פרסום מאמרים חינם

נושא המאמר: חרדה חברתית אצל בני נוער
מאת: יוסי מדלסי   שמור מאמר למועדפים

המורה שואלת שאלה. אתה יודע את התשובה. אפילו ניסחת אותה בראש, מילה במילה. היד כמעט עולה - ואז מגיע המשפט: ומה אם הקול שלי ירעד? מה אם אטעה? מה אם כולם יסתכלו? מישהו אחר עונה, והשיעור ממשיך. מבחוץ לא קרה כלום. בפנים אתה גם נרגע וגם מתבאס.

בהפסקה אתה יכול לדבר רגיל עם חבר אחד. אבל כשמצטרפים עוד כמה, אתה מתחיל לבדוק כל משפט לפני שהוא יוצא. בערב אתה נזכר דווקא במילה שאמרת קצת עקום. אם הגעת לכאן עם השאלה "למה אני מפחד לדבר ליד אנשים", חשוב להתחיל בלי תווית: לא כל שקט הוא ביישנות, ולא כל קושי לדבר הוא חרדה חברתית.

חרדה חברתית אצל בני נוער יכולה להיראות כמו פחד לדבר מול אנשים, קושי לדבר בכיתה, הימנעות מהצטרפות לשיחה או ניתוח ארוך של מה שאמרת אחרי שהמפגש נגמר. אבל מאמר לא יכול לאבחן אותך. מה שאפשר לעשות כאן הוא להבין את המעגל ולבדוק אם הוא מוכר לך.

לא כל שקט הוא אותה תופעה
יש נערים שפשוט אוהבים להקשיב לפני שהם מדברים. יש מי שצריך זמן להתחמם, מי שעייף, מי שלא מתחבר לקבוצה מסוימת ומי שבוחר לשמור משהו לעצמו. שקט כזה אינו תקלה.

השאלה המעניינת יותר היא לא כמה דיברת, אלא אם הייתה לך בחירה. רצית לשאול וננעלת? ויתרת על משהו חשוב רק כדי שלא יבחינו בך? יצאת מהשיחה בהקלה, ואחר כך כעסת על עצמך? כשזה חוזר, השקט אולי כבר אינו רק אופי. ייתכן שהוא הפך להגנה.

גם המבט של האדם מולך אינו הוכחה שהוא שופט אותך. לפעמים הוא חושב על עצמו, מחפש מה לומר או פשוט מקשיב. הקושי הוא שהמוח לא תמיד מחכה לעובדות. הוא משלים מהר את החלק החסר: "הם שמו לב", "יצאתי מוזר", "הנה עוד פעם עשיתי מעצמי צחוק".

דקה בחיי המוח המתבגר
אתה נכנס לכיתה ומחפש איפה לשבת. בתוך שניות המוח אוסף מידע: מי כבר יושב יחד, מי הסתכל לכיוון שלך, איפה יהיה הכי פחות מביך. בגיל ההתבגרות המקום שלך בין בני גילך מקבל חשיבות גדולה, ולכן סימנים של קבלה או דחייה יכולים להרגיש חזקים במיוחד. זה חלק מהסיפור, לא פסק דין ביולוגי.

עכשיו מישהו שואל אותך משהו. במקום להקשיב רק אליו, חלק מהקשב מסתובב פנימה: איך אני נראה? שומעים שאני לחוץ? הידיים שלי זזות מוזר? במחקר שערכו עם מתבגרים נמצא שמיקוד מוגבר בעצמך ושימוש בהתנהגויות הגנה יכולים להגביר חרדה ולפגוע באופן שבו השיחה נחווית. זה לא אומר שכך קורה לכל נער, אבל זה מסביר למה הניסיון לשלוט בכל פרט לפעמים רק מוסיף עומס.

התנהגות מתוך צורך להתגונן יכולה להיות להסתכל בטלפון כדי לא להיראות לבד, לתכנן משפט שוב ושוב, לדבר חלש, לענות הכי קצר שאפשר, לא ליצור קשר עין או להיצמד לחבר שמדבר במקומך. כל אחת מהפעולות האלה מנסה למנוע רגע מביך. לכן אין טעם לכעוס עליהן. הן פתרונות שהמערכת שלך למדה.

איך ההימנעות מגינה - ואיך היא מצמצמת
נניח שהמורה מבקשת להציג עבודה. המחשבה היא "אני אעשה פאדיחה וכולם יזכרו". הגוף נדרך. אתה מבקש שחבר יציג, או מודיע שלא הכנת. ברגע שזה יורד ממך מגיעה הקלה אמיתית. המוח לומד: טוב שנמנענו.

אבל הוא לא מקבל הזדמנות ללמוד דברים אחרים: שאפשר להתרגש ועדיין לומר שני משפטים; שטעות קטנה בדרך כלל חולפת מהר; ושחלק מהאנשים בכלל עסוקים בעצמם. ההימנעות לא מוכיחה שלא היית מסוגל. היא פשוט משאירה את התחזית בלי בדיקה.

כך נוצר הלופ: מצב חברתי, פרשנות מאיימת, דריכות בגוף, קשב שמופנה פנימה, התנהגות הגנה או הימנעות, הקלה רגעית - ואז פחות ראיות לכך שאתה יכול להתמודד. מחקרים תצפיתיים בקרב צעירים מצאו קשר בין התנהגויות הגנה לבין תסמינים ומחשבות של חרדה חברתית. קשר אינו הוכחה שכל הימנעות גורמת לחרדה, אבל הוא כן סיבה טובה לשים לב ללופ.

לפעמים המעגל מתחבר גם למה שקורה בתוך קבוצת השווים: אתה משנה סגנון, מצמצם דעה או מחכה לראות מה מקובל לפני שאתה מדבר.

מיפוי: לתפוס את הרגע לפני שהוא הופך לסיפור
בשיטת מ.ס.ע מתחילים במיפוי. לא בשאלה "מה לא בסדר בי?", אלא בבדיקה של רגע אחד אמיתי. בחר מצב מהשבוע: השיעור שבו לא שאלת, הקבוצה שלא הצטרפת אליה או ההודעה שהקלדת ומחקת.

מה קרה בפועל? רק מה שמצלמה הייתה יכולה לקלוט.
מה פירשת באותו רגע? למשל: "אם אגמגם יחשבו שאני מוזר".
מה הגוף עשה? דופק, חום בפנים, כיווץ, ריק בראש או רצון לברוח.
מה עשית כדי להיות בטוח? שתקת, בדקת טלפון, נתת למישהו אחר לדבר או עזבת.
מה הרווחת מיד, ומה הפסדת אחר כך?
ההפרדה הזאת חשובה. "שלושה ילדים הסתכלו לכיוון שלי" היא עובדה. "כולם חושבים שאני טיפש" היא פרשנות. הפרשנות יכולה להרגיש בטוחה במאה אחוז ועדיין לא להיות עובדה.

אם ברגעים כאלה מגיעה גם הצפה חזקה, אפשר לקרוא בנפרד על הצפה רגשית בגיל ההתבגרות ועל מה שקורה כשהמערכת עוברת מהר למצב חירום.

סילוק: להפסיק להפוך את ההגנה לזהות
אחרי המיפוי אפשר לראות את החסם בלי להדביק אותו אליך. במקום "אני פחדן" אפשר לדייק: "ברגע שבו אני חושב שיבחנו אותי, אני מצמצם את עצמי כדי לא להיפגע". זה לא משחק מילים. אדם שנחשב בעיני עצמו לפחדן מחכה להשתנות לגמרי. אדם שמזהה דפוס יכול לבדוק בחירה אחרת ברגע מסוים.

כדאי גם לשאול מה ההגנה מנסה לשמור. אולי על הכבוד שלך. אולי על השייכות. אולי היא מנסה למנוע חוויה ישנה של צחוק, ביקורת או תחושה שלא היה לך מקום. להבין את הכוונה של ההגנה לא אומר לתת לה לנהל כל מצב. זה אומר לעבוד איתה בלי מלחמה מיותרת.

המטרה אינה להוכיח שאין שום סיכון חברתי. לפעמים אנשים באמת לא נעימים, ולפעמים משפט לא יוצא כמו שרצית. המטרה היא להפסיק להתייחס לכל אפשרות לא נעימה כאילו היא ודאות, ולבדוק מה אתה רוצה לעשות גם כשהביטחון אינו מלא.

עצמאות: צעד קטן שמייצר ראיה חדשה
פעולה קטנה אינה טריק להרגעה ואינה מבחן אומץ. היא דרך לתת למוח מידע שלא היה לו. בחר מטרה ששייכת לך - לא "להיות חברותי", אלא משהו שאפשר לראות: לשאול שאלה אחת, לומר דעה קצרה, להצטרף לשתי דקות או לשלוח הודעה בלי לערוך אותה עשר פעמים.

הצעד צריך להיות מספיק קטן כדי שאפשר יהיה לבצע אותו, אבל מספיק אמיתי כדי שלא יהיה עוד התחמקות. אם הצגה מול כל הכיתה מרגישה תשע מתוך עשר, הצעד הראשון לא חייב להיות אותה הצגה. אולי הוא לשאול את המורה שאלה אחרי השיעור, לענות בקבוצה קטנה או להקריא משפט אחד כשאתה יודע מראש מה הוא.

אחרי הפעולה אל תשאל רק "האם הייתי רגוע?". אפשר לפעול גם עם דופק מהיר. שאל במקום:

מה חשבתי שיקרה?
מה קרה בפועל?
מה עשיתי למרות הפחד?
איזו ראיה קטנה קיבלתי על היכולת שלי?
ראיית מסוגלות יכולה להיות: "הקול רעד והמשכתי", "לא ידעתי איך לסיים, וחבר שאל שאלה", או "הרגשתי מבוכה והיא ירדה". המטרה אינה לאסוף מחמאות. המטרה היא לראות שאתה יכול להיות בתוך רגע לא מושלם בלי להיעלם ממנו.

אם צעד אחד לא עבד, הוא לא מוכיח שנכשלת. הוא נותן מידע: אולי הוא היה גדול מדי, אולי בחרת קבוצה לא בטוחה, ואולי היית מוצף באותו יום. עצמאות היא היכולת לעדכן את הדרך, לא לבצע הכול לבד.

נערה משתפת שתי חברות בשיחה רגועה בפארק
ומה עם החשיבה שאחרי השיחה?
לפעמים השיחה עצמה כבר נגמרה, אבל בראש היא רק מתחילה. אתה משחזר טון, הבעה ותגובה של מישהו, ומחפש את הרגע שבו אולי נראית טיפש. המוח מתייחס לניתוח הזה כאילו הוא מתקן את העבר או מכין אותך לפעם הבאה.

אפשר לקצר את המשפט "היה נורא" לשלוש שאלות: מה אני יודע? מה אני מנחש? מה הייתי אומר לחבר שהיה מספר לי בדיוק את אותו דבר? לא כדי לשכנע את עצמך שהכול היה מושלם, אלא כדי להחזיר פרופורציות. מחקר על מודלים של חרדה חברתית בגיל ההתבגרות מצביע על תפקיד אפשרי של עיבוד עצמי שלילי לפני ואחרי מצבים חברתיים, אבל גם כאן אין נוסחה אחת שמתאימה לכולם.

מתי לא כדאי להישאר עם זה לבד
פחד חברתי יכול להופיע בתקופות מסוימות בלי להפוך להפרעה. כדאי לשתף הורה, יועץ, רופא או איש מקצוע כשזה נמשך, גורם לך להימנע שוב ושוב מבית הספר או מפעילויות שחשובות לך, מצמצם קשרים, או יוצר מצוקה שפוגעת ביום-יום. ההערכה המקצועית בודקת לא רק כמה אתה שקט, אלא כמה חופש בחירה נשאר לך ומה עוד יכול להסביר את הקושי.

יש דרכים מקצועיות לעזור לחרדה חברתית אצל בני נוער, והנחיות מקצועיות מדגישות הערכה שמתאימה לגיל ולתפקוד. המאמר הזה אינו אבחון, ושיטת מ.ס.ע היא מסגרת אימונית-רגשית - לא תחליף לבדיקה רפואית או לטיפול.

אם קשה להסביר בבית מה קורה, אפשר לשלוח להורה את המאמר חרדה חברתית בגיל ההתבגרות, שנכתב מנקודת המבט של הורים.

אם אתה רוצה למפות את הרגעים שבהם אתה ננעל ולבנות צעדים סביב מטרה ששייכת לך, אפשר לבדוק מהו אימון רגשי לנוער ואיך נראית שיחה ראשונה.

השאלה אינה אם תצליח יום אחד לדבר בלי להרגיש כלום. השאלה היא אם הפחד ימשיך להחליט במקומך. את המרחק הזה לא חייבים לסגור בקפיצה. מתחילים ברגע אחד, בפרשנות אחת ובפעולה אחת קטנה שמחזירה לך בחירה.