13053 מאמרים - מנוע לחיפוש מאמרים - פרסום מאמרים חינם

נושא המאמר: פחד מדחייה בגיל ההתבגרות
מאת: יוסי מדלסי - מצפן הלב   שמור מאמר למועדפים

אתם רואים אותו או אותה במסדרון כמעט כל יום. לפעמים יש חיוך, לפעמים שיחה קצרה, לפעמים הודעה שנמשכת יותר מהרגיל. כבר כתבתם הודעה ומחקתם אותה. אחר כך כתבתם שוב, שיניתם שתי מילים, ובסוף הנחתם את הטלפון.

הפחד אינו רק לשמוע לא. בתוך הראש, תשובה שלילית אחת יכולה להפוך בשנייה לסיפור גדול: עשיתי מעצמי צחוק, כולם ידעו, כנראה שאני לא מספיק יפה, מעניין או שווה. לכן אתם מנסים להגיע לרגע שבו תהיו בטוחים מראש שהתשובה תהיה כן. הרגע הזה בדרך כלל לא מגיע.

אז מה עושים? לא מחכים שהפחד ייעלם ולא מנסים לפענח כל חיוך. בודקים אם יש בסיס נעים לשיחה, פותחים בצורה פשוטה, מציעים דבר קטן וברור, ומשאירים לאדם שמולכם חופש אמיתי לבחור. אומץ כאן אינו לגרום למישהו לרצות אתכם. אומץ הוא להיות כנים ומכבדים בלי למסור לתשובה שלו את הערך שלכם.

למה פחד מדחייה מרגיש כל כך גדול בגיל ההתבגרות
בגיל ההתבגרות, השאלה מה אחרים חושבים עליי מקבלת משקל חזק במיוחד. קשרים עם בני אותו גיל, משיכה ושייכות הופכים לחלק משמעותי מהזהות שנבנית. סקירות ומחקרים בתחום ההתפתחות מצביעים על רגישות מוגברת להערכה חברתית ולדחייה בתקופה הזאת. זה אינו אומר שכל מתבגר מגיב באותה עוצמה, וגם לא שכל פחד הוא חרדה. הוא כן מסביר למה הודעה אחת שלא נענתה יכולה להרגיש גדולה הרבה יותר ממה שהיא נראית מבחוץ.

הקושי מתחיל כשהמוח מחבר בין שתי שאלות שונות. השאלה הראשונה היא האם האדם הזה רוצה לצאת איתי. השאלה השנייה היא האם אני אדם שרוצים לצאת איתו. הראשונה קשורה לאדם מסוים, לזמן מסוים, למשיכה, למצב ולבחירה שלו. השנייה הופכת תשובה אחת לפסק דין על כל מי שאתם.

מחקר שבו צעירים קיבלו משוב חברתי מצא שבני נוער נטו להפנים דחייה יותר ממבוגרים ולחוות ירידה בתפיסה העצמית בעקבותיה. זה ממצא קבוצתי בתנאי מחקר, לא נבואה על מה שיקרה לכם. הוא מזכיר למה חשוב להכין לא רק את המשפט שבו ניגשים, אלא גם את הדרך שבה מפרשים את התשובה.

אם הפחד מופיע לא רק מול מי שמוצא חן בעיניכם אלא כמעט בכל שיחה, שיעור או קבוצה, כדאי לקרוא גם על חרדה חברתית אצל בני נוער ועל המעגל שבו הימנעות מקלה לרגע אבל משאירה את הפחד בלי בדיקה.

איך לזהות עניין בלי להפוך סימן להבטחה
אין סימן אחד שמוכיח שמישהו רוצה קשר. קשר עין, חיוך, תגובה מהירה או לב בהודעה יכולים להעיד על עניין, על נימוס, על חברות או פשוט על מצב רוח טוב. גם כמה סימנים יחד אינם הבטחה. הדרך היחידה לדעת באמת היא ליצור שיחה ולתת לאדם שמולכם אפשרות לענות.

במקום לחפש הוכחה, חפשו הדדיות. האם רק אתם מתחילים שיחות, או שגם הצד השני פונה לפעמים? האם שניכם משתתפים בשיחה? האם האדם נשאר לידכם מתוך בחירה, שואל עליכם וזוכר דברים שסיפרתם? הדדיות יכולה לתת בסיס לפנייה, אך גם היא אינה הסכמה לדייט או לקשר.

יש גם סימנים שחשוב לכבד: תשובות קצרות שוב ושוב, התרחקות, הימנעות, אי מענה, בקשה להפסיק או תשובות מעורפלות שחוזרות פעם אחר פעם. לא צריך להוכיח שהכוונה היא דחייה. מספיק לזהות שאין כרגע הזמנה להתקרב. כבוד אינו רק איך ניגשים. הוא גם היכולת לעצור.

הבדיקה הפשוטה ביותר היא להפריד בין עובדה לפרשנות:
עובדה: היא חייכה אליי פעמיים ודיברנו בהפסקה.
פרשנות: היא בטוח מאוהבת בי.
עובדה: הוא ענה לי אחרי כמה שעות.
פרשנות: הוא משחק בי בכוונה.
עובדה: הצעתי להיפגש והיא אמרה שהיא לא יודעת.
פרשנות: אם אנסה מספיק היא תשנה את דעתה.
הפרשנות יכולה להיות נכונה, אך היא עדיין אינה ידיעה. ההפרדה הזאת מגינה גם עליכם וגם על מי שמולכם: היא מאפשרת לעשות צעד בלי לבנות סיפור שלם מסימן קטן.

לפעמים הדרך שבה אתם משתנים ליד האדם שמוצא חן בעיניכם מתחברת למה שקורה גם בתוך החבורה. המאמר קבוצת השווים: למה אני משתנה ליד חברים? עוזר לבדוק מתי אתם בוחרים איך להתנהג ומתי הפחד להישאר בחוץ בוחר במקומכם.

נערה יושבת בתחנת אוטובוס לאחר תשובה מאכזבת וחברה קרובה נשארת לצדה בשקט
איך לפתוח שיחה בלי משפט פתיחה מתוחכם
הרבה בני נוער נתקעים כי הם מחפשים את המשפט המושלם. אבל משפט מושלם מנסה לעשות דבר שאי אפשר לעשות: לשלוט מראש בתגובה. שיחה טובה מתחילה לרוב ממשהו פשוט שקשור למציאות המשותפת שלכם.

אם אתם כבר מכירים, אפשר לפתוח דרך משהו שקורה ביניכם: מה חשבת על המבחן, ראיתי שגם את אוהבת את הלהקה הזאת, אתה בא לפעילות ביום חמישי? המטרה של השיחה הראשונה אינה להתוודות על כל מה שאתם מרגישים. היא לבדוק אם נעים לשניכם לדבר.

אם כמעט לא דיברתם, בחרו רגע שבו האדם אינו לכוד, ממהר או מוקף בקהל שמגדיל מבוכה. פנייה קצרה במקום ציבורי ונעים עדיפה על חסימה של הדרך, הצפה של הודעות או בקשה מחברים ללחוץ במקומכם.

אחרי שיחה קצרה אפשר להציע הצעה אחת ברורה וקלה לתשובה:
כיף לי לדבר איתך. מתאים לך שנשב יחד בהפסקה מחר?
בא לך שנלך לשתות משהו אחרי הלימודים?
רוצה שנדבר גם אחר כך? אפשר לשלוח לך הודעה?
יש סרט שרציתי לראות. מתאים לך שנלך יחד בסוף השבוע?
לא צריך נאום, התנצלות או ניסיון להישמע אדישים. גם לא צריך לומר אני מאוהב בך לפני שהיה ביניכם מרחב להכיר. הצעה קטנה אומרת את האמת במידה שהקשר מסוגל לשאת: נעים לי איתך, והייתי רוצה עוד זמן יחד.

איך משאירים מקום אמיתי לתשובה
הצעה מכבדת כוללת אפשרות אמיתית לומר לא. לכן לא מציעים מול קבוצה, לא דורשים הסבר, לא מבקשים מחברים לברר שוב אחרי שנעניתם, ולא הופכים את המבוכה של הצד השני להוכחה שהוא משחק קשה להשגה.

תשובת כן ברורה היא כן. תשובת לא היא לא. תשובות מעורפלות שחוזרות, כמו לא יודע, אני עסוק או נראה כבר, אינן הזמנה להמשיך ללחוץ. אפשר לענות: הכול בסדר, תודה שאמרת. אם האדם ירצה בהמשך, הוא יוכל לפנות. האחריות שלכם אינה לפצח קוד, אלא לכבד את המרחב.

אם אין תשובה להודעה, לא חייבים מיד להסיק שנדחיתם. אנשים יכולים להיות עסוקים או לא לדעת מה לומר. אפשר לשלוח הודעת המשך אחת אחרי זמן סביר אם יש סיבה טבעית לכך. רצף הודעות, בדיקה דרך חברים או מעקב אחרי כל פעילות ברשת אינם יוצרים קרבה. הם רק מנסים להחליף חוסר ודאות בשליטה.

מ.ס.ע: מה באמת עוצר אותי רגע לפני הפנייה
בשיטת מ.ס.ע מתחילים במיפוי של רגע אחד ממשי. לא שואלים מה לא בסדר בי, אלא מה קרה שנייה לפני שמחקתי את ההודעה או עברתי לצד השני של המסדרון.

מה קרה בפועל, בלי לנחש מה האדם השני חושב?
איזה משפט עבר לי בראש?
מה הרגשתי בגוף?
מה עשיתי כדי לא להיפגע?
מה הרווחתי מיד מההימנעות, ומה הפסדתי אחר כך?
נניח שהמחשבה הייתה: אם היא תגיד לא, כולם יבינו שאני לוזר. הגוף התכווץ, העיניים עברו לטלפון ולא ניגשתם. הרווח המיידי היה שלא חוויתם מבוכה. המחיר היה שנשארתם עם אותה שאלה ועם מסקנה חדשה: אני לא מסוגל.

בשלב הסילוק לא נלחמים בפחד ולא מנסים לשכנע את עצמכם שדחייה לא תכאב. בודקים ממה ההגנה מנסה לשמור: מבושה, מצחוק של אחרים, מזיכרון של דחייה קודמת, או מהמסקנה שאני לא מספיק. ההבנה הזאת אינה תירוץ להישאר במקום. היא מאפשרת להפסיק לחשוב שההגנה הזאת היא מי שאתם.

בשלב העצמאות בוחרים צעד שנשען על הרצון שלכם ולא על הבטחה לתוצאה. לפעמים הצעד הוא לומר שלום ולהישאר לשיחה קצרה. לפעמים לשלוח הצעה אחת. ולפעמים העצמאות היא דווקא לזהות שאין הדדיות ולהפסיק לרדוף. הבחירה נמדדת לפי הדרך שבה פעלתם, לא לפי התשובה שקיבלתם.

מה עושים אחרי דחייה
קודם כל, לא ממהרים להפוך את הכאב לשיעור. אם רציתם וקיוויתם, זה יכול לכאוב. מותר להתאכזב, להתבייש ולרצות להיעלם לכמה שעות. הרגש אינו הבעיה. השאלה היא מה תעשו איתו.

אל תבקשו הסבר שוב ושוב, אל תנסו לשכנע, ואל תפרסמו עקיצה שנועדה לגרום לאדם השני להתחרט. גם זלזול כמו ממילא לא רציתי הוא ניסיון להחזיר כוח דרך פגיעה. הוא לא באמת מחזיר אתכם לעצמכם.

במקום זה, תנו לעצמכם יממה בלי החלטות דרמטיות. דברו עם אדם שלא יהפוך את הסיפור להצגה קבוצתית. צאו להליכה, שמעו מוזיקה, כתבו מה קרה, ושימו לב להבדל בין הכאב לבין הסיפור שנבנה סביבו.

אפשר לכתוב שתי שורות:
מה התשובה שקיבלתי בפועל?
מה אני אומר לעצמי שהתשובה הזאת מוכיחה עליי?
ייתכן שהאדם לא נמשך אליכם. זאת אפשרות כואבת ואמיתית. היא עדיין אינה אומרת שאינכם מושכים, מעניינים או ראויים לקשר. היא אומרת שאין התאמה או רצון הדדי כאן ועכשיו. אתם לא צריכים להעמיד פנים שזה לא אישי בכלל. אתם כן צריכים להיזהר מלהפוך בחירה של אדם אחד לזהות שלכם.

אם אתם ממשיכים לראות אותו או אותה בבית הספר, לא חייבים להיעלם ולא חייבים להעמיד פנים שאתם החברים הכי טובים. שלום קצר והתנהגות מכבדת מספיקים. מותר גם לקחת מרחק כדי שהרגש יירגע, כל עוד המרחק אינו עונש.

ומה אם כל החברים ידעו?
זה אחד הפחדים החזקים ביותר. לפעמים המבוכה מן הקבוצה מפחידה יותר מהתשובה עצמה. לפני הפנייה, בחרו למי אתם מספרים. חבר טוב עוזר לכם לעשות צעד ולא הופך אותו לתוכן של כל הכיתה.

אם הדבר כבר התפשט, אתם לא חייבים להסביר לכולם. אפשר לומר בקצרה: הצעתי, התשובה הייתה לא, ואני מכבד את זה. כך סוגרים את הסיפור בלי למחוק את עצמכם ובלי לפגוע באדם השני. דווקא היכולת לשאת רגע לא מושלם בונה כבוד פנימי יותר מכל ניסיון להיראות כאילו לא היה אכפת לכם.

מתי כדאי לבקש עזרה
אם הפחד מדחייה גורם לכם להימנע כמעט מכל קשר, לא להגיע לבית הספר, להפסיק פעילויות שחשובות לכם, או לנתח כל שיחה במשך שעות, כדאי לשתף הורה, יועצת, רופא או איש מקצוע. מאמר אינו יכול לקבוע אם זו חרדה חברתית או קושי אחר.

אם דחייה מובילה למחשבות לפגוע בעצמכם, לפגוע באדם שדחה אתכם או להפיץ עליו מידע ותמונות, לא נשארים עם זה לבד. פונים מיד למבוגר אחראי. בטיחות קודמת לכל עבודה אימונית.

שיטת מ.ס.ע היא מסגרת אימונית רגשית. היא יכולה לעזור למפות את הדפוס, להפחית את השליטה של הפחד ולבנות צעדים מתוך בחירה, אבל היא אינה תחליף לאבחון או לטיפול נפשי כשאלה נדרשים.

אם אתם רוצים להבין איך נראה תהליך שמדבר בשפה שלכם ולא מדביק לכם תווית, אפשר לקרוא על אימון רגשי לנוער.

הצעד המכבד הוא ההצלחה שלכם
אתם לא יכולים להבטיח שיגידו כן. אתם כן יכולים לבחור איך לגשת: בלי משחקים, בלי לחץ ובלי להפוך סימן קטן לסיפור שלם. אתם יכולים לשאול פעם אחת, להקשיב באמת לתשובה ולשמור על הכבוד של שני הצדדים.

בסוף, ההצלחה אינה שהצלחתם לגרום למישהו לבחור בכם. ההצלחה היא שלא נתתם לפחד לבחור במקומכם, ושגם אחרי התשובה נשארתם שלמים מספיק כדי להמשיך להיות אתם.