13149 מאמרים - מנוע לחיפוש מאמרים - פרסום מאמרים חינם

נושא המאמר: תורתו של אגרי לאגוס על הדמות שבונה את העלילה
מאת: רן שבירו - שפריר   שמור מאמר למועדפים

לגוס אגְרי: כשהדמות מולידה את העלילה

יש תיאוריות תסריטאות שמתחילות בשאלה: מה קורה בסיפור?

לגוס אגְרי מתחיל בשאלה אחרת: מי האדם שבגללו זה קורה?

וזה אולי ההבדל המרכזי בין אגְרי לבין שיטות מבניות רבות שהגיעו אחריו. ב־The Art of Dramatic Writing, שפורסם לראשונה ב־1942, אגְרי אינו מתחיל משלוש מערכות, מנקודות מפנה או ממספר העמודים שבהם אמור להתרחש אירוע מסוים. הוא מתחיל מן הנחת היסוד, מן הדמות ומן הקונפליקט.

מבחינתו, העלילה הטובה אינה דבר שמלבישים על הדמות. היא צומחת מתוך אופייה.

הנחת היסוד – המשפט שהסיפור צריך להוכיח

המושג המרכזי אצל אגְרי הוא הנחת היסוד (Premise).

הנחת יסוד אינה נושא. "קנאה" אינה הנחת יסוד. גם "שאפתנות" אינה הנחת יסוד. אלה נושאים.

הנחת היסוד היא טענה על החיים שהסיפור עתיד להוכיח באמצעות פעולה דרמטית.

למשל:

«שאפתנות חסרת מעצורים מובילה להשמדה עצמית.»

כעת כבר יש לנו סיפור פוטנציאלי. יש לנו אדם שאפתן, יש לנו את התכונה שתדחוף אותו קדימה, ויש לנו את התוצאה שאליה היא אמורה להוביל.

לכן אגְרי רואה בהנחת היסוד מעין גרעין המכיל בתוכו את הסיפור כולו: דמות ? קונפליקט ? מסקנה.

הסיפור אינו צריך רק לספר לנו שהגיבור שאפתן. הוא צריך להעמיד אותו שוב ושוב במצבים שבהם השאפתנות שלו דוחפת אותו לפעולות שהולכות ומקרבות אותו אל התוצאה שהנחת היסוד מבטיחה.

דמות – לא אוסף של פרטים אלא כוח דרמטי

כאן נמצא לב השיטה של אגְרי.

כדי להבין דמות הוא מחלק אותה לשלושה ממדים:

פיזיולוגיה – גיל, מין, מראה, בריאות, מבנה הגוף ופגמים פיזיים.

סוציולוגיה – מעמד, מקצוע, השכלה, משפחה, דת, סביבה ונסיבות החיים.

פסיכולוגיה – שאיפות, פחדים, תסכולים, מזג, דחפים, יכולות ומבנה נפשי.

אבל המטרה אינה לכתוב "תיק דמות" מרשים.

השאלה היא: כיצד כל הנתונים האלה מייצרים התנהגות?

אדם שגדל בעוני, למשל, עשוי לפתח צורך כפייתי בביטחון. אדם שגדל בתוך השפלה עשוי לפתח רעב לכבוד. אותו אדם יפעל אחרת מאדם בעל עבר שונה.

ומכאן מגיע העיקרון הגדול של אגְרי:

האופי מייצר פעולה.

במקום לשאול "מה יקרה עכשיו?", התסריטאי יכול לשאול:

"מה האדם הזה יעשה עכשיו?"

אם הדמות בנויה כראוי, התשובה מתחילה לייצר את העלילה.

קונפליקט – שני רצונות שאינם יכולים לחיות בשלום

דמות לבדה אינה דרמה.

היא זקוקה להתנגדות.

אצל אגְרי, הקונפליקט אינו סתם מכשול שהכותב זורק על הגיבור. הוא התנגשות בין רצונות.

הגיבור רוצה משהו.

אדם אחר רוצה דבר שסותר אותו.

שניהם מוכנים לפעול כדי להשיג את מטרתם.

וכאן מתחילה הדרמה.

לכן האנטגוניסט אצל אגְרי אינו בהכרח "הרשע". הוא הכוח המתנגד לגיבור.

ככל שהרצון של שני הצדדים חזק יותר, כך הקונפליקט משמעותי יותר.

אם אחד מהם יכול פשוט לוותר, אין לנו באמת מאבק.

הגישה הדיאלקטית – פעולה מול פעולה

אגְרי מכנה את התהליך הזה הגישה הדיאלקטית.

כוח אחד פועל.

כוח נגדי מגיב.

הפעולה יוצרת תגובת־נגד, ותגובת־הנגד מחייבת פעולה נוספת.

כך נוצרת שרשרת סיבתית:

פעולה ? תגובת־נגד ? פעולה חדשה ? הסלמה ? משבר ? שיא ? פתרון.

זו נקודה חשובה מאוד בתפיסתו.

העלילה אינה צריכה להיות רצף של אירועים מעניינים.

כל אירוע צריך לנבוע מן האירוע הקודם ומן הדמויות שפועלות בתוכו.

הגיבור אינו נתקל במקרה בדבר הבא שיקרה לו. הוא עושה משהו, והדבר הזה מאלץ את העולם להגיב.

עוצמת הרצון

אגְרי מדגיש את עוצמת הרצון של הדמות.

דמות חלשה מבחינה דרמטית היא דמות שאפשר להזיז אותה בקלות.

דמות בעלת רצון חזק תילחם, תסתכן, תשקר, תקריב ותשנה אסטרטגיה כדי להשיג את מטרתה.

אבל אותו עיקרון חל גם על היריב.

אם הגיבור רוצה מאוד והאנטגוניסט רוצה כמעט כלום, אין קרב.

לכן הדרמה נולדת כאשר רצון חזק פוגש רצון חזק.

הדמות הצירית

מושג חשוב נוסף אצל אגְרי הוא הדמות הצירית (Pivotal Character).

זו הדמות שסביבה מסתובב המאבק הדרמטי המרכזי.

היא אינה חייבת להיות פשוט "הדמות הראשית" במובן הטכני. השאלה היא מי נמצא במרכז המאבק, ומי שהרצון והפעולות שלו מניעים את שרשרת האירועים.

הדמות הצירית היא למעשה נקודת הכובד של המערכת הדרמטית.

תזמור הדמויות

אחד המונחים היפים אצל אגְרי הוא תזמור (Orchestration).

אם כל הדמויות מגיבות לאותו אירוע באותה צורה, קיבלנו תסריט שבו כל הכלים מנגנים את אותו צליל.

לכן צריך ליצור דמויות שונות:

האחד פחדן, האחר אמיץ.

האחד אימפולסיבי, האחר מחושב.

האחד מאמין בכוח, האחר בשכנוע.

האחד מוכן לשקר, האחר אינו מסוגל לכך.

השוני הזה אינו קישוט. הוא מייצר התנגשויות חדשות.

אותו אירוע יגרום לכל אחת מהדמויות לפעול אחרת, והפעולות השונות יוצרות עוד קונפליקטים.

אחדות הניגודים

מכאן מגיע עיקרון נוסף: אחדות הניגודים (Unity of Opposites).

כדי שהמאבק יהיה אמיתי, שני הצדדים צריכים להיות קשורים זה לזה בעוצמה.

הגיבור והיריב אינם סתם אנשים שנמצאים באותו סיפור. הם זקוקים זה לזה כדי שהקונפליקט יתקיים.

כל פעולה של האחד מחייבת תגובה של האחר.

לכן הקונפליקט הולך ומתהדק עד שהוא מגיע לנקודה שבה כבר אי אפשר להמשיך באותו מצב.

הקונפליקט העולה

אגְרי אינו מסתפק בכך שיהיה קונפליקט. הוא דורש עלייה של הקונפליקט.

כל עימות צריך להעלות את המחיר.

אם הגיבור נכשל פעם אחת, בפעם הבאה הכישלון צריך להיות חמור יותר.

אם האנטגוניסט מגיב, תגובתו צריכה להקשות עוד יותר על הגיבור.

הסיפור נע ממצב של התנגדות למצב של התנגדות גדולה יותר, עד שהוא מגיע אל המשבר.

כך נוצרת תנועה דרמטית במקום סדרה סטטית של אירועים.

נקודת ההתקפה

נקודת ההתקפה (Point of Attack) היא המקום שבו אנחנו נכנסים אל הסיפור.

אצל אגְרי אין צורך להתחיל בלספר לנו את כל ההיסטוריה של הדמות.

צריך להתחיל במקום שבו הכוחות הדרמטיים מתחילים להתנגש.

העבר יכול להסביר את הדמות, אבל הפעולה בהווה היא שמייצרת דרמה.

משבר, שיא ופתרון

בסופו של התהליך מגיעים המשבר (Crisis), השיא (Climax) ו־הפתרון (Resolution).

המשבר הוא הרגע שבו הסיפור דורש הכרעה.

השיא הוא ההתנגשות המכרעת.

והפתרון מראה את התוצאה של אותה התנגשות.

אבל אצל אגְרי השיא אינו תחנה שהכותב מסמן מראש ואומר: "כאן צריך להיות השיא".

השיא צריך להיות תוצאה בלתי נמנעת של כל מה שנבנה לפניו.

אם הנחת היסוד היא ששאפתנות חסרת מעצורים מובילה להשמדה עצמית, השיא צריך להיות הרגע שבו השאפתנות של הגיבור מביאה אותו בדיוק אל התוצאה שהסיפור הבטיח.

כך הסיפור אינו רק מספר לנו את הרעיון.

הוא מוכיח אותו.

אז מהי בעצם שיטת אגְרי?

וזה אולי הדבר המעניין ביותר אצל אגְרי.

הוא אינו מציע בעיקר תבנית אלא מנגנון ליצירת עלילה.

במקום להתחיל:

מערכה ראשונה ? נקודת מפנה ? מערכה שנייה ? שיא,

הוא מתחיל כך:

הנחת יסוד ? דמות ? רצון ? התנגדות ? פעולה ? תגובת־נגד ? הסלמה ? משבר ? שיא ? פתרון.

ההבדל משמעותי.

אצל שיטות מבניות מסוימות, התסריטאי שואל:

"מה אמור לקרות כאן?"

אצל אגְרי השאלה היא:

"מה האדם הזה, עם האופי הזה והרצון הזה, יעשה כאשר הכוח הזה יעמוד מולו?"

ואז:

"ומה יעשה הצד השני בתגובה?"

אם התשובות אמיתיות, העלילה מתחילה להיווצר כמעט מעצמה.

וזו התרומה הגדולה של אגְרי לחשיבה על כתיבה דרמטית:

אל תתחיל מהעלילה ותכניס לתוכה דמויות.

התחל מאדם בעל טבע מסוים, תן לו רצון חזק, העמד מולו אדם בעל רצון מנוגד, והנח להם להתנגש.

מתוך ההתנגשות ייווצר הקונפליקט.

מתוך הקונפליקט תיווצר הפעולה.

מתוך הפעולה תיווצר העלילה.

ומתוך התוצאה — תוכח הנחת היסוד.

במילים אחרות:

אצל אגְרי, העלילה אינה משהו שקורה לדמות. העלילה היא מה שקורה כאשר הדמות פועלת בהתאם לטבע שלה.