13149 מאמרים - מנוע לחיפוש מאמרים - פרסום מאמרים חינם

נושא המאמר: Dramatica - הוויכוח העלילתי בין תפיסות שונות
מאת: רן שבירו - שפריר   שמור מאמר למועדפים

Dramatica: התיאוריה שרואה את הסיפור כוויכוח

רוב תיאוריות התסריטאות מנסות לענות על שאלה אחת בסיסית: מה צריך לקרות בסיפור, ומתי?

סיד פילד מחלק את הסיפור למערכות. בלייק סניידר מחלק אותו לביטים. פול גולינו מחלק אותו לרצפים. מייקל הייג עוקב אחר המסע הפנימי של הדמות.

Dramatica מגיעה ממקום אחר לחלוטין.

במקום לשאול רק מה קורה לגיבור, היא שואלת:

מה הסיפור מנסה לברר?

והתשובה שלה היא שהסיפור הוא למעשה ויכוח דרמטי בין דרכי חשיבה שונות.

הסיפור כוויכוח

נניח שסרט עוסק באדם שמנסה להציל את העסק שלו.

על פני השטח זהו סיפור על עסק.

אבל מבחינה דרמטית ייתכן שהשאלה האמיתית היא:

האם צריך להמשיך להילחם בכל מחיר, או לדעת מתי להרפות?

עכשיו אפשר לבנות שתי תפיסות עולם.

הגיבור מאמין בהתמדה.

דמות אחרת מאמינה בוויתור.

האירועים בסיפור אינם רק מכשולים בדרך להצלת העסק. הם הופכים לדרך שבה שתי התפיסות האלה מתנגשות.

לכן Dramatica רואה את הסיפור כולו כמעין מוח אחד גדול, שבתוכו מתנהל ויכוח.

הדמויות הן קולות שונים בתוך הוויכוח הזה.

ארבע נקודות מבט

אחד המאפיינים הבולטים של Dramatica הוא החלוקה לארבעה תחומים בסיסיים:

Situation — מצב: הנסיבות שבהן הדמויות נמצאות.

Activity — פעילות: הדברים שהן עושות.

Mind — תודעה: מחשבות, אמונות וגישות.

Psychology — פסיכולוגיה: תהליכי החשיבה והשינוי.

כל אחד מהתחומים האלה מתחלק שוב ושוב לרמות נוספות.

המטרה אינה לספק שמונה שלבים שצריך להציב בתסריט. המטרה היא ליצור מפה של כל סוגי הקונפליקט האפשריים.

זה הופך את Dramatica למערכת הרבה יותר שאפתנית ממודל של שלוש מערכות.

הגיבור אינו בהכרח הפרוטגוניסט

כאן מגיע אחד ההבדלים המעניינים ביותר.

Dramatica מפרידה בין Main Character לבין Protagonist.

הפרוטגוניסט הוא הדמות שמנסה להשיג את המטרה המרכזית של העלילה.

אבל ה־Main Character הוא הדמות שהמסע האישי שלה הוא נקודת המבט המרכזית של הסיפור.

אלה יכולים להיות אותו אדם — אבל הם אינם חייבים להיות.

לדוגמה, אפשר לספר סיפור שבו חוקר מנסה לפתור רצח. החוקר הוא הפרוטגוניסט, מפני שהוא מניע את העלילה החיצונית.

אבל ייתכן שהסיפור האמיתי עוסק דווקא בעד שמתקשה להחליט אם לחשוף את האמת. אותו עד יכול להיות ה־Main Character.

ההפרדה הזאת מאפשרת ל־Dramatica להסביר משהו שמודלים פשוטים יותר מתקשים להסביר: העלילה החיצונית והמסע הפנימי אינם בהכרח אותו הדבר.

דמות ה־Impact

מול ה־Main Character ניצבת דמות נוספת: Impact Character.

זו הדמות שמערערת את תפיסת העולם של הדמות המרכזית.

אם הגיבור מאמין:

"אי אפשר לסמוך על אף אחד",

ה־Impact Character עשוי להיות אדם שממשיך לסמוך על אחרים למרות שנפגע שוב ושוב.

אם הגיבור מאמין:

"רק כוח פותר בעיות",

הדמות האחרת יכולה להוכיח שוב ושוב שאפשר להשיג דברים דווקא באמצעות ויתור, שיתוף פעולה או חמלה.

היא אינה חייבת להיות "המנטור".

התפקיד שלה עמוק יותר:

היא מכניסה לתוך הסיפור תפיסת עולם שהגיבור נאלץ להתמודד איתה.

שינוי או עמידה איתנה

מכאן מגיע מושג נוסף של Dramatica:

Change Character לעומת Steadfast Character.

דמות משתנה כאשר במהלך הסיפור היא משנה את הדרך שבה היא רואה את העולם.

אבל דמות יכולה גם להישאר Steadfast — איתנה.

כלומר, היא אינה משנה את אמונתה.

במקום זאת, היא מתעקשת עליה עד שהמציאות מוכיחה את נכונותה, או גורמת לאחרים להשתנות.

זה רעיון חשוב משום שהוא שובר את ההנחה שכל גיבור חייב לעבור שינוי פנימי.

לפעמים הגיבור צודק מההתחלה.

הבעיה היא שהעולם עדיין לא מוכן לקבל את האמת שלו.

Problem, Symptom, Solution

Dramatica יורדת עוד שכבה.

היא מבחינה בין:

Problem — הבעיה

לבין

Symptom — הסימפטום

לבין

Solution — הפתרון.

ההבדל חשוב.

אדם יכול להתפרץ על אנשים כל הזמן. ההתפרצות היא הסימפטום.

אבל ייתכן שהבעיה האמיתית היא צורך בשליטה.

אם מנסים לטפל רק בהתפרצויות, לא פתרנו את הבעיה.

כך גם בסיפור.

האירועים החיצוניים יכולים להיות רק הביטוי של קונפליקט עמוק יותר.

התיאוריה מאפשרת לתסריטאי לשאול:

מה באמת מקולקל כאן?

ולא להסתפק בשאלה:

מה נראה מקולקל?

ארבע הדמויות אינן ארבעה גיבורים

החלוקה של Dramatica ל־Protagonist, Antagonist, Main Character ו־Impact Character אינה פשוט רשימה של דמויות.

אלה פונקציות דרמטיות.

ה־Protagonist רוצה להשיג משהו.

ה־Antagonist פועל נגד השגת המטרה.

ה־Main Character מייצג את נקודת המבט האישית שממנה אנו חווים את הקונפליקט.

ה־Impact Character מאתגר את אותה נקודת מבט.

לכן אפשר לחשוב על ארבעת התפקידים כעל ארבעה כוחות שונים בתוך מערכת הסיפור.

ומה עם המבנה?

כאן Dramatica מתרחקת באופן משמעותי מסיד פילד או מבלייק סניידר.

היא אינה אומרת בעיקר:

בעמוד 10 קורה כך.

בעמוד 25 קורה כך.

בעמוד 90 מגיע השיא.

היא מנסה לענות על שאלה עמוקה יותר:

אילו רעיונות חייבים להיות נוכחים כדי שהסיפור ירגיש שלם?

לכן התיאוריה יכולה לשמש גם בסיפורים ליניאריים וגם בסיפורים מורכבים יותר.

המבנה החיצוני הוא רק הביטוי.

מתחתיו קיימת מערכת רעיונית.

סיפור כמערכת של איזונים

וזו אולי הנקודה המעניינת ביותר בתיאוריה.

Dramatica אינה רואה את הסיפור כאוסף מקרי של דמויות.

היא רואה אותו כמערכת שבה כל כוח מקבל כוח נגדי.

אמונה מול אמונה.

מטרה מול כוח שמתנגד לה.

פעולה מול תגובה.

נקודת מבט אחת מול נקודת מבט אחרת.

לכן כאשר דמות משתנה, השינוי שלה אינו מתרחש בחלל ריק. הוא משנה את היחסים בתוך כל המערכת.

הסיפור כולו מתפקד כמו ויכוח שבסופו מתקבלת הכרעה — לא בהכרח תשובה מילולית, אלא תשובה שהקהל מבין מתוך מה שקרה לדמויות.

היתרון והמחיר

היתרון הגדול של Dramatica הוא העומק.

היא מאפשרת לתסריטאי לראות דברים שמודל פשוט של "מערכה ראשונה–שנייה–שלישית" אינו בהכרח מראה: יחסי הגומלין בין דמויות, תפיסות עולם, בעיה וסימפטום, מטרות חיצוניות ומסע פנימי.

אבל זה גם החיסרון שלה.

Dramatica היא מערכת מורכבת מאוד. היא יכולה להפוך בקלות לכלי אנליטי כבד שמאלץ את התסריטאי לחשוב יותר מדי על התיאוריה ופחות מדי על הסיפור.

לכן אולי הדרך הנכונה לראות אותה אינה כמתכון לכתיבת תסריט, אלא כמפת עומק.

Dramatica במשפט אחד

אם סיד פילד שואל:

מתי הסיפור פונה?

וגולינו שואל:

באיזה רצף אנחנו נמצאים?

והייג שואל:

מה הגיבור צריך לשנות בתוכו?

Dramatica שואלת:

על מה הסיפור בעצם מתווכח?

וזוהי תרומתה הגדולה.

הסיפור אינו רק שרשרת אירועים.

הוא גם מערכת של רעיונות המתנגשים זה בזה.

הדמויות אינן רק אנשים שמנסים להשיג מטרות.

הן גם הביטוי החי של תפיסות שונות לגבי המציאות.

וכאשר העלילה מסתיימת, לא רק השאלה "מה קרה?" מקבלת תשובה.

גם השאלה:

"איזו דרך לראות את העולם עמדה במבחן?"

מקבלת תשובה.