13149 מאמרים - מנוע לחיפוש מאמרים - פרסום מאמרים חינם

נושא המאמר: לינדה סגר - איך בונים סיפור שעובד
מאת: רן שבירו - שפריר   שמור מאמר למועדפים

לינדה סגר: איך בונים סיפור שעובד

לינדה סגר היא אחת הדמויות המרכזיות בהתפתחות החשיבה המעשית על מבנה תסריט. בניגוד לתיאוריות שמנסות למצוא נוסחה מתמטית למבנה הסיפור, סגר מתעניינת בשאלה פשוטה יותר: איך גורמים לסיפור להחזיק מעמד?

בספרה Making a Good Script Great היא לוקחת את המבנה הקלאסי של שלוש מערכות והופכת אותו למערכת עבודה מפורטת הרבה יותר. מבחינתה, תסריט טוב אינו רק רצף של אירועים. הוא מערכת שבה דמות, קונפליקט, עלילה, נקודות מפנה, סצנות ותתי־עלילות מתחברים זה לזה באופן שמייצר תחושה של התקדמות בלתי נמנעת.

היא משתמשת במונחים כמו Setup, Development, Resolution, Plot Point, Pinch, Midpoint, Subplot, Character Development ו־Story Spine, אבל החשיבות של סגר אינה בעצם קיומם של המונחים. החשיבות היא בדרך שבה היא מחברת אותם זה לזה.

ה־Setup: העולם לפני שהסיפור יוצא משליטה

המערכה הראשונה היא ה־Setup – שלב ההקמה.

כאן אנחנו פוגשים את העולם של הגיבור, את הדמויות המרכזיות, את מערכות היחסים ואת המצב הקיים. אבל סגר אינה מתייחסת לאקספוזיציה כאל מחסן מידע שהכותב צריך לרוקן על הצופה.

ה־Setup צריך לעשות עבודה דרמטית.

אנחנו צריכים להבין מי הדמות, מה היא רוצה, מה הבעיה שלה ומהו העולם שהיא עומדת לעזוב.

אחד העקרונות החשובים אצל סגר הוא שהסיפור אינו יכול להתחיל באמת עד שמשהו מפר את האיזון הקיים.

לכן בתוך ה־Setup מופיע בדרך כלל Catalyst – האירוע שמתחיל את התהליך העלילתי.

אבל הקטליזטור לבדו אינו מספיק. צריך להגיע ל־Plot Point.

Plot Point: הנקודה שמסובבת את הסיפור

אצל סגר, Plot Point הוא אירוע או החלטה שמסובבים את העלילה לכיוון חדש.

זה לא סתם אירוע מעניין.

זהו אירוע שיש לו השפעה על כיוון הסיפור.

לפני ה־Plot Point הדמות יכולה להיות במסלול אחד; אחריו היא נמצאת במסלול אחר.

כאן נמצא אחד ההבדלים החשובים בין סיפור בעל מבנה לבין רצף של אירועים.

אפשר לכתוב עשרים סצנות שבהן דברים קורים לדמות. אבל אם בסוף עשרים הסצנות הדמות עדיין מתקדמת בדיוק באותו כיוון, ייתכן שלא באמת התקדמנו בעלילה.

Plot Point אמיתי משנה את הכיוון.

סגר מזהה בדרך כלל שני Plot Points מרכזיים:

Plot Point I – הנקודה שמכניסה את הגיבור אל המערכה השנייה.

Plot Point II – הנקודה שמכניסה אותו אל המערכה השלישית.

כך מתקבלת תנועה בסיסית:

Setup ? Development ? Resolution

או במונחים מסורתיים יותר:

מערכה ראשונה ? מערכה שנייה ? מערכה שלישית.

אלא שסגר אינה מסתפקת בשלד הזה.

היא רוצה לדעת מה קורה בתוך המערכה השנייה.

המערכה השנייה: Development

כאן נמצא אחד המקומות שבהם החשיבה של סגר הופכת שימושית במיוחד.

המערכה השנייה היא Development – שלב ההתפתחות וההסתבכות.

הגיבור יצא מהעולם המוכר שלו, אבל עדיין לא הגיע לפתרון.

עכשיו צריך להפעיל עליו לחץ.

לכן סגר משתמשת במושג Progressive Complications – הסתבכויות הולכות וגוברות.

זהו רעיון מרכזי בתפיסת המבנה שלה.

הסיפור אינו אמור לחזור שוב ושוב על אותה בעיה. כל ניסיון של הגיבור לפתור את הבעיה צריך ליצור בעיה חדשה, גדולה או מורכבת יותר.

אם הגיבור רוצה לברוח – הבריחה יוצרת סכנה חדשה.

אם הוא מנסה לשקר – השקר מחייב אותו לשקר שוב.

אם הוא מנסה להציל אדם אחד – ההצלה מסכנת אדם אחר.

כך נוצרת תחושת התקדמות.

הסיפור אינו עומד במקום. הוא מסתבך.

The Midpoint: נקודת האמצע

סגר מייחסת חשיבות רבה ל־Midpoint.

נקודת האמצע אינה בהכרח “טוויסט” ענק. תפקידה הוא ליצור שינוי משמעותי בתחושת הסיפור.

לעיתים הגיבור מקבל מידע חדש.

לעיתים הוא משיג משהו שחשב שהוא רוצה.

לעיתים הוא מבין שהבעיה גדולה מכפי שחשב.

ולעיתים מתרחש אירוע שמשנה את היחסים בין הדמויות.

החשיבות של ה־Midpoint היא מבנית: הוא מחלק את המערכה השנייה לשני חלקים בעלי אופי שונה.

החצי הראשון של המערכה השנייה אינו אמור להרגיש זהה לחצי השני.

לאחר ה־Midpoint, המצב צריך להשתנות.

Pinch Points: הלחץ שמחזיק את הסיפור

אחד המונחים המזוהים עם סגר הוא Pinch Point.

Pinch Point הוא רגע שבו הלחץ הדרמטי מופעל על הגיבור ומזכיר לנו את הכוח שמונע ממנו להשיג את מטרתו.

במובן מסוים, אלה רגעי “צביטה” של הסיפור.

הגיבור מנסה להתקדם – והאנטגוניסט, הכוח המתנגד או נסיבות הסיפור לוחצים עליו.

סגר מדברת על שני Pinch Points מרכזיים במערכה השנייה.

ה־First Pinch Point מופיע בערך בשליש הדרך בתוך המערכה השנייה.

ה־Second Pinch Point מופיע לקראת סופה.

הם יוצרים לחץ משני צדי ה־Midpoint:

Pinch ? Midpoint ? Pinch

זו אינה נוסחה שמחייבת שכל סרט יהיה בעל אותן נקודות בדיוק באותו עמוד. סגר משתמשת במבנה ככלי אבחון ועיצוב.

השאלה אינה “האם הפינץ' שלי נמצא בדיוק בעמוד 45?”

השאלה היא:

האם המערכה השנייה שלי מייצרת לחץ הולך וגובר?

Subplot: העלילה שאינה רק קישוט

סגר מעניקה חשיבות גדולה גם ל־Subplot – עלילת המשנה.

אבל עלילת משנה טובה אינה סיפור קטן שמודבק לצד הסיפור המרכזי.

היא צריכה לעשות עבודה.

ה־Subplot יכול:

- להעמיק את הדמות.
- להמחיש את הנושא.
- לספק קונטרסט לעלילה הראשית.
- להוסיף קונפליקט.
- ליצור מערכת יחסים שמאירה את הגיבור מזווית אחרת.
- לספק מידע שהעלילה המרכזית זקוקה לו.

למעשה, סגר רואה ב־Subplot כלי שבאמצעותו אפשר להעמיק את הסיפור בלי להעמיס את העלילה הראשית.

למשל, אם העלילה המרכזית עוסקת באדם שמנסה לנצח בתחרות, עלילת המשנה יכולה לעסוק במערכת היחסים שלו עם אביו.

פתאום התחרות אינה רק תחרות.

היא הופכת לביטוי של צורך רגשי עמוק יותר.

כך העלילות מתחילות להדהד זו את זו.

Character Development: הדמות צריכה לעבור תהליך

סגר אינה מפרידה בין מבנה עלילתי לבין התפתחות דמות.

הדמות צריכה להשתנות כתוצאה ממה שקורה לה.

זהו Character Development.

הדמות מתחילה במצב מסוים, מקבלת מטרה, נתקלת במכשולים, מקבלת החלטות, משלמת מחירים ולבסוף מגיעה למצב שונה.

אבל השינוי אינו חייב להיות תמיד חיובי.

דמות יכולה להשתנות לטובה.

היא יכולה להשתנות לרעה.

היא יכולה להבין משהו על עצמה.

והיא יכולה גם להיכשל בהבנה הזאת.

העיקר הוא שהסיפור ייצור קשר בין מה שקורה לדמות לבין מי שהדמות הופכת להיות.

הסיפור צריך להיות מחובר

כאן נמצאת אולי התרומה הגדולה ביותר של סגר.

היא אינה מלמדת רק “איפה לשים את נקודת המפנה”.

היא מלמדת לחשוב על התסריט כמערכת.

ה־Plot Points משפיעים על ה־Development.

ה־Development משפיע על הדמות.

הדמות משפיעה על ה־Subplot.

ה־Subplot יכול להעצים את ה־Theme.

ה־Pinch Points מגבירים את הלחץ.

ה־Midpoint משנה את הדינמיקה.

וכל אלה דוחפים אותנו אל ה־Climax.

לכן סגר אינה מציעה מבנה כשלד בלבד.

היא מציעה מבנה כמערכת של קשרים.

Resolution: לא רק “הסוף”

המערכה השלישית היא Resolution.

אבל Resolution אינה פירושה פשוט “לסיים את הסיפור”.

כל מה שנבנה קודם צריך להגיע כאן לנקודת הכרעה.

הגיבור צריך להתמודד עם הבעיה המרכזית.

הקונפליקט צריך להגיע ל־Climax.

ולאחר השיא מגיעה ההתייצבות מחדש של העולם – ה־Resolution במובן הרחב.

הדמות אינה חוזרת בהכרח לאותו מקום שממנו יצאה.

אם המבנה עבד, משהו השתנה.

מה הופך את סגר לשונה?

אפשר להסתכל על תורת סגר ולומר:

“גם היא מדברת על שלוש מערכות, נקודות מפנה ואמצע.”

נכון.

אבל זו תהיה החמצה של התרומה שלה.

החידוש של סגר אינו בהמצאת שלוש המערכות. הוא בהפיכת המבנה ל־כלי עבודה אבחוני.

היא נותנת לכותב אפשרות לקחת תסריט שאינו עובד ולשאול:

האם ה־Setup ארוך מדי?

האם יש Catalyst?

האם Plot Point I באמת משנה את כיוון הסיפור?

האם המערכה השנייה מתפתחת באמצעות Progressive Complications?

האם קיים Midpoint משמעותי?

האם יש Pinch Points שמייצרים לחץ?

האם ה־Subplots משרתים את הסיפור?

האם הדמות עוברת Character Development?

והאם Plot Point II באמת מכניס אותנו אל העימות הסופי?

זו כבר לא שאלה של השראה.

זו הנדסה של סיפור.

וזו בדיוק הנקודה שבה לינדה סגר נעשית מעניינת כל כך: היא אינה מנסה לשכנע את הכותב שיש “נוסחה אחת נכונה”.

היא נותנת לו ארגז כלים.

אפשר לכתוב מחוץ לכללים שלה.

אבל לפני שעושים זאת, כדאי לדעת איזה כלל שוברים – ובעיקר, למה.

בסופו של דבר, אצל סגר מבנה טוב הוא מבנה שבו הדברים אינם רק קורים בזה אחר זה.

הם גורמים זה לזה לקרות.

וזה ההבדל בין תסריט שיש בו אירועים לבין סיפור שיש בו תנועה.