|
|
 |
נושא המאמר: כוחה של הכתיבה התמימה
מאת: רן שבירו - שפריר שמור מאמר למועדפיםקודם הלב, אחר כך השכל: למה לפעמים צריך לכתוב תסריט בלי לדעת איך
לאחרונה נתקלתי בפייסבוק בשורטס של רקדן רוסי, בעל סטודיו לריקוד. בסרטונים הוא רוקד, ומאחוריו קבוצת נשים שמלווה אותו בתנועות זהות.
סרטון אחד תפס אותי במיוחד.
הרקדן רקד לצד אחת התלמידות שלו. אותה מוזיקה, אותן תנועות, אותו קצב. לכאורה, שניהם עשו בדיוק את אותו הדבר.
אבל משהו היה שונה לחלוטין.
היא ביצעה את התנועות.
הוא רקד.
אצלה ראיתי שליטה בטכניקה. אצלו ראיתי כריזמה.
היה נדמה שהיא מנסה לבצע נכון את מה שלמדה, בעוד שהוא פשוט נמצא בתוך הריקוד. התנועות שלה היו נכונות, אבל משהו בהן לא הגיע עד אליי. אצלו זה היה אחרת.
ואז נכנסתי לתגובות ברוסית.
אחת התגובות הראשונות, בתרגום חופשי, אמרה:
"המורה רוקד עם הלב והנשמה. התלמידה שולטת בטכניקה."
המגיב ניסח במשפט אחד משהו שאני הרגשתי, אבל עדיין לא ידעתי להגדיר.
ואז הבנתי: אולי בדיוק את זה אנחנו מחפשים גם בכתיבה.
אפשר לדעת את כל הכללים ועדיין לא לרגש
עולם התסריטאות מלא בשיטות.
מערכה ראשונה. נקודת מפנה. אמצע. משבר. שיא. מערכה שלישית. קשת דמות. מטרה. מכשול. קונפליקט. נקודת אל־חזור.
הכלים האלה חשובים.
הם יכולים לעזור לתסריטאי להבין מדוע סיפור מסוים אינו עובד, לזהות בעיה בעלילה ולבנות סיפור בצורה יעילה יותר.
אבל יש כאן סכנה.
כאשר אנחנו מתחילים לחשוב על כל אחד מהכללים בזמן שאנחנו כותבים, אנחנו עלולים להפוך מתסריטאים לאדריכלים של תוכנית בנייה.
הגיבור חייב לקבל מטרה.
כאן צריך להיות משבר.
עכשיו מגיעה נקודת המפנה.
כאן חייב להיות רגע שמסמל את קשת הדמות.
וכך, בלי לשים לב, אנחנו מתחילים לצייר בתוך הקווים.
התוצאה יכולה להיות נכונה מבחינה טכנית.
אבל האם היא חיה?
זו בדיוק ההבחנה בין הרקדן לתלמידה.
שניהם יודעים את התנועות. אבל רק אחד מהם גורם לנו להרגיש משהו.
הבעיה מתחילה כשאנחנו מנסים להיות חכמים מדי
כאשר אדם לומד תסריטאות, טבעי שהוא ירצה ליישם את מה שלמד.
הוא כותב סצנה ומיד שואל את עצמו: מה התפקיד שלה במבנה?
הוא יוצר דמות ושואל: מה הקשת שלה?
הוא מגיע לאמצע הסרט ושואל: האם כבר התרחש המידפוינט?
השאלות האלה אינן שגויות.
הבעיה היא מתי אנחנו שואלים אותן.
אם אנחנו שואלים אותן לפני שנתנו לעצמנו בכלל לגלות את הסיפור, אנחנו עלולים לחנוק משהו שעדיין לא נולד.
כתיבה היא לא רק פתרון של בעיה הנדסית.
היא גם תהליך של גילוי.
לפעמים אנחנו לא יודעים מי הדמות עד שאנחנו כותבים אותה.
אנחנו לא יודעים מה באמת מפחיד אותה.
אנחנו לא יודעים מה היא רוצה.
ולפעמים אפילו איננו יודעים מה הסיפור שאנחנו מנסים לספר.
וזה בסדר.
לכן הצעתי לעצמי לנסות משהו הפוך.
לכתוב דראפט ראשון בלי לדעת בדיוק מה אני עושה.
בלי לחשוב כל הזמן על שלוש מערכות.
בלי לבדוק בכל עמוד אם אני עומד בכללי המבנה.
בלי לנסות להיות "תסריטאי טוב".
פשוט לכתוב.
אם יש לי סצנה בראש — לכתוב אותה.
אם הדמות פתאום עושה משהו שלא תכננתי — לתת לה לעשות אותו.
אם באמצע הכתיבה אני מגלה שהדמות הראשית בכלל רוצה משהו אחר ממה שחשבתי — לא לעצור אותה.
ואם הסיפור מתחיל להתפרק — לתת לו להתפרק.
המטרה של הדראפט הראשון אינה להוכיח שאני יודע לכתוב תסריט.
המטרה שלו היא לגלות מה יש לי.
קודם הלב, אחר כך השכל.
בדראפט הראשון נותנים ללב לדבר.
רק לאחר שהחומר קיים על הדף, מזמינים את השכל להיכנס לחדר.
אבל אז גיליתי משהו שסותר את כל מה שכתבתי
אלא שאחרי שכתבתי את כל זה, נאלצתי להודות בפני עצמי במשהו.
מניסיוני ככותב, התמונה אינה כל כך פשוטה.
כי גם אני ניסיתי לכתוב כך.
ניסיתי להשתחרר.
ניסיתי לא לחשוב על המבנה, לא לחשוב על הכללים, לא לשאול את עצמי בכל רגע אם הסצנה שאני כותב "נכונה" מבחינה תסריטאית.
פשוט לכתוב.
ומה שגיליתי הפתיע אותי.
לפחות עבורי, בלי הטכניקה לא תמיד מגיע החופש.
לפעמים מגיע דווקא הייאוש.
כי דף ריק הוא דבר אכזרי
לכאורה, דף ריק מאפשר הכול.
אין בו חוקים.
אין בו גבולות.
אפשר לכתוב כל דבר.
אבל דווקא משום שאפשר לכתוב כל דבר, לפעמים אי אפשר לכתוב כלום.
אתה יושב מולו ומחכה שמשהו יקרה.
כותב כמה שורות.
קורא אותן.
לא מתלהב.
ממשיך.
עוד כמה שורות.
ושוב קורא.
משהו לא עובד.
ואז מתחיל הקול המוכר בראש:
זה לא טוב.
זה לא מתקדם.
אין פה סיפור.
אולי הרעיון בכלל לא מספיק טוב.
אולי אני לא יודע לכתוב.
והדף הריק, שהיה אמור להיות מקום של חופש, הופך בתוך זמן קצר למקום של שעמום וייאוש.
ואז הבנתי משהו הפוך לחלוטין ממה שחשבתי.
אני דווקא צריך את הטכניקה כדי להשתחרר.
אני צריך משהו ללוש
הדרך שבה אני כותב היום שונה מאוד.
אני לא מחכה שההשראה תגיע בשלמותה.
אני כותב כמה משפטים.
ואז מתחיל ללוש.
משנה.
מוחק.
מוסיף.
מזיז.
בודק את הקצב.
מקשיב לדמות.
מסתכל על הסצנה.
האם היא מובילה למקום כלשהו?
האם הדמות רוצה משהו?
האם יש כאן מתח?
האם משהו משתנה?
אני לא בהכרח מחכה לסוף הדראפט כדי לשאול את השאלות האלה.
אני שואל אותן תוך כדי.
וכאן מתרחש עבורי משהו מעניין.
הטכניקה, במקום לחנוק את היצירתיות, מתחילה לייצר אותה.
אני כותב משפט.
המשפט לא מספיק טוב.
אני מנסה לשפר אותו.
מתוך השיפור מגיע רעיון.
הרעיון משנה את הסצנה.
השינוי בסצנה מגלה לי משהו על הדמות.
ומה שגיליתי על הדמות נותן לי רעיון לסצנה הבאה.
פתאום אני כבר לא עומד מול דף ריק.
אני עובד על משהו.
וזה הבדל עצום.
שלושה עמודים בשמונה שעות
בשיטה הזאת אני יכול לפעמים לכתוב שלושה עמודים בשמונה שעות.
שלושה עמודים בלבד.
אם מסתכלים רק על המספר, זה נשמע כמעט מגוחך.
יש כותבים שיכתבו עשרה עמודים.
אולי אפילו יותר.
אבל יש כאן הבדל חשוב.
את שלושת העמודים האלה אני נהנה לקרוא.
אני חוזר אליהם שוב ושוב.
אני לא מרגיש שהם רק חומר גלם שצריך איכשהו להציל בהמשך.
הם כבר קיבלו צורה.
הם מרגישים לי כמו משהו עשוי.
וזה נותן לי דבר הרבה יותר חשוב ממספר העמודים.
זה נותן לי חשק לחזור מחר.
ומה עם עשרת העמודים?
יכול להיות שבשיטה הקודמת הייתי מצליח לייצר עשרה עמודים ביום.
אולי אפילו הייתי מסתכל בסוף היום על הקובץ ומרגיש שהתקדמתי.
אבל אם למחרת הייתי פותח את עשרת העמודים האלה ומגלה שהם משעממים אותי, לאן באמת התקדמתי?
בסופו של דבר, גם עשרת העמודים האלה וגם שלושת העמודים שלי עלולים להגיע לפח.
אבל יש הבדל.
אם שלושת העמודים גרמו לי ליהנות במשך שמונה שעות, נתנו לי השראה ורצון להמשיך — לפחות הרווחתי את הדרך.
ובמקרה הטוב, הם גם הפכו ליסודות שעליהם אפשר לבנות.
אולי הבעיה אינה בטכניקה
אולי אם כך טעיתי במאמר הזה.
אולי הבעיה אינה הטכניקה.
אולי הבעיה היא מה אנחנו עושים איתה.
טכניקה יכולה להיות סרגל שמונח על השולחן ואומר לנו שכל דבר חייב להיות בדיוק באורך הנכון.
אבל היא יכולה להיות גם כלי עבודה.
וההבדל עצום.
כשאני כותב סצנה ומיד מתחיל לעבוד עליה, אני לא בהכרח מנסה להכניס אותה בכוח לתבנית.
אני מנסה למצוא את הצורה שכבר מסתתרת בתוכה.
האם יש בה קונפליקט?
האם משהו עומד להשתנות?
האם הדמות רוצה משהו?
האם יש מתח?
האם הסצנה מעניינת אותי?
אם לא — אני חוזר ולש אותה.
אני לא משתמש בטכניקה כדי להגיד לסיפור מה להיות.
אני משתמש בה כדי לגלות מה הסיפור יכול להיות.
וזה הבדל גדול.
ואז חזרתי לרקדן
וזה מחזיר אותי לאותו רקדן רוסי.
בהתחלה חשבתי שהמסקנה היא שהרקדן הוא זה שיש לו את הלב, בעוד שהתלמידה מחזיקה רק בטכניקה.
אבל אולי גם זו הייתה מסקנה מהירה מדי.
כי כדי שהלב יוכל להתבטא, צריך לפעמים גוף שיודע את התנועות.
הרקדן לא בהכרח כריזמטי בגלל שהוא מתעלם מהטכניקה.
יכול להיות שהטכניקה כבר נטמעה בו כל כך עמוק, שהיא חדלה להיות משהו שהוא חושב עליו.
הוא לא צריך לעצור ולחשוב איפה היד צריכה להיות.
הוא פשוט רוקד.
וזו אולי המטרה האמיתית של הטכניקה גם בכתיבה.
לא להפוך אותנו לתלמידה שמנסה לבצע נכון.
אלא ללמוד את התנועות כל כך טוב, עד שבסופו של דבר נוכל להשתמש בהן כדי לומר משהו משלנו.
לב ? טכניקה ? לב
אולי לכן המסקנה שלי היום שונה מזו שהייתה לי בתחילת המאמר.
לא בטוח שהסדר הוא פשוט "קודם הלב, אחר כך השכל".
אולי התהליך האמיתי נראה יותר כך:
לב ? טכניקה ? לב.
יש תחושה ראשונית.
רעיון.
דמות.
משהו שמושך אותנו.
אנחנו נותנים לו לצאת.
ואז הטכניקה נכנסת.
אנחנו מתחילים ללוש, לבדוק, למחוק, להזיז, לבנות.
ומתוך העבודה הזאת נוצרת תחושה חדשה.
רעיון חדש.
אפשרות חדשה.
ואז שוב הלב מדבר.
ושוב הטכניקה עוזרת לו לקבל צורה.
וחוזר חלילה.
זו אולי הסיבה שאני כבר לא מפחד כל כך מהטכניקה.
אני לא צריך שהיא תגיד לי מראש מה לכתוב.
אני צריך שהיא תיתן לי משהו לעבוד איתו.
הלכה למעשה
וזה בדיוק מה שאני משתדל לעשות היום.
אני מנסה לתאר את הסצנה בשלושה או ארבעה משפטים בלבד — וכבר שם ליצור רגש.
לא לכתוב עדיין את הסצנה כולה.
קודם ללוש את הבצק.
האם שלושת המשפטים האלה מעניינים אותי?
האם יש בהם מתח?
האם אני מרגיש משהו כשאני קורא אותם?
האם אני רוצה לדעת מה יקרה במשפט הבא?
אם לא — אני ממשיך ללוש.
משנה.
מוסיף.
מוריד.
מנסה כיוון אחר.
עד שמשהו מתחיל לעבוד.
ואז קורה דבר נפלא.
הכיף שבהצלחה הקטנה הזאת מושך אותי קדימה.
פתאום המשפט הבא כבר לא צריך להיוולד מתוך דף ריק.
הוא נולד מתוך משהו שכבר קיים.
אני כותב אותו.
ואז אני לש גם אותו.
ומתוך המשפט הזה מגיע המהלך הבא.
וכך, במקום לנסות "לכתוב סצנה", אני מתקדם בתוך הסצנה דרך סדרה של הצלחות קטנות.
אולי זה נשמע איטי.
אבל עבורי, זו בדיוק הדרך לצלוח את השעמום והייאוש של הדף הריק.
אני לא מחכה שההשראה תגיע.
אני יוצר לעצמי משהו לעבוד איתו — ואז נותן לעבודה עצמה לייצר את ההשראה הבאה.
וזה, אולי, הדבר החשוב ביותר שלמדתי על כתיבה.
לפעמים לא צריך לדעת איך לכתוב את כל הסיפור.
צריך רק לדעת איך לגרום למשפט הבא להיות מספיק מעניין כדי שתרצה לכתוב אותו.
ומה לגבי המבנה?
והנה הדבר המעניין.
המבנה הנוכחי של המאמר הזה, ובעיקר הפרסה שעשיתי באמצע, זרק אותי דווקא למחשבה על המאמר הבא.
על נקודת האמצע בתסריט.
ואולי גם המונח "מבנה" קצת מטעה.
כי אחרי שנים של קריאה וכתיבה, אני כבר לא בטוח שיש דבר כזה "מבנה תסריט" אחד.
יש כמה מבנים.
ואולי אפילו יותר ממה שאנחנו חושבים.
ואם זה נכון, אולי הגיע הזמן לעשות גם למושג "מבנה" את מה שעשיתי כאן לטכניקה:
להפסיק לקבל אותו כמובן מאליו.
אבל זה כבר למאמר הבא.
המשך יבוא.
לקריאת תסריט ומתן וחוות דעת מקצועית אנא צרו קשר בפייסבוק -
https://m.facebook.com/?locale=he_IL
מאמר זה נוסף לאתר "ארטיקל" מאמרים ע"י רן שבירו - שפריר שאישר שהוא הכותב של מאמר זה ושהקישור בסיום המאמר הוא לאתר האינטרנט שבבעלותו, מפרסם מאמר זה אישר בפרסומו מאמר זה הסכמה לתנאי השימוש באתר "ארטיקל", וכמו כן אישר את העובדה ש"ארטיקל" אינם מציגים בתוך גוף המאמר "קרדיט", כפי שמצוי אולי באתרי מאמרים אחרים, מלבד קישור לאתר מפרסם המאמר (בהרשמה אין שדה לרישום קרדיט לכותב). מפרסם מאמר זה אישר שמאמר זה מפורסם אולי גם באתרי מאמרים אחרים בחלקו או בשלמותו, והוא מאשר שמאמר זה נוסף על ידו לאתר "ארטיקל".
צוות "ארטיקל" מצהיר בזאת שאינו לוקח או מפרסם מאמרים ביוזמתו וללא אישור של כותב המאמר בהווה ובעתיד, מאמרים שפורסמו בעבר בתקופת הרצת האתר הראשונית ונמצאו פגומים כתוצאה מטעות ותום לב, הוסרו לחלוטין מכל מאגרי המידע של אתר "ארטיקל", ולצוות "ארטיקל" אישורים בכתב על כך שנושא זה טופל ונסגר.
הערה זו כתובה בלשון זכר לצורך בהירות בקריאות, אך מתייחסת לנשים וגברים כאחד, אם מצאת טעות או שימוש לרעה במאמר זה למרות הכתוב לעי"ל אנא צור קשר עם מערכת "ארטיקל" בפקס 03-6203887.
בכדי להגיע לאתר מאמרים ארטיקל דרך מנועי החיפוש, רישמו : מאמרים על , מאמרים בנושא, מאמר על, מאמר בנושא, מאמרים אקדמיים, ואת התחום בו אתם זקוקים למידע.
|
|
|
|
