13179 מאמרים - מנוע לחיפוש מאמרים - פרסום מאמרים חינם

נושא המאמר: כריסטופר ווגלר – המסע של הכותב: איך המיתוס הפך למבנה תסריטאי
מאת: רן שבירו - שפריר   שמור מאמר למועדפים

כריסטופר ווגלר – המסע של הכותב: איך המיתוס הפך למבנה תסריטאי

The Writer’s Journey: Mythic Structure for Writers מאת כריסטופר ווגלר הוא אחד הספרים שהשפיעו במיוחד על האופן שבו תסריטאים חושבים על "מסע הגיבור". ווגלר לא המציא את הרעיון. הוא לקח את התובנות של ג'וזף קמפבל על המיתוסים ואת מודל The Hero’s Journey – מסע הגיבור – והפך אותם למערכת עבודה פשוטה יחסית עבור כותבים.

המהלך המרכזי של הספר הוא מעבר ממיתולוגיה לתסריטאות: במקום לשאול מדוע סיפורים מיתולוגיים דומים זה לזה, ווגלר שואל כיצד אפשר להשתמש בדמיון הזה כדי לבנות סיפור.

העולם הרגיל והקריאה להרפתקה

המסע מתחיל ב־Ordinary World, העולם הרגיל. זהו המצב שבו הגיבור נמצא לפני שהעלילה מטלטלת את חייו. המטרה אינה רק להציג את הדמות, אלא להראות את המציאות שממנה היא עומדת לצאת.

אחר כך מגיע Call to Adventure, הקריאה להרפתקה: אירוע שמעמיד בפני הגיבור בעיה, הזדמנות או משימה חדשה. החיים אינם יכולים להמשיך בדיוק כפי שהיו.

אלא שהגיבור בדרך כלל אינו קופץ מיד אל הלא־נודע. מגיע Refusal of the Call, הסירוב לקריאה. הפחד, הספק, המחויבויות או חוסר הביטחון גורמים לו להסס.

כאן מופיע אחד התפקידים החשובים במודל: Mentor, המנטור. המנטור מעניק לגיבור ידע, עצה, כלי, הכשרה או דחיפה. אך ווגלר מדגיש שהמנטור אינו אמור לעשות את המסע במקום הגיבור. בשלב מסוים התלמיד חייב להיכנס לעולם החדש בכוחות עצמו.

חציית הסף

נקודת המעבר נקראת Crossing the Threshold – חציית הסף.

זהו הרגע שבו הגיבור מפסיק רק להתמודד עם האפשרות של שינוי ומתחיל לפעול בתוכו. הוא נכנס ל־Special World, העולם המיוחד, שבו חוקי המשחק שונים מאלה שהכיר.

מכאן מתחיל שלב Tests, Allies and Enemies: מבחנים, בעלי ברית ואויבים.

זהו אינו אוסף מקרי של אירועים. הגיבור מתחיל ללמוד כיצד העולם החדש פועל. הוא מגלה מי יעזור לו, מי יתנגד לו, מי אינו מה שהוא נראה, ואילו כוחות פועלים נגדו.

אחד היתרונות של המודל הוא שהמונחים הללו אינם מתייחסים רק לדמויות. "אויב" יכול להיות אדם, מוסד, מצב או כוח שמקשה על הגיבור להשיג את מטרתו.

ההתקרבות למערה

בהמשך מגיע Approach to the Inmost Cave – ההתקרבות למערה הפנימית.

ה"גיבור" אינו בהכרח נכנס למערה ממש. זהו דימוי למקום שבו הוא מתקרב אל הסכנה המרכזית של הסיפור. הוא כבר מכיר את העולם החדש, ולכן האיום יכול להיות עמוק ומדויק יותר.

כאן ווגלר נעזר באחד הדימויים החזקים של קמפבל: הירידה אל מקום החשכה, שבו הגיבור נאלץ להתמודד עם הדבר שמפניו נמנע עד עכשיו.

המבחן המרכזי

אז מגיע Ordeal, המבחן.

זהו אחד הצמתים החשובים ביותר במסע. הגיבור מתמודד עם סכנה קיצונית, אובדן, כישלון או עימות שנראה כאילו הוא עלול לסיים את דרכו.

ווגלר אינו מתכוון בהכרח למוות ממשי. מדובר ב־Death and Rebirth – מוות ולידה מחדש – במובן הדרמטי. משהו בזהות הישנה של הגיבור חייב להישבר כדי שיוכל להמשיך.

לאחר המבחן מגיע Reward, הגמול. הגיבור השיג משהו: חפץ, ידע, ניצחון, אדם, תשובה או הבנה. אך זה עדיין אינו סוף הסיפור.

הדרך חזרה והמחיר

ב־The Road Back, הדרך חזרה, הגיבור מתחיל לחזור אל העולם שממנו יצא.

אלא שהסיפור אינו מאפשר לו פשוט לחזור הביתה עם הגביע. לעיתים ההחלטה שלו יוצרת תגובת נגד, האויב חוזר, או שהגיבור מגלה שהשגת המטרה החיצונית לא פתרה את הבעיה הפנימית.

מכאן מגיע Resurrection, התחייה.

זהו שיאו האמיתי של מסע הגיבור. הגיבור עומד בפני מבחן אחרון שמכריח אותו להוכיח שהשינוי שעבר אמיתי. הוא אינו יכול לנצח באמצעות הגרסה הישנה של עצמו.

לאחר מכן מגיע Return with the Elixir – החזרה עם הסם.

ה"סם" הוא הדבר שהגיבור מביא איתו בחזרה לעולם: ידע, שינוי, פתרון, מתנה או יכולת שמאפשרת גם לאחרים ליהנות מתוצאות המסע.

כך המסע נסגר: הגיבור יוצא מעולם אחד וחוזר אליו כשהוא אדם אחר.

הארכיטיפים: דמויות שהן יותר מאשר דמויות

אחד החידושים המעשיים של ווגלר הוא השימוש ב־Archetypes, ארכיטיפים – תבניות תפקוד של דמויות.

ה־Hero הוא הגיבור, זה שנושא את המסע.

ה־Mentor מעניק ידע או הכנה.

ה־Threshold Guardian, שומר הסף, בוחן האם הגיבור ראוי או מוכן להתקדם.

ה־Herald, המבשר, מביא את החדשות שמערערות את המצב הקיים.

ה־Shapeshifter, משנה הצורה, יוצר אי־ודאות: אי אפשר לדעת בוודאות אם הוא בעל ברית או אויב.

ה־Shadow, הצל, מייצג את הכוח המאיים על הגיבור ולעיתים גם צד אפל באישיותו.

וה־Trickster, הטריקסטר, מביא הומור, כאוס ושבירת כללים.

ווגלר מדגיש שהארכיטיפים אינם חייבים להיות אנשים שונים. דמות אחת יכולה למלא כמה תפקידים, ודמות יכולה לשנות תפקיד במהלך העלילה.

זוהי הבחנה חשובה: ארכיטיפ אינו "סוג אישיות". הוא תפקיד שהדמות ממלאת בתוך הסיפור.

ארבעת הצירים של הספר

למרות שנים־עשר השלבים, אפשר לראות את המודל של ווגלר כמבנה רחב יותר.

החלק הראשון עוסק ביציאה מהעולם המוכר.

החלק השני עוסק בהתמודדות עם העולם החדש.

החלק השלישי מביא את הגיבור לעימות הקיצוני ולמחיר של המסע.

החלק הרביעי עוסק בחזרה ובשינוי שהגיבור מביא איתו.

החלוקה הזאת חשובה משום שהיא מונעת טעות נפוצה: להתייחס ל־12 השלבים כאל רשימת חובה שכל תסריט חייב לסמן בה וי. ווגלר עצמו מציג אותם כתבנית גמישה, לא כנוסחה מכנית.

החוזקה הגדולה של הספר

הכוח הגדול של The Writer’s Journey הוא בפשטות.

קמפבל הוא חוקר מיתולוגיה. הוא מעניק תמונה עמוקה ורחבה, אבל לא תמיד מערכת שקל להושיב מולה תסריט ולהתחיל לעבוד.

ווגלר עושה בדיוק את זה. הוא לוקח רעיון מופשט ומתרגם אותו למונחים שהכותב יכול לזהות בתוך סצנות, דמויות ועלילה.

הוא גם מאפשר להבין מדוע תפקידים מסוימים חוזרים שוב ושוב בסיפורים: המבשר שמפר את השגרה, המנטור שמכין את הגיבור, שומר הסף שבוחן אותו, בעל הברית שמצטרף אליו והצל שמייצג את האיום.

החולשה הגדולה של הספר

המחיר של הפשטות הוא פישוט.

ככל שמשתמשים במודל בצורה נוקשה יותר, כך קיימת סכנה להפוך סיפורים שונים לחלוטין לאותה תבנית.

לא כל גיבור צריך מנטור ברור. לא כל סיפור זקוק לסירוב לקריאה. לא בכל עלילה יש "מוות ולידה מחדש" בצורה שקל לזהות. ובעיקר, עצם העובדה שאירוע מתאים לאחד משנים־עשר השלבים אינה מסבירה מדוע הוא מתרחש דווקא עכשיו או מדוע הוא נובע מהדמות הזאת.

לכן ווגלר חזק במיוחד כמפת ניווט, אבל חלש יותר כתיאוריה מלאה של סיבתיות דרמטית.

מה נשאר מהספר לתסריטאי

התרומה של ווגלר אינה בכך שהוא גילה נוסחה סודית לסיפור. התרומה שלו היא אחרת: הוא נתן לתסריטאי דרך לראות את העלילה כמסע של שינוי.

הגיבור יוצא ממציאות מוכרת, נכנס למערכת חדשה של כוחות, עובר מבחנים, מתקרב למקור הסכנה, משלם מחיר, מתמודד עם מבחן אחרון וחוזר כשהוא נושא איתו משהו שלא היה ברשותו בתחילת הסרט.

ובמקביל, הארכיטיפים מספקים לכותב מערכת נוספת: לא רק מה קורה לגיבור, אלא מי או מה ממלא כל תפקיד דרמטי במסע שלו.

זו הסיבה שהספר שרד היטב גם אחרי שהמונח "מסע הגיבור" הפך כמעט לקלישאה. ווגלר הפך את המיתוס ממושא למחקר לכלי עבודה. אבל כמו כל כלי עבודה טוב, הוא מועיל ביותר כאשר משתמשים בו כדי להבין את הסיפור — ולא כאשר מכריחים את הסיפור להתאים אליו.