13133 מאמרים - מנוע לחיפוש מאמרים - פרסום מאמרים חינם

נושא המאמר: תסריטאות וספר התניא
מאת: רן שבירו - שפריר   שמור מאמר למועדפים

ספר התניא אל מול תיאוריית המטוטלת: שתי נפשות ומאבק אחד

יש רעיון שחוזר שוב ושוב בסדרת המאמרים הזאת: העלילה אינה מתחילה באמת באירועים שקורים לגיבור. היא מתחילה בחוסר איזון.

משהו קרה לו. משהו דחף אותו מן המקום שבו היה אמור להיות. בעקבות אותו אירוע הוא פיתח דרך מסוימת להתמודד עם החיים. הדרך הזאת אולי עבדה פעם, ואולי אפילו הצילה אותו, אבל עם הזמן היא הפכה לדפוס פעולה. הגיבור מתחיל להאמין שזו הדרך היחידה לחיות.

מכאן מתחילה תנועת המטוטלת.

הגיבור נמצא בקצה אחד, החיים דוחפים אותו, והוא מגיב בכך שהוא נע לקצה הנגדי. רק שבמקום להגיע מיד אל האמצע, הוא בדרך כלל עובר את נקודת האיזון ומגיע לקיצוניות חדשה. העלילה כולה היא במובן מסוים התנועה הזאת: מקצה לקצה, עד שהגיבור לומד סוף־סוף היכן נמצא האמצע.

והנה מתברר שרעיון דומה מאוד מופיע, בשפה אחרת לחלוטין, בספר התניא.

שתי נפשות באדם אחד

ספר התניא, שנכתב על ידי רבי שניאור זלמן מלאדי, פותח את הדיון בנפש האדם באמצעות הבחנה בין שתי נפשות: הנפש הבהמית והנפש האלוקית.

אין צורך להפוך את ההבחנה הזאת למשהו פשטני כמו "הטוב מול הרע". העניין עמוק יותר. האדם הוא יצור שיש בו כוחות שונים, רצונות שונים, נטיות שונות ומערכות פנימיות שאינן תמיד מסכימות זו עם זו.

הנפש הבהמית מבקשת את סיפוקה, את הישרדותה ואת הנאתה. הנפש האלוקית מכוונת את האדם אל משמעות, ערכים, קדושה וקשר עם משהו שמעבר לעצמו.

לכן המאבק הפנימי אינו תקלה באדם.

הוא חלק מהאדם.

וזו נקודה חשובה מאוד גם לתיאוריית המטוטלת.

הגיבור המעניין אינו אדם שאין בו קונפליקט. להפך. הוא אדם שיש בו כוחות סותרים. הוא רוצה דבר אחד, אבל זקוק לדבר אחר. הוא מאמין באמונה מסוימת, אבל המציאות מתחילה להוכיח לו שהאמונה הזאת אינה יכולה להמשיך לנהל את חייו.

המטוטלת אינה בין טוב לרע

אחת הטעויות האפשריות בהבנת תיאוריית המטוטלת היא לחשוב שמדובר בתנועה פשוטה בין "רע" ל"טוב".

אבל המטוטלת אינה חייבת לנוע בין רוע לטוב.

היא יכולה לנוע בין שתי מידות קיצוניות.

בין פחד לבין פזיזות.
בין שליטה מוחלטת לבין חוסר אחריות.
בין ויתור עצמי לבין אנוכיות.
בין ריחוק רגשי לבין תלות באחר.
בין פסיביות לבין אגרסיביות.

בשני הקצוות יכול להיות משהו אמיתי.

הבעיה היא המינון.

וזה מזכיר את אחת התובנות העתיקות ביותר בתורת המידות: פעמים רבות המידה המתוקנת נמצאת באמצע שבין שני קצוות.

לכן אפשר לראות את תיאוריית המטוטלת כדרך מודרנית לתאר תהליך נפשי עתיק: האדם יוצא מן האיזון, מגיב לעולם באמצעות הקיצוניות הנגדית, ורק לאחר שהוא חווה את המחיר של שתי הקצוות הוא מסוגל למצוא דרך שלישית.

ומה קורה לגיבור?

כאן החיבור לתסריטאות נעשה מעניין.

נניח שהגיבור גדל מתוך אמונה שאסור לסמוך על אף אחד.

האמונה הזאת מייצרת מטרה: הוא רוצה להיות עצמאי לחלוטין.

המטרה אינה בהכרח רעה. למעשה, היא יכולה אפילו להישמע חיובית. מי לא רוצה להיות עצמאי?

אבל בתוך המטרה מסתתר משהו מעוות.

הגיבור אינו רוצה עצמאות משום שהוא אדם חופשי. הוא רוצה עצמאות משום שהוא מפחד מתלות.

זו כבר האמונה המגבילה.

בסוף המערכה הראשונה האמונה הזאת הופכת למעשה. הגיבור מקבל החלטה שנובעת ממנה. הוא חוטא, במובן המבני של המילה.

ומה קורה אחר כך?

בהתחלה זה עובד.

וזו בדיוק הבעיה.

ברבע השני של הסרט הגיבור מגלה שהדרך שלו יעילה. הוא משיג דברים. הוא מנצח. הוא מקבל את מה שרצה.

המטוטלת נעה לקצה והוא נהנה מהתנועה.

אבל ברבע השלישי המחיר מתחיל להגיע.

המציאות מתחילה להראות לו את חצי הכוס הריקה של השיטה שלו.

ואז מגיע הכישלון.

לא ככישלון מקרי, אלא ככישלון מבורך.

כי הכישלון מפרק את האמונה שהחזיקה את הגיבור לאורך כל הסרט.

המאבק האמיתי נמצא בתוך האדם

כאן ספר התניא יכול להציע לנו הסתכלות מעניינת על המערכה השלישית.

לכאורה, הגיבור יוצא לקרב האחרון מול האנטגוניסט.

אבל ייתכן שהאנטגוניסט הוא רק הביטוי החיצוני של המאבק.

המאבק האמיתי הוא בין שתי דרכי חיים בתוך הגיבור עצמו.

הדרך הישנה אומרת:

"אם אמשיך לפעול כפי שפעלתי עד עכשיו, אצליח."

הדרך החדשה אומרת:

"אני כבר מבין שהדרך הזאת עצמה היא הבעיה."

לכן המערכה השלישית אינה רק פתרון של בעיה חיצונית. היא רגע שבו הגיבור צריך לבחור מי מנהל אותו.

הדחף הישן?

או התודעה החדשה?

במונחים של התניא, האדם אינו נפטר מעצם קיומם של הכוחות המנוגדים. המאבק אינו בהכרח נעלם. העבודה היא ללמוד מי מנהיג את האדם.

וזה בדיוק מה שהופך את הרעיון למעניין מבחינת תסריטאות.

לא למחוק את הקצה — למצוא את האמצע

הגיבור אינו צריך להפוך לאדם אחר לחלוטין.

אם הוא היה שאפתן, הוא אינו חייב להפוך לחסר שאיפות.

אם הוא היה עצמאי, הוא אינו צריך להפוך לתלותי.

אם הוא היה זהיר, הוא אינו צריך להפוך לפזיז.

השינוי האמיתי הוא עדין יותר.

הוא לומד להשתמש באותה תכונה בלי להיות משועבד לה.

וזה אולי לבה של המטוטלת.

החיים דוחפים את האדם מקצה אחד לקצה השני, אבל מטרת המסע אינה לבחור את הקצה השני.

מטרת המסע היא להבין ששני הקצוות הם חלקיים.

הגיבור צריך לחזור אל האמצע — אבל הפעם כאדם שבחר בו.

התניא אינו ספר תסריטאות

כמובן, אין לטעון שהתניא מציע "מבנה עלילתי" במובן שבו מציעים סיד פילד, רוברט מקי או ג'ון טרובי.

הוא עוסק בעבודת הנפש, לא בכתיבת תסריטים.

אבל דווקא משום כך החיבור מעניין.

שיטות תסריטאות מודרניות רבות מנסות לתאר מבחוץ את מה שסיפור טוב עושה מבפנים: כיצד אדם יוצא מאיזון, מפתח דרך התמודדות, מגלה שהדרך הזאת אינה מספיקה, נשבר, ומשנה את האופן שבו הוא חי ופועל.

התניא מתבונן באותו אדם מן הצד הפנימי.

הוא שואל: מה מתרחש בתוך האדם בזמן המאבק?

תיאוריית המטוטלת שואלת: איך אפשר להפוך את המאבק הזה לתנועה עלילתית?

ובמובן הזה, שתי השפות נפגשות.

האחת מדברת על נפש האדם.

השנייה מדברת על הסיפור שלו.

ושתיהן מזכירות לנו דבר פשוט מאוד:

אדם אינו מעניין כשהוא כבר מאוזן.

אדם מעניין כשהוא מנסה למצוא את האיזון.

כי שם, בדיוק בנקודה שבה המטוטלת מתחילה לנוע, מתחיל הסיפור.