13179 מאמרים - מנוע לחיפוש מאמרים - פרסום מאמרים חינם

נושא המאמר: ויין בות' – החברה שאנו שומרים: האתיקה של הסיפור
מאת: רן שבירו - שפריר   שמור מאמר למועדפים

ויין בות' – החברה שאנו שומרים: האתיקה של הסיפור

בספר The Company We Keep: An Ethics of Fiction ויין בות' לוקח את חקר הסיפור למקום שרוב ספרי התסריטאות כמעט אינם מגיעים אליו: לא רק מה הסיפור גורם לצופה להבין, אלא מה הסיפור עושה לצופה כאדם.

הטענה המרכזית של בות' אינה שסיפור חייב להיות "מוסרי", ושסרט טוב צריך ללמד לקח טוב. הוא מתעניין בשאלה אחרת: מה קורה לנו בזמן שאנו חיים בתוך יצירה? עם מי אנחנו מזדהים? את מי אנחנו לומדים לאהוב? למי אנחנו סולחים? ממי אנחנו מתרחקים? ואילו תפיסות של העולם נעשות טבעיות עבורנו בגלל האופן שבו הסיפור מציג אותן.

מכאן מגיע שם הספר: The Company We Keep – החברה שאנו שומרים. דמויות אינן רק אובייקטים שהצופה צופה בהם. במשך שעתיים הן הופכות, במידה מסוימת, ל"חברה" שלנו.

למה בכלל צריך ביקורת אתית?

בות' מתחיל בהתנגדות למסורת ביקורתית שהעדיפה להפריד בין אמנות לבין מוסר. במשך שנים היה חשש שאם נתחיל לשפוט יצירות לפי הערכים שלהן, נחזור לביקורת פשטנית: "הסיפור הזה טוב כי הוא מלמד דבר טוב, והסיפור הזה רע כי הוא מלמד דבר רע."

בות' אינו רוצה לחזור לשם.

מבחינתו, Ethical Criticism – ביקורת אתית אינה שאלה של "האם הסרט מוסרי?". היא שאלה רחבה יותר: איזה אתוס – אופי, מערכת ערכים ואיכות של חיים – נוצר במפגש בין היצירה לבין הקהל.

לכן יצירה יכולה להיות מוסרית מאוד בלי להטיף למוסר, ויצירה יכולה להציג דמות מרושעת בלי להיות יצירה "לא מוסרית".

השאלה היא מה היצירה גורמת לצופה לעשות מבחינה נפשית ושכלית.

הסופר אינו אומר רק "מה לחשוב"

אחד הרעיונות החשובים בספר הוא שהערכים של יצירה אינם נמצאים רק בדיאלוגים שלה.

תסריט יכול לומר דבר אחד באמצעות הדמויות, ובכל זאת לשדר דבר אחר לחלוטין באמצעות המבנה.

נניח שסרט מספר על אדם אנוכי. הוא משקר, מנצל אנשים ופוגע בסובבים אותו. אבל אם בכל פעם שהוא עושה משהו אנוכי הסרט מעניק לו הצלחה, כריזמה, אהבה ומעמד, בעוד הדמויות ההגונות מוצגות כמשעממות ומפסידות – הסרט כבר יצר מערכת ערכים, גם אם אף דמות לא אמרה: "אנוכיות היא דבר טוב."

זוהי נקודה חשובה מאוד לתסריטאות:

המסר של סרט אינו רק מה שהדמויות אומרות. הוא גם מה שהסרט מתגמל, מעניש, מעריץ, מבזה ומאפשר לקהל לסלוח עליו.

"המחבר המשתמע" כחבר

כאן בות' חוזר לאחד המושגים המרכזיים שלו, Implied Author – "המחבר המשתמע".

זה אינו הסופר האמיתי שיושב מול המחשב. זהו ה"מחבר" שהצופה מסיק שקיים מאחורי היצירה על פי הבחירות שלה.

אם סרט מתייחס לדמות מסוימת בחמלה, נותן לה זמן מסך, מאפשר להבין את המניעים שלה ומציג את חולשותיה בלי להשפיל אותה, הצופה מקבל תחושה מסוימת לגבי סוג התודעה שמאחורי הסרט.

במובן הזה היצירה יוצרת מערכת יחסים.

בות' משתמש בדימוי של חברות. אנחנו יכולים "להתיידד" עם ספר או עם דמות, אבל לא כל חברות היא חברות טובה. יש יצירות שמרחיבות אותנו, גורמות לנו להבין אנשים שונים מאיתנו ולראות אפשרויות חדשות לחיים. אחרות עלולות לצמצם אותנו, להטעות אותנו או לגרום לנו לקבל כמובן מאליו הנחות שהיינו צריכים לבחון.

דמות היא מערכת של רצונות

בחלקו השני של הספר בות' נכנס עמוק יותר לדמות ולדרך שבה יצירות מעצבות את היחס שלנו אליה.

הוא עוסק בין היתר ב-Desire against Desire – התנגשות בין רצונות. זו אינה רק השאלה "מה הדמות רוצה?", אלא כיצד רצונות שונים בתוכה מתחרים זה בזה.

לדוגמה, דמות יכולה לרצות אהבה ובאותו זמן לרצות שליטה. היא יכולה לרצות חופש אך לפחד מהמחיר שלו. היא יכולה לרצות להיות אדם טוב ובו בזמן להשתוקק לנקמה.

ככל שהיצירה מאפשרת לצופה לראות את המאבק הזה, כך הדמות נעשית מורכבת יותר.

אבל כאן מגיע החלק האתי: כאשר הצופה מבין את המאבק הפנימי של הדמות, הוא לא רק "מבין את הדמות". הוא מתחיל לשפוט אותה אחרת.

הסיפור יכול לגרום לנו לומר:

"אני לא מסכים עם מה שהיא עושה, אבל אני מבין למה היא עושה את זה."

וזה שינוי משמעותי.

הסיפור יוצר את ה"עצמי"

בות' מתעניין גם במה שהוא מכנה תהליך של Making and Faking of the Self – האופן שבו דמויות יוצרות, ומזייפות, את הזהות שלהן.

דמות מספרת לעצמה סיפור על עצמה.

"אני אדם אמיץ."

"אני תמיד דואג למשפחה."

"אי אפשר לסמוך על אנשים."

"אני פשוט אומר את האמת."

אבל הסיפור יכול להראות שההגדרה העצמית הזאת אינה מדויקת.

מכאן נוצר אחד המנועים החזקים ביותר של דמות: הפער בין מי שהדמות חושבת שהיא לבין מי שהיא בפועל.

הקולנוע יכול להציג את הפער הזה בלי נאום פסיכולוגי. מספיק לראות את ההתנהגות.

הדמות אומרת שהיא עושה הכול למען המשפחה – ואז מקבלת החלטה שמשרתת את האגו שלה.

היא טוענת שהיא אמיצה – אבל בורחת ברגע הקריטי.

היא טוענת שאינה זקוקה לאיש – אבל כל מעשיה מכוונים להשגת אישור.

כך הסיפור אינו רק מספר לנו על הדמות. הוא מאפשר לנו להשתתף בתהליך של גילוי העצמי שלה.

מטאפורות אינן קישוט

בות' מקדיש מקום גם לאופן שבו דימויים ומטאפורות בונים תפיסת עולם.

זו נקודה שחשוב לתסריטאי להבין.

אם סרט מציג את החיים שוב ושוב כמלחמה, הדמויות יתחילו להיראות כמו לוחמים. אם הוא מציג יחסים כעסקה, כל מפגש אנושי מקבל אופי של משא ומתן. אם העולם מוצג כמקום שבו כל חולשה מנוצלת, גם מעשים אכזריים יכולים להיראות לצופה כהכרחיים.

כלומר, הסיפור אינו רק מתאר עולם. הוא מלמד את הצופה כיצד לראות את העולם.

זה קורה דרך תמונות, דימויים, דמויות, אירועים ומבנה – לעיתים בלי שהצופה שם לב לכך.

ומה לגבי יצירה בעייתית?

כאן הספר נעשה מעניין במיוחד.

בות' אינו טוען שצריך למחוק יצירות מפני שהן מכילות רעיונות שאנחנו מתנגדים להם. להפך: הוא מעניין במיוחד במקום שבו יצירה גדולה מכילה מתח בין הערכים שלה.

לכן בחלק השלישי הוא בוחן יצירות של סופרים כמו רבלה, ג'יין אוסטן, ד"ה לורנס ומארק טוויין, ושואל כיצד אפשר להעריך את הכוח האתי של יצירה בלי להפוך אותה לשיעור באזרחות.

הפתרון שלו מורכב: צריך לשאול איזה סוג של מפגש היצירה יוצרת.

האם היא מזמינה חשיבה?

האם היא מאפשרת לראות אדם אחר מבפנים?

האם היא מעודדת חמלה בלי לבטל ביקורת?

האם היא מאלצת את הקורא להתעמת עם הסתירות שלו עצמו?

או שהיא פשוט מנסה לכבוש אותו ולגרום לו לקבל מערכת ערכים מוכנה?

מה בות' נותן לתסריטאי?

הספר אינו ספר תסריטאות מעשי. אין בו שיטה לבניית מערכה שנייה או נוסחה לנקודת מפנה. אבל הוא מציע לתסריטאי שכבה שרבים מספרי המבנה מזניחים: היחסים המוסריים בין הסרט לבין הצופה.

אפשר לתרגם את הרעיון שלו לכמה שאלות פשוטות:

איזו דמות הסרט מבקש מהקהל לאהוב?

על איזו דמות הוא מבקש לרחם?

למי הוא נותן הזדמנות להסביר את עצמו?

על מי הוא שופט בחומרה?

איזה מעשה הסרט מציג כראוי לתגמול?

איזה מעשה מוביל למחיר?

מתי הקהל מבין שהדמות טועה?

והחשוב ביותר: איזה סוג של אדם הצופה נעשה במשך הזמן שהוא מבלה עם הסיפור?

זו התרומה הגדולה של The Company We Keep. בות' מזכיר שהתסריטאי אינו רק מהנדס של עלילה. הוא גם מארח.

הוא מכניס את הקהל לבית, מציג לו אנשים, גורם לו לשבת איתם שעתיים, להכיר אותם, לשפוט אותם, לסלוח להם ולעיתים אפילו לאהוב אותם.

ולכן השאלה אינה רק אם העלילה עובדת.

השאלה היא גם עם מי בילינו את הזמן הזה, ומה קרה לנו בזמן שהיינו בחברתם.

חוזקות וחולשות

החוזקה הגדולה של הספר היא שהוא מרחיב את מושג ה"סיפור" מעבר למבנה ולעלילה. הוא מראה שגם בחירת נקודת מבט, בניית דמות, סימפתיה, אירוניה, מטאפורה והאופן שבו העלילה מתגמלת ומענישה דמויות – הם בחירות ערכיות.

החולשה היא בדיוק אותה חוזקה: בות' כותב כחוקר ספרות, ולכן הספר ארוך, מפותל ולעיתים אקדמי מאוד. הוא אינו נותן לתסריטאי כלי עבודה מהיר כמו מקי, פילד או טרובי.

אבל רעיון אחד ממנו ראוי להישאר בארגז הכלים של כל כותב:

כל סיפור יוצר מערכת יחסים בין הצופה לבין העולם שהוא מציג.

וכאשר דמות נכנסת לחייו של הצופה למשך שעתיים, היא כבר אינה רק דמות.

היא חברה.