13194 מאמרים - מנוע לחיפוש מאמרים - פרסום מאמרים חינם

נושא המאמר: 4 תגובות לטראומה שהופכות לארבעה מנועים עלילתיים
מאת: רן שבירו - שפריר   שמור מאמר למועדפים

ארבע תגובות לטראומה: כיצד Fight, Flight, Freeze ו-Fawn יכולות להפוך למנוע העלילה

אחת הדרכים המעניינות להבין דמות דרמטית היא להפסיק לשאול רק "מה פגום בה?" ולשאול שאלה אחרת: ממה היא מנסה להגן על עצמה?

בספרו Complex PTSD: From Surviving to Thriving, פיט ווקר מתאר ארבעה דפוסי תגובה מרכזיים לטראומה, המכונים 4F: Fight, Flight, Freeze ו-Fawn. במקור מדובר בדפוסי התמודדות עם איום, אך כאשר הם מתקבעים, הם יכולים להפוך לדרך שבה אדם שלם מנהל את חייו.

מבחינה תסריטאית, זה רעיון רב עוצמה. משום שאפשר לבנות גיבור שההתנהגות שנראית בתחילת הסרט כ"חיסרון אופי" היא למעשה אסטרטגיית הישרדות.

Fight – להילחם

הגיבור למד שהדרך היחידה להיות בטוח היא לשלוט במצב.

הוא מתווכח, מתעמת, תוקף, מתעקש ולעולם אינו מוותר. כאשר מישהו מאיים על תחושת הביטחון שלו, הוא מגביר את הכוח.

בתחילת הסרט הדבר אפילו יכול לעבוד לטובתו. הוא נחוש, אמיץ ואפקטיבי. הוא מצליח להשיג את מטרתו דווקא משום שאינו מוכן לסגת.

אבל העלילה יכולה להתחיל להראות את המחיר.

ככל שהמציאות מתנגדת לו, הוא אינו מתמתן אלא מגביר את אותה אסטרטגיה. במקום להבין שהבעיה היא הדרך שבה הוא מתמודד, הוא מסיק שעליו להילחם חזק יותר.

כך נוצר מנגנון עלילתי פשוט:

בעיה ? מלחמה ? הצלחה זמנית ? התנגדות גדולה יותר ? מלחמה גדולה יותר ? כישלון.

הכישלון אינו מקרי. הוא נוצר משום שהאסטרטגיה שהצילה את הגיבור בעבר אינה מתאימה עוד למציאות שבה הוא נמצא.

Flight – לברוח

גיבור מסוג אחר למד שהביטחון נמצא בהתרחקות.

הוא נמנע מעימותים, אינו מתחייב, עוזב מערכות יחסים, מחליף עבודה או פשוט מסרב להישאר במקום שבו הוא עלול להיפגע.

גם כאן, בתחילת הסרט ההתנהגות יכולה להיראות הגיונית. הוא אינו מסתבך, אינו נפגע ואינו מסתכן.

אבל העלילה מכריחה אותו להישאר.

ככל שהסרט מתקדם, המציאות סוגרת בפניו את דרכי המילוט. האדם שממנו ברח מגיע אליו. מערכת היחסים שאותה ניסה למנוע הופכת לבלתי נמנעת. המטרה שאליה הוא שואף מחייבת אותו להתמודד.

וכאן העלילה עושה דבר חשוב: היא מונעת מהגיבור להשתמש באסטרטגיית ההישרדות הרגילה שלו.

Freeze – לקפוא

כאן הגיבור אינו נלחם ואינו בורח. הוא אינו מצליח לפעול.

אפשר לראות זאת כדמות שמתקשה לקבל החלטות, דוחה שוב ושוב את הרגע המכריע או מעדיפה להישאר במקום בטוח.

מבחינה דרמטית זה מעניין במיוחד, משום שעלילה בנויה על שינוי. העולם משתנה, אבל הגיבור מנסה שלא להשתנות.

לכן אפשר לבנות את המערכה הראשונה סביב מציאות שבה הקיפאון עדיין אפשרי.

ואז מגיע המחולל.

החיים אינם מאפשרים עוד להישאר במקום.

הדמות חייבת לבחור.

ככל שהעלילה מתקדמת, כל ניסיון שלה לא לפעול יוצר תוצאה חדשה. בסופו של דבר היא נאלצת לפעול לא משום שהיא כבר אינה מפחדת, אלא משום שהמחיר של חוסר פעולה נעשה גדול יותר מהמחיר של הפעולה.

Fawn – לרצות

זה אולי הדפוס התסריטאי המעניין ביותר.

הגיבור למד שהדרך להישאר בטוח היא להתאים את עצמו לאחרים.

הוא אומר כן, מוותר, מפייס, מנסה להיות "הילד הטוב", נמנע מכעס ומתקשה להציב גבולות.

מבחוץ אפשר לראות אדם נחמד.

אבל מתחת לנחמדות נמצאת לעיתים אסטרטגיה:

אם אהיה מה שאחרים רוצים שאהיה, לא יפגעו בי.

מכאן אפשר לבנות עלילה שבה הגיבור משיג בתחילה דווקא באמצעות הריצוי את מה שהוא רוצה. הוא מצליח לשמור על מערכת היחסים, על העבודה או על המשפחה.

אלא שהמחיר הולך ומצטבר.

כל ויתור קטן יוצר ויתור נוסף, עד שהגיבור מגלה שהוא הצליח לשמור על כולם מלבד עצמו.

מכאן נוצר מבנה עלילתי מעניין

הערך הגדול של מודל 4F לתסריטאי אינו עצם החלוקה לארבע תגובות. החידוש נמצא בהבנה של ההיגיון הפנימי של ההתנהגות.

הגיבור אינו אומר לעצמו:

"אני אדם הרסני."

הוא אומר, במפורש או שלא במודע:

"כך אני נשאר בטוח."

וזה מאפשר לבנות שרשרת פסיכולוגית:

אירוע מכונן
?
פירוש שהגיבור נותן לאירוע
?
אמונה על העולם
?
מנגנון הישרדות
?
דפוס התנהגות
?
הצלחה זמנית של הדפוס
?
הקצנת הדפוס
?
הדפוס מתחיל לייצר את הבעיה
?
קריסת הדפוס
?
דרך חדשה להתמודד עם העולם

כאן מתחיל החיבור העמוק למבנה העלילתי.

המערכה הראשונה: הוכחת יעילותו של המנגנון

בתחילת הסרט כדאי שהמנגנון לא ייראה מטופש.

אם הגיבור הוא לוחם, נראה שהוא באמת יודע להילחם.

אם הוא בורח, נראה שהבריחה באמת הצילה אותו בעבר.

אם הוא קופא, נראה מדוע הישארות במקום עדיפה מבחינתו על הסתכנות.

ואם הוא מרצה, נראה כיצד הריצוי מאפשר לו לשמור על הסביבה שלו.

הקהל צריך להבין:

האסטרטגיה הזאת עבדה.

אחרת לא ברור מדוע הגיבור ממשיך להשתמש בה.

המערכה השנייה: העולם מתחיל להתנגד למנגנון

כאן מתרחש משהו מעניין.

בהתחלה הגיבור ממשיך להשתמש באותה אסטרטגיה – ולעיתים אפילו מצליח יותר.

ה"לוחם" נלחם ומנצח.

ה"בורח" בורח ומצליח להיחלץ.

ה"קופא" מצליח להימנע מהחלטה.

ה"מרצה" מצליח לשמור על השקט.

זהו שלב חשוב, משום שהוא מסביר מדוע הגיבור אינו משתנה מיד.

אבל בהדרגה נוצר היפוך:

מה שהגן עליו מתחיל לפגוע בו.

הלוחם הורס קשר שהיה יכול להציל אותו.

הבורח מאבד את הדבר החשוב ביותר בחייו.

הקופא מחמיץ את ההזדמנות היחידה שלו.

המרצה מוותר על דבר שאסור היה לו לוותר עליו.

זהו למעשה מנגנון דרמטי של תשואה פוחתת: אותה אסטרטגיה שהביאה בתחילה תועלת מביאה פחות ופחות תועלת, עד שהיא הופכת לנזק.

נקודת השבר

בשלב מסוים הגיבור מגיע למקום שבו הוא כבר אינו יכול לפתור את הבעיה באמצעות המנגנון הישן.

זה הרגע שבו לא מספיק שהעלילה תגיד לו:

"אתה טועה."

המציאות צריכה להוכיח לו שהאסטרטגיה שלו אינה עובדת.

זוהי הסיבה שקריסה דרמטית יכולה להיות משמעותית כל כך.

הגיבור אינו רק מפסיד את מטרתו.

הוא מאבד את האמון בדרך שבה ניסה להשיג אותה.

הלוחם מבין שלא כל דבר אפשר לפתור בכוח.

הבורח מבין שאי אפשר לברוח מהבעיה.

הקופא מבין שאי-בחירה היא למעשה בחירה.

והמרצה מבין ששמירה על כולם אינה יכולה לבוא במחיר של מחיקת העצמי.

המערכה השלישית: לא תיקון של האדם, אלא החלפת האסטרטגיה

כאן נמצא אולי הרעיון החשוב ביותר למבנה דמות.

הגיבור אינו צריך להפוך להיפך הגמור מעצמו.

הלוחם אינו צריך להפוך לפחדן.

הבורח אינו צריך להפוך לאדם חסר גבולות.

הקופא אינו צריך להפוך לאדם אימפולסיבי.

והמרצה אינו צריך להפוך לאדם אכזרי.

הוא צריך למצוא תגובה גמישה ובריאה יותר לאותו איום.

הלוחם לומד להבחין בין מאבק הכרחי לבין מאבק שנובע מפחד.

הבורח לומד להישאר כאשר הבריחה אינה הפתרון.

הקופא לומד לפעול גם כשאין ודאות.

המרצה לומד לשמור על קשר מבלי לוותר על עצמו.

כך מסתיים המסע לא בכך שהעבר נמחק, אלא בכך שהגיבור כבר אינו משועבד לאסטרטגיה שפיתח כדי להתמודד איתו.

החיבור לאפקט המטוטלת

כאן מודל 4F מתחיל להאיר רעיון מעניין באפקט המטוטלת.

אפשר לראות את התגובה לטראומה ככוח שדוחף את הדמות לקיצוניות מסוימת.

אדם שחווה חוסר אונים עשוי להפוך לשליטני.

אדם שחווה חדירה לגבולותיו עשוי להפוך למרוחק.

אדם שחווה חוסר יציבות עשוי לפתח צורך כפייתי בשליטה.

ואדם שלמד שהקשר תלוי בהתאמה לאחרים עשוי להפוך למרצה כרוני.

הבעיה אינה בהכרח עצם המידה.

הבעיה היא שהמידה הפכה למנגנון הישרדות בלתי גמיש.

מכאן אפשר להציע מבנה:

טראומה ? תגובת הישרדות ? הצלחת היתר של התגובה ? הקצנת התגובה ? התנגשות במציאות ? קריסת התגובה ? מציאת דרך אמצע.

וזה כבר מזכיר מאוד את תנועת המטוטלת: הדמות אינה פשוט עוברת מ"רע" ל"טוב". היא נזרקת לקיצוניות אחת, מפתחת שם מערכת שלמה של הישרדות, ואז נאלצת לחזור אל האמצע.

במובן הזה, אחת התרומות המעניינות של מודל 4F למחשבה על מבנה עלילתי היא שהוא מאפשר לראות את התכונה הפגומה של הגיבור לא כבעיה שצריך לסלק, אלא כפתרון ישן שצריך להפסיק להפעיל באופן אוטומטי.

וזה הבדל גדול.

כי אם הגיבור צריך פשוט "להיפטר מהפחד", המסע שלו שטוח.

אבל אם הוא צריך להבין מדוע הפחד לימד אותו לפעול כפי שהוא פועל, מדוע השיטה הזאת עבדה בעבר, מדוע היא מתחילה להיכשל בהווה, ומהי הדרך המאוזנת יותר להתמודד עם אותו עולם – מתקבלת דמות שיש לה לא רק פצע, אלא מנגנון פסיכולוגי שלם שמסוגל להחזיק סרט.