13179 מאמרים - מנוע לחיפוש מאמרים - פרסום מאמרים חינם

נושא המאמר: האנטומיה של הז'אנרים: ג'ון טרובי והפילוסופיה שמאחורי הסיפור
מאת: רן שבירו - שפריר   שמור מאמר למועדפים

האנטומיה של הז'אנרים: ג'ון טרובי והפילוסופיה שמאחורי הסיפור

אחרי שניסה לפרק את הסיפור לגורמים ב־The Anatomy of Story, ג'ון טרובי עושה בספר The Anatomy of Genres מהלך שאפתני עוד יותר. הוא מבקש לפרק את הז'אנר עצמו.

מבחינת טרובי, ז'אנר אינו קטלוג של סרטים בעלי מאפיינים דומים. הוא גם אינו אוסף של "טריקים" שהקהל מצפה לראות. ז'אנר הוא מערכת של רעיונות על החיים. הוא שואל שאלה מסוימת על האדם והעולם, ומערכת העלילה שלו היא הדרך שבה השאלה הזאת נבחנת.

לכן סיפור אימה אינו רק סיפור עם מפלצת, סיפור בלשי אינו רק חקירת רצח וסיפור אהבה אינו רק סיפור על שני אנשים שמתאהבים. לכל אחד מהם יש בעיה אנושית אחרת, ולכן לכל אחד מהם גם מבנה דרמטי אחר.

העולם כסיפור

טרובי פותח את הספר ברעיון רחב: בני אדם מבינים את העולם באמצעות סיפורים. אנחנו לא חווים את המציאות כאוסף מקרי של עובדות; אנחנו מחפשים סיבתיות, משמעות, דמויות וקונפליקטים.

מכאן נובעת תפיסת הז'אנר שלו. כל ז'אנר הוא דרך אחרת לפרש את העולם.

סיפור בלשי מניח שאפשר להגיע לאמת באמצעות חשיבה והסקה. סיפור אהבה מניח שהאושר האנושי קשור ליכולת ליצור קשר עמוק עם אדם אחר. סיפור פעולה עוסק ביכולת להשיג מטרה למרות התנגדות. סיפור אימה מעמת את האדם עם כוחות שהוא אינו מסוגל לשלוט בהם.

לכן, בעיני טרובי, ז'אנר הוא קודם כול שאלה פילוסופית, ורק אחר כך מערכת של מוסכמות.

ז'אנר כמערכת

מכאן מגיע אחד הרעיונות המרכזיים בספר: לכל ז'אנר יש מערכת של Genre Beats – פעימות ז'אנר.

Beat הוא אירוע משמעותי שהקהל מצפה לו במסגרת הז'אנר. הוא אינו חייב להופיע בדיוק באותה צורה, אבל תפקידו הדרמטי מוכר.

הכותב אינו אמור להשתמש בפעימות האלה באופן מכני. להפך. ההיכרות איתן מאפשרת לו להבין את הציפיות של הקהל, ואז להחליט אילו מהן למלא, אילו לעוות ואילו לשבור.

מכאן נובעת ההבחנה בין Trope – מוסכמה או דימוי חוזר לבין Beat. טרופ הוא אלמנט שמזוהה עם הז'אנר; Beat הוא פעולה מבנית שמקדמת את הסיפור.

ההבדל חשוב: אפשר להכניס לסרט עשרה טרופים של סרט אימה ועדיין לא ליצור סיפור אימה טוב. צריך להבין את המערכת שמחברת ביניהם.

אימה: האדם מול מה שמעבר לו

באימה, טרובי מזהה התמודדות עם כוחות שהאדם אינו מסוגל לשלוט בהם.

המפלצת היא רק הביטוי החיצוני. מתחתיה נמצאות שאלות על רוע, מוות, אמונה, גבולות והלא־נודע.

לכן האימה האפקטיבית מערערת לא רק את הביטחון הפיזי של הגיבור אלא את תפיסת המציאות שלו. הגיבור מגלה שהחוקים של העולם כפי שהכיר אותם אינם מספיקים.

הפחד נובע אפוא מהפער בין מה שהגיבור חושב שהעולם הוא לבין מה שהעולם מתגלה להיות.

אקשן: הצלחה

ב־Action השאלה המרכזית משתנה: האם הגיבור מסוגל להשיג את מטרתו?

לכן הז'אנר בנוי על פעולה, מכשולים והסלמה. הגיבור מנסה להשיג משהו, נתקל בהתנגדות, מגיב, והאתגר הבא נעשה קשה יותר.

המבנה הזה יוצר Escalation – הסלמה: כל שלב צריך להעמיד את הגיבור מול דרישה גדולה יותר.

אבל טרובי אינו מסתפק בכך. כאשר אקשן מתחבר לז'אנרים אחרים, השאלה יכולה להשתנות. בסיפור מיתי, למשל, הניצחון אינו מספיק. הגיבור צריך גם להפוך לאדם אחר.

כך ז'אנר אינו רק מכתיב אירועים; הוא משנה את המשמעות שלהם.

מיתוס: גילוי העצמי

במיתוס, הגיבור יוצא למסע שאינו מסתכם בהשגת מטרה חיצונית.

הוא צריך לגלות מי הוא.

כאן טרובי חוזר לאחד העקרונות המרכזיים של The Anatomy of Story: ההבדל בין Desire – רצון חיצוני לבין Need – צורך פנימי.

הגיבור יוצא כדי להשיג משהו, אך המסע מאלץ אותו להתמודד עם עצמו.

לכן המיתוס בנוי סביב שינוי בזהות. הגיבור אינו רק חוזר עם הפרס. הוא חוזר כשהוא מבין משהו שלא ידע בתחילת הדרך.

התבגרות וזיכרון

ב־Coming-of-Age וב־Memoir מתמקדת העלילה ביצירת הזהות.

בסיפור ההתבגרות הגיבור מגלה כיצד להיות אדם בוגר. בממואר, המספר מביט לאחור ומנסה להבין כיצד הפך להיות מי שהוא.

טרובי מדגיש בכך רעיון מעניין: הסיפור האישי אינו רק תיעוד של אירועים. הוא ארגון של החיים לכדי משמעות.

מה שקרה בעבר מקבל משמעות חדשה כאשר האדם מבין אותו אחרת.

מדע בדיוני: איזו חברה אנחנו יוצרים?

טרובי מסרב לצמצם מדע בדיוני לטכנולוגיה.

הטכנולוגיה היא אמצעי לבחון את החברה.

מה קורה כאשר בני אדם מקבלים יכולת חדשה? מי שולט בה? מי מרוויח ממנה? מה היא עושה למשפחה, למעמדות, לממשל ולזהות?

לכן מדע בדיוני טוב אינו בהכרח נבואה טכנולוגית. הוא ניסוי מחשבתי חברתי.

הכותב לוקח מצב אנושי ומציב אותו בעולם שבו תנאי המשחק השתנו.

פשע: חוק מול צדק

בסיפור הפשע, טרובי מזהה מתח בין Legal – חוקי לבין Moral – מוסרי.

החוק אמור לייצג צדק, אבל הסיפור יכול להראות מצב שבו החוק מושחת או מוגבל.

מכאן נולד הגיבור שמוכן לעבור על החוק כדי להשיג צדק, ומנגד פושע שמחזיק בקוד מוסרי משלו.

לכן סיפור פשע טוב אינו שואל רק "מי עשה את זה?" הוא יכול לשאול גם:

מי צודק? מי רשאי לשפוט? ומה המחיר של עשיית צדק?

קומדיה: לחשוף את החברה

גם הקומדיה מקבלת אצל טרובי משמעות רחבה יותר מאשר "לגרום לצחוק".

היא חושפת את האבסורד שבכללים החברתיים.

האדם הקומי רוצה דבר אחד, אבל הדרך שבה הוא מנסה להשיג אותו חושפת את הפער בין התדמית שלו לבין המציאות.

בסאטירה, הצחוק הופך לכלי תקיפה נגד מוסדות, פוליטיקה ותפיסות חברתיות. בקומדיה שחורה, הצחוק מאפשר לנו להתבונן בדברים שאחרת היינו מתקשים להתמודד איתם.

המערבון: לידתה של חברה

המערבון אצל טרובי הוא סיפור על מעבר.

העולם הישן הוא הטבע והחופש; העולם החדש הוא החוק, הסדר והציוויליזציה.

הגיבור נמצא בין שני העולמות. לעיתים הוא עוזר ליצור את החברה החדשה, אך דווקא משום כך הוא נעשה מיותר בתוכה.

זה מעניק לז'אנר את הטרגדיה המובנית שלו: הגיבור מנצח, והניצחון שלו מחסל את העולם שאליו הוא שייך.

הגנגסטר: הצלחה שמשחיתה

סיפור הגנגסטר בוחן את היחסים בין כסף, כוח ופוליטיקה.

הגיבור עולה במערכת מפני שהוא מבין אותה טוב יותר מאחרים. אבל ככל שהוא מצליח יותר, הוא נעשה חלק מהמערכת שאותה רצה לנצח.

זהו מבנה של Success ? Corruption ? Collapse: הצלחה, השחתה ולבסוף נפילה.

הטרגדיה אינה רק שהגיבור מפסיד. היא שהוא הופך בהדרגה למה שניסה להיות טוב ממנו.

פנטזיה: אפשרות אחרת לחיים

הפנטזיה מאפשרת לטרובי לבחון עולם שבו חוקי המציאות הרגילים אינם מחייבים.

אבל גם כאן הקסם הוא אמצעי ולא המטרה.

הפנטזיה שואלת כיצד היה נראה העולם אילו האפשרויות שהאדם מדמיין היו הופכות למציאות.

לכן היא יכולה להיות סיפור על אמונה, יצירתיות, דמיון ויכולת לראות את החיים באופן חדש.

הבלש והמותחן: לדעת את האמת

הבלש בנוי סביב Knowledge – ידיעה.

יש עובדות נסתרות. הגיבור מקבל חלקי מידע, בונה השערות ומתקדם אל האמת.

המותחן מוסיף לכך לחץ. האמת אינה רק משהו שרוצים לדעת; יש מחיר לכך שלא מגלים אותה בזמן.

זה יוצר הבדל חשוב בין שני הז'אנרים: הבלש מדגיש את פתרון התעלומה, ואילו המותחן מדגיש את הסכנה הנוצרת מהתעלומה.

אהבה: אמנות האושר

סיפור אהבה אינו מסתכם בשאלה אם שני אנשים יהיו יחד.

טרובי רואה בו חקירה של האפשרות להיות מאושר עם אדם אחר.

לכן הגיבור צריך להשתנות כדי להיות מסוגל לאהוב.

החסם המרכזי אינו תמיד האדם השלישי או המרחק הפיזי. לעיתים החסם הוא הדרך שבה הגיבור יודע לאהוב.

במובן הזה, סיפור אהבה הוא סיפור על מעבר מאנוכיות ליכולת ליצור קשר.

ערבוב ז'אנרים

אחד הרעיונות החשובים ביותר בספר נמצא דווקא בסופו.

סרטים גדולים רבים אינם שייכים לז'אנר אחד. הם משלבים כמה מערכות.

Star Wars, למשל, יכול להיות בעת ובעונה אחת מדע בדיוני, אקשן ומיתוס.

אבל טרובי מזהיר מפני חיבור מכני. אי אפשר פשוט לקחת את רשימת הפעימות של ז'אנר אחד ולהדביק אליה את רשימת הפעימות של ז'אנר אחר.

צריך למצוא היררכיה.

איזה ז'אנר מוביל? איזה ז'אנר משלים אותו? איזו שאלה פילוסופית נמצאת במרכז?

רק אז הערבוב הופך למערכת חדשה ולא לערימת מרכיבים.

מה הספר באמת נותן לתסריטאי?

התרומה הגדולה של The Anatomy of Genres היא בכך שהוא מאלץ את הכותב להפסיק לחשוב על ז'אנר כעל סגנון.

ז'אנר הוא תפיסת עולם שהופכת למבנה.

אם יודעים מה השאלה שהז'אנר שואל, אפשר להבין מדוע הוא זקוק לדמויות מסוימות, מדוע פעימות מסוימות חוזרות, מדוע הסיום שלו נראה כפי שהוא נראה ומדוע הקהל מצפה לדברים מסוימים.

החיסרון של השיטה הוא הסכנה שבהנדסת יתר. ככל שממפים יותר פעימות וחוקים, כך גדל הסיכון שהכותב יתחיל לבנות תסריט כמו מכונה.

אבל זו אינה בהכרח חולשה של התיאוריה עצמה. להפך: מי שמכיר את המערכת היטב יכול להשתמש בה כדי לסטות ממנה במודע.

וזו אולי המסקנה החשובה ביותר של טרובי: כדי לשבור את חוקי הז'אנר בצורה אפקטיבית, צריך קודם להבין אילו חוקים נשברים ולמה.

בסופו של דבר, The Anatomy of Genres הוא הרחבה טבעית של The Anatomy of Story. בספר הראשון טרובי שאל ממה עשוי סיפור. בספר השני הוא שואל מה גורם לסיפורים שונים להיות שונים זה מזה.

והתשובה שלו היא שההבדל אינו רק באירועים.

הוא נמצא בשאלה שהסיפור שואל על החיים.

האימה שואלת ממה אנחנו מפחדים. הבלש שואל מהי האמת. הפשע שואל מהו צדק. האהבה שואלת איך אפשר להיות מאושרים יחד. המיתוס שואל מי אנחנו.

כאשר השאלה ברורה, הז'אנר מתחיל לייצר את המבנה בעצמו.