נושא המאמר: הרטוריקה של האירוניה: ויין בות' על מה שהצופה מבין שהדמות לא מבינה
מאת: רן שבירו - שפריר שמור מאמר למועדפים
הרטוריקה של האירוניה: ויין בות' על מה שהצופה מבין שהדמות לא מבינה
ב־A Rhetoric of Irony ויין ק. בות' מנסה לענות על שאלה פשוטה לכאורה: איך גורמים לקורא להבין שהמשמעות הגלויה של סיפור אינה המשמעות האמיתית שלו?
זו שאלה הרבה יותר רחבה מהגדרה של אירוניה כ"אמירת ההפך". מבחינת בות', אירוניה היא מערכת יחסים בין היצירה לקהל: הכותב נותן לקהל מידע, רומז שמשהו אינו מסתדר, והקהל נאלץ לבנות פירוש חדש.
אירוניה מתחילה בפער
הבסיס הוא פער בין מה שנאמר לבין מה שהקהל מבין.
דמות אומרת: "אני לא מפחד."
אבל היא נמנעת שוב ושוב מהדבר שמפחיד אותה.
הדמות אולי מאמינה לעצמה. הצופה כבר לא.
כאן נוצר אחד הכלים החשובים של האירוניה הדרמטית: הצופה מבין את הגיבור טוב יותר משהגיבור מבין את עצמו.
האירוניה יכולה להיווצר גם בין הדמות לבין המציאות. גיבור משוכנע שהוא אדם מוסרי, אבל המעשים שלו מספרים סיפור אחר. הוא בטוח שהוא מאוהב, בעוד שההתנהגות שלו חושפת בעיקר צורך בשליטה.
הפער הזה מייצר עניין בלי צורך להוסיף עוד אירוע לעלילה.
אירוניה יציבה
בחלק הראשון בות' מדבר על Stable Irony — אירוניה יציבה.
זו אירוניה שבה הצופה יכול בסופו של דבר להגיע להבנה ברורה יחסית.
הוא מתחיל במשמעות המילולית, מגלה שהיא אינה מסתדרת עם מה שהוא רואה, ומתקן את הפרשנות שלו.
לדוגמה: דמות מכריזה שהיא "חברה נאמנה", ומיד אחר כך מתברר שהיא בגדה בחבר שלה.
הצופה מבין שהמשפט הראשון לא נועד להתקבל כפשוטו.
אבל בות' מדגיש דבר חשוב: אירוניה זקוקה לרמזים.
אם אין מספיק מידע, הקהל לא ירגיש חכם כי הוא גילה משמעות נסתרת; הוא פשוט לא יבין מה הכותב רוצה.
לכן אירוניה טובה היא לא מסתורין מוחלט. היא פאזל שהכותב מספק לו מספיק חלקים.
מי יודע יותר — הדמות או הצופה?
מכאן בות' מגיע לאחד הרעיונות השימושיים ביותר לתסריטאות: אפשר לשלוט במערכת היחסים בין הדמות, היוצר והקהל באמצעות מידע.
הגיבור יודע משהו שהצופה אינו יודע.
הצופה יודע משהו שהגיבור אינו יודע.
שניהם יודעים משהו, אבל מפרשים אותו אחרת.
או שהגיבור משקר לעצמו והצופה מתחיל להבין את זה.
כל אפשרות יוצרת חוויה דרמטית אחרת.
למשל, אם הצופה יודע שהגיבור עומד לקבל החלטה הרסנית, הוא אינו מחכה רק לראות "מה יקרה". הוא מחכה לראות מתי הגיבור יבין את מה שהוא כבר יודע.
זהו כוח דרמטי עצום.
הדמות יכולה להיות המספר הלא־מהימן של עצמה
אחת התובנות היפות שעולות מהספר היא שלא צריך מספר בגוף ראשון כדי ליצור Unreliability — חוסר מהימנות.
דמות יכולה להיות לא־מהימנה גם כשהסרט אינו משתמש בקריינות.
היא יכולה להסביר לעצמה מדוע היא עושה משהו, בזמן שהמעשים שלה מראים סיבה אחרת לגמרי.
היא יכולה לחשוב שהיא מקריבה את עצמה למען המשפחה, כשהצופה רואה שהיא למעשה מפחדת לאבד שליטה.
כך נוצר פער בין הסיפור שהגיבור מספר על עצמו לבין הסיפור שהסרט מספר עליו.
וזה כבר כלי מרכזי לאפיון דמות.
מתי האירוניה מפסיקה להיות ברורה?
בחלק השני בות' מתחיל לסבך את העסק.
לא תמיד יש תשובה אחת.
לפעמים ברור שהדמות טועה, אבל לא ברור מהי האמת.
לפעמים היצירה לועגת לדמות, אבל גם מגלה שהדמות צודקת בנקודות מסוימות.
כאן מגיעה Unstable Irony — אירוניה בלתי־יציבה.
הקהל מגלה שהפרשנות הראשונה שלו הייתה מוטעית, אבל גם הפרשנות החדשה אינה מספיקה.
זה מתאים במיוחד לסיפורים מורכבים שבהם אין חלוקה פשוטה בין צודקים לטועים.
האירוניה כמשחק עם הקהל
מבחינת בות', אירוניה היא למעשה משחק של אמון.
הכותב אומר לקהל, בלי לומר זאת במפורש:
"אל תיקח את זה בדיוק כפי שזה נראה."
הקהל מתחיל לחפש את המשמעות שמתחת לפני השטח.
אבל הכותב צריך להיזהר: אם הוא מסתיר יותר מדי, הקהל מפסיק לפתור את החידה ומתחיל להרגיש שהכול שרירותי.
לכן אחת השאלות החשובות ביותר בכתיבת אירוניה היא:
כמה הצופה צריך לדעת כדי להבין — וכמה צריך להשאיר לו לגלות?
מה בות' מוסיף לתסריטאות?
החידוש הגדול של בות' אינו שיטה לבניית שלוש מערכות. הוא מציע להסתכל על הסיפור כעל ניהול של הבנת הצופה.
בכל רגע אפשר לשאול:
- מה הדמות חושבת שקורה?
- מה הצופה חושב שקורה?
- מה באמת קורה?
- מתי הצופה מגלה שהפרשנות שלו הייתה שגויה?
מכאן אפשר לבנות דמות מעניינת במיוחד: אדם שחי בתוך פרשנות מוטעית של עצמו, בעוד שהצופה מתחיל לראות את האמת לפניו.
וזה אולי הדבר החשוב ביותר שבות' נותן לתסריטאי.
אירוניה אינה רק לגרום לקהל להבין בדיחה שהדמות לא הבינה.
היא יכולה להיות פער מתמשך בין התודעה של הגיבור לבין המציאות — פער שהקהל הולך ומבין ככל שהסיפור מתקדם.
החוזקה והחולשה
החוזקה של הספר היא הדיוק שבו בות' מפרק את מנגנון האירוניה ואת היחסים בין כותב, דמות וקהל.
החולשה היא שהוא ספר תיאורטי וספרותי מאוד, ולכן הוא אינו מדריך עבודה לתסריטאי.
אבל מתוך התיאוריה שלו יוצא כלי מעשי מאוד:
לא רק לשאול מה הגיבור עושה, אלא לשאול מה הגיבור חושב שהוא עושה — ומה הצופה כבר מבין שהוא באמת עושה.
שם האירוניה מתחילה להפוך לכלי דרמטי.
מאמר זה נוסף לאתר "ארטיקל" מאמרים ע"י רן שבירו - שפריר שאישר שהוא הכותב של מאמר זה ושהקישור בסיום המאמר הוא לאתר האינטרנט שבבעלותו, מפרסם מאמר זה אישר בפרסומו מאמר זה הסכמה לתנאי השימוש באתר "ארטיקל", וכמו כן אישר את העובדה ש"ארטיקל" אינם מציגים בתוך גוף המאמר "קרדיט", כפי שמצוי אולי באתרי מאמרים אחרים, מלבד קישור לאתר מפרסם המאמר (בהרשמה אין שדה לרישום קרדיט לכותב). מפרסם מאמר זה אישר שמאמר זה מפורסם אולי גם באתרי מאמרים אחרים בחלקו או בשלמותו, והוא מאשר שמאמר זה נוסף על ידו לאתר "ארטיקל".
צוות "ארטיקל" מצהיר בזאת שאינו לוקח או מפרסם מאמרים ביוזמתו וללא אישור של כותב המאמר בהווה ובעתיד, מאמרים שפורסמו בעבר בתקופת הרצת האתר הראשונית ונמצאו פגומים כתוצאה מטעות ותום לב, הוסרו לחלוטין מכל מאגרי המידע של אתר "ארטיקל", ולצוות "ארטיקל" אישורים בכתב על כך שנושא זה טופל ונסגר.
הערה זו כתובה בלשון זכר לצורך בהירות בקריאות, אך מתייחסת לנשים וגברים כאחד, אם מצאת טעות או שימוש לרעה במאמר זה למרות הכתוב לעי"ל אנא צור קשר עם מערכת "ארטיקל" בפקס 03-6203887.
בכדי להגיע לאתר מאמרים ארטיקל דרך מנועי החיפוש, רישמו : מאמרים על , מאמרים בנושא, מאמר על, מאמר בנושא, מאמרים אקדמיים, ואת התחום בו אתם זקוקים למידע.
