|
|
 |
נושא המאמר: הפצצה מתחת לשולחן: סיפור העבר של הדמות
מאת: רן שבירו - שפריר שמור מאמר למועדפיםהפצצה שמתחת לשולחן: איך סיפור העבר של הגיבור יוצר מתח לאורך כל הסרט
לפני עשרים שנה, כשעוד הייתי צעיר ונמרץ, נפלה לידי הקלטה של סדרת שיחות בין אלפרד היצ'קוק הזקן לפרנסואה טריפו הצעיר. באותם ימים עוד סגדתי לדמויות מסוגו של היצ'קוק. היום, אחרי שהסגידה ירדה בדרגה, אני מסתפק בהערכה ובהכרת תודה על המידע שקיבלתי מהם.
בכל זאת, משהו מאותה שיחה נשאר איתי.
טריפו יושב מול היצ'קוק ומראיין אותו. היצ'קוק, אם זכרוני אינו מטעה אותי — ולרוב הוא מטעה אותי, לפחות באופן חלקי — יושב שם ומדי פעם לועס לו משהו מול פניו של טריפו, כשמתורגמנית מתווכת ביניהם.
באחת השיחות היצ'קוק מסביר מדוע הוא מעדיף מתח על פני הפתעה.
ההסבר פשוט, אבל בעיניי הוא נוגע באחד העקרונות החשובים ביותר של כתיבת תסריט.
נניח שבסצנה מסוימת אדם יושב ליד שולחן. הצופה אינו יודע שמתחת לשולחן נמצאת פצצה. לפתע היא מתפוצצת.
זו הפתעה.
אבל אפשר לעשות את הדבר ההפוך: להראות לצופה את הפצצה. הצופה יודע שהיא שם. הגיבור אינו יודע.
עכשיו כל פעולה תמימה של הגיבור הופכת למטרידה.
הוא ממשיך לדבר.
הוא שותה קפה.
הוא מתווכח.
הוא מספר בדיחה.
והצופה כבר יודע משהו שהוא אינו יודע.
הפצצה יכולה להתפוצץ בעוד כמה שניות, אבל היא יכולה גם להיות שם במשך רבע שעה. במשך כל הזמן הזה הצופה מחכה. הוא רוצה שהגיבור יגלה. הוא מפחד שהוא לא יגלה. כל שנייה שעוברת מגדילה את המתח.
ההפתעה עצמה, לעומת זאת, אורכת שניות.
הפצצה מתפוצצת — וזהו.
כאן נמצא ההבדל הגדול: הפתעה היא רגע. מתח הוא זמן.
וזה בדיוק המקום שבו אני חושב שאפשר להבין מחדש את התפקיד של סיפור העבר של הדמות.
אנחנו נוטים לחשוב שסיפור העבר נועד להסביר את הגיבור.
למה הוא מתנהג כך?
למה הוא מפחד?
למה הוא אינו מסוגל להתאהב?
למה הוא אובססיבי לעבודה?
למה הוא מציל כל חתול שהוא רואה ברחוב?
התשובה נמצאת בעבר.
כשהיה ילד, מת לו הכלב.
או שהאב עזב.
או שהאם חלתה.
או שהוא נכשל ברגע שבו היה צריך להציל מישהו.
האירוע הזה מסביר את האדם שאנחנו רואים בהווה.
אבל אם מסתפקים בכך, אנחנו משתמשים רק בחלק מהכוח הדרמטי של סיפור העבר.
כי סיפור עבר טוב אינו רק הסבר.
הוא יכול להיות פצצה שמונחת מתחת לשולחן.
נניח שהגיבור שלנו איבד בילדותו את הכלב שהיה קשור אליו מאוד. מאז אותו יום הוא נושא איתו פחד עמוק מאובדן. הוא לא מדבר על כך. אולי אפילו אינו מודע לגמרי לעוצמתו של הפחד.
בבגרותו הוא מתחיל להציל חתולים וכלבים שהוא מוצא ברחוב.
לכאורה, מדובר בתכונת אופי.
הוא אדם טוב.
הוא אוהב בעלי חיים.
הוא רגיש.
אבל אם הצופה יודע מה קרה לו בילדות, ההתנהגות הזאת מקבלת משמעות נוספת.
כל חתול שהוא מציל הוא כבר לא רק חתול.
יש כאן ניסיון, אולי לא מודע, לתקן משהו מהעבר.
ועכשיו אפשר להתחיל להניח את הפצצה.
במהלך הסרט הגיבור פוגש אישה שהוא מתאהב בה. היא רגישה מאוד לחתולים. אפילו אלרגית.
בהתחלה זו יכולה להיראות כמו עובדה שולית.
הוא מביא לה פרחים.
היא מתעטשת.
הוא מנסה להצחיק אותה.
היא מתרחקת מהחתול.
הוא מתעקש שזה רק חתול קטן.
אבל אנחנו כבר יודעים משהו על הגיבור שהוא עצמו אולי אינו יודע.
הוא אינו מסוגל לוותר על בעלי חיים.
האישה, לעומת זאת, אינה מסוגלת להיות לידם.
פתאום נוצר מתח.
לא בגלל שאנחנו חוששים שהחתול יהרוג אותה. אלא מפני שאנחנו מבינים שמתקרב רגע שבו הגיבור יצטרך לבחור.
האם הוא בוחר באישה?
או שהוא נאחז שוב בעולם החיות שבו הוא מנסה לתקן את האובדן הישן?
והבחירה הזאת אינה מגיעה משום מקום.
היא הייתה שם מההתחלה.
הפצצה הונחה מתחת לשולחן הרבה לפני שהצופה ידע שהיא פצצה.
וזה, בעיניי, אחד התפקידים היפים ביותר של סיפור עבר בתסריט.
העבר אינו צריך להישאר מאחור.
הוא צריך לרדוף אחרי ההווה.
כאשר אנו כותבים דמות עם טראומה, אירוע מעצב או פצע רגשי, השאלה המעניינת אינה רק: "מה קרה לה?"
השאלה המעניינת יותר היא:
"מה הדבר הזה גורם לה לעשות היום?"
ואפילו מעבר לכך:
"באיזה רגע במהלך הסרט ההתנהגות הזאת תהפוך לבעיה?"
כי אם סיפור העבר משפיע על הגיבור אבל לעולם אינו מסכן את ההווה שלו, הוא עלול להישאר חומר ביוגרפי בלבד.
אנחנו יכולים לכתוב עמוד שלם על ילדותו של הגיבור. אפשר לספר על אביו, על אמו, על הכלב שמת ועל היום שבו הוא נקבר.
אבל אם כל המידע הזה אינו יוצר מתח בהווה, אולי אנחנו פשוט מספרים לצופה את קורות החיים של הדמות.
לעומת זאת, כאשר העבר הופך למשהו שהגיבור נושא איתו אל תוך העלילה, כל פרט מקבל כוח חדש.
הצופה מתחיל לחכות.
הוא יודע משהו.
הוא מבין שהגיבור עדיין כלוא בתוך הסיפור הישן שלו.
והוא מחכה לרגע שבו ההווה יתנגש בעבר.
זה יכול לקרות באלף דרכים.
הגבר שננטש בילדותו מתאהב באישה שאינה מסוגלת להתחייב.
השוטר שאיבד את שותפו בגלל טעות שעשה בעבר מקבל שוב החלטה דומה.
האישה שנכשלה להציל את אחותה הופכת לרופאה ומוצאת את עצמה מול מקרה שמזכיר לה את אותו לילה.
האדם שפוחד מאובדן שליטה בונה לעצמו חיים שבהם הכול מתוכנן — ואז מגיע אירוע שאי אפשר לתכנן.
בכל המקרים האלה, סיפור העבר אינו רק מידע.
הוא יוצר ציפייה.
אנחנו יודעים שיש שם פצע.
אנחנו יודעים שהחיים יעמידו אותו שוב מול הדבר שממנו הוא ברח.
ואנחנו מחכים לראות מה יקרה.
במובן הזה, אפשר לחשוב על סיפור העבר כעל גרסה רגשית של הפצצה של היצ'קוק.
הצופה יודע שהיא קיימת.
הגיבור ממשיך לחיות.
הוא מתאהב, עובד, משקר, צוחק, נלחם ומקבל החלטות.
אבל מתחת לכל זה נמצא משהו שאנחנו יודעים עליו.
והשאלה הדרמטית אינה רק האם הפצצה תתפוצץ.
השאלה היא מה יקרה לגיבור כשהיא תתפוצץ.
וזה מחזיר אותנו להבדל בין הפתעה למתח.
אפשר לחשוף בסוף הסרט שהגיבור איבד את אביו בילדותו.
זו יכולה להיות הפתעה.
אבל אפשר גם לתת לצופה לדעת זאת כבר בתחילת הסרט, ואז לבנות את העלילה כולה סביב המפגש הבלתי נמנע בין הפצע הישן לבין החיים החדשים.
זו כבר אינה הפתעה.
זה מתח.
הצופה אינו מחכה לדעת מה קרה.
הוא מחכה לראות מה הדבר הזה יעשה לגיבור.
ואולי כאן נמצא אחד ההבדלים בין דמות שיש לה ביוגרפיה לבין דמות שיש לה סיפור.
לכל אדם יש עבר.
אבל בתסריט, העבר מקבל משמעות אמיתית רק כאשר הוא ממשיך לפעול בהווה.
האירוע שקרה לפני עשרים שנה אינו בהכרח הדבר החשוב ביותר.
מה שחשוב הוא מה שנשאר ממנו.
איזו אמונה נולדה ממנו.
איזה פחד.
איזה דפוס.
איזה צורך.
ואיזה מחיר הגיבור משלם על כך גם היום.
כי בסופו של דבר, הקהל אינו מגיע לקולנוע כדי ללמוד מה קרה לגיבור לפני שהסרט התחיל.
הוא מגיע כדי לראות מה יקרה לו עכשיו.
ולכן סיפור העבר הטוב ביותר הוא אולי זה שאינו נשאר בעבר.
הוא יושב איתנו מתחת לשולחן.
אנחנו יודעים שהוא שם.
הגיבור עדיין לא.
ואנחנו פשוט מחכים לרגע שבו הוא ירגיש את החום.
אבל האמת היא שלדעתי סיפור העבר הוא דקורציה למשהו ממוקד הרבה יותר. כי סיפור העבר אינו עומד בפני עצמו ולמען עצמו - סיפור העבר מוליד אצל גיבור אמונה מגבילה. אמונה שאותה התסריט בא לפצח. ועל זאת ארחיב במאמר הבא.
לקריאת תסריט ומתן וחוות דעת מקצועית אנא צרו קשר בפייסבוק -
https://m.facebook.com/?locale=he_IL
מאמר זה נוסף לאתר "ארטיקל" מאמרים ע"י רן שבירו - שפריר שאישר שהוא הכותב של מאמר זה ושהקישור בסיום המאמר הוא לאתר האינטרנט שבבעלותו, מפרסם מאמר זה אישר בפרסומו מאמר זה הסכמה לתנאי השימוש באתר "ארטיקל", וכמו כן אישר את העובדה ש"ארטיקל" אינם מציגים בתוך גוף המאמר "קרדיט", כפי שמצוי אולי באתרי מאמרים אחרים, מלבד קישור לאתר מפרסם המאמר (בהרשמה אין שדה לרישום קרדיט לכותב). מפרסם מאמר זה אישר שמאמר זה מפורסם אולי גם באתרי מאמרים אחרים בחלקו או בשלמותו, והוא מאשר שמאמר זה נוסף על ידו לאתר "ארטיקל".
צוות "ארטיקל" מצהיר בזאת שאינו לוקח או מפרסם מאמרים ביוזמתו וללא אישור של כותב המאמר בהווה ובעתיד, מאמרים שפורסמו בעבר בתקופת הרצת האתר הראשונית ונמצאו פגומים כתוצאה מטעות ותום לב, הוסרו לחלוטין מכל מאגרי המידע של אתר "ארטיקל", ולצוות "ארטיקל" אישורים בכתב על כך שנושא זה טופל ונסגר.
הערה זו כתובה בלשון זכר לצורך בהירות בקריאות, אך מתייחסת לנשים וגברים כאחד, אם מצאת טעות או שימוש לרעה במאמר זה למרות הכתוב לעי"ל אנא צור קשר עם מערכת "ארטיקל" בפקס 03-6203887.
בכדי להגיע לאתר מאמרים ארטיקל דרך מנועי החיפוש, רישמו : מאמרים על , מאמרים בנושא, מאמר על, מאמר בנושא, מאמרים אקדמיים, ואת התחום בו אתם זקוקים למידע.
|
|
|
|
