13180 מאמרים - מנוע לחיפוש מאמרים - פרסום מאמרים חינם

נושא המאמר: תסריטאות: סוזן לאנגר — Problems of Art: עשרת השיעורים הפילוסופיים
מאת: רן שבירו - שפריר   שמור מאמר למועדפים

סוזן לאנגר — Problems of Art: עשרת השיעורים הפילוסופיים

Problems of Art: Ten Philosophical Lectures הוא אולי הספר הישיר ביותר של סוזן ק' לאנגר למי שרוצה להבין כיצד היא חושבת על אמנות. אחרי שב־Philosophy in a New Key היא עסקה בסמל ובאופן שבו האדם יוצר משמעות, וב־Feeling and Form ניסתה לבנות תיאוריה של האמנויות השונות, כאן היא חוזרת אל השאלות היסודיות: מהי יצירת אמנות? מה ההבדל בין חומר אמנותי לצורה אמנותית? כיצד אמנות מביעה רגש? ומה בעצם אנחנו תופסים כשאנחנו חווים יצירה?

הספר בנוי מעשרה "הרצאות", שכל אחת פותחת בעיה אחרת. לאנגר אינה מנסה לתת מתכון ליצירה. היא מנסה להסביר מה מתרחש ביצירה אמנותית.

1. The Art Symbol and the Artistic Form — הסמל האמנותי והצורה האמנותית

לאנגר מתחילה מהרעיון המרכזי שלה: אמנות היא סמל.

אבל לא סמל במובן הפשוט של חפץ שמייצג רעיון. יצירת אמנות אינה בהכרח אומרת "הדבר הזה מייצג את הדבר ההוא". היא יוצרת צורה שאפשר לתפוס באמצעותה דפוס של חוויה.

כאן נמצאת אחת ההבחנות החשובות ביותר של לאנגר: אמנות אינה רק מספרת לנו מה קרה או מה מרגיש הגיבור. היא נותנת לנו צורה שבאמצעותה אפשר לתפוס את אופן ההתפתחות של החוויה.

לכן הצורה האמנותית אינה קישוט שמולבש על התוכן. היא האופן שבו התוכן נעשה משמעותי.

2. The Work of Art — יצירת האמנות

כאן לאנגר מפרידה בין החומר שממנו עשויה היצירה לבין היצירה כפי שאנו חווים אותה.

פסל הוא אמנם שיש או ברונזה, סרט הוא אמנם צילום, קול ותנועה, ורומן הוא אמנם מילים. אבל החומר הפיזי אינו היצירה במלוא משמעותה.

האמנות יוצרת אשליה אמנותית — לא אשליה במובן של שקר, אלא עולם או צורה הנתפסים על ידי התודעה כשלם בעל חוקיות פנימית.

זו נקודה חשובה: כאשר אנחנו צופים בדרמה, אנחנו אינם רק רואים אנשים מבצעים פעולות. אנחנו תופסים עולם של אפשרויות, יחסים, מתחים ושינויים.

3. The Great Art Problem — בעיית האמנות הגדולה

הבעיה הגדולה של האמנות היא לכאורה פשוטה: כיצד אפשר ליצור באמצעות חומר חיצוני משהו שמבטא חוויה פנימית?

הצבעים אינם רגש. הצלילים אינם רגש. המילים אינן רגש. ובכל זאת מוזיקה, ציור, ספרות וקולנוע יכולים לגרום לנו לתפוס צורות של רגש.

לאנגר מסבירה זאת באמצעות רעיון ה־logical form — צורה לוגית.

הכוונה אינה ללוגיקה של טיעון מתמטי. מדובר בדפוס היחסים שבין חלקי היצירה. יצירה טובה אינה אוסף של רגעים יפים; החלקים שלה יוצרים מערכת יחסים.

לכן משמעות אמנותית נוצרת לא רק ממה שיש ביצירה, אלא גם מהאופן שבו הדברים מתייחסים זה לזה.

4. The Dynamic Form — הצורה הדינמית

כאן לאנגר מגיעה לאחד הרעיונות החשובים ביותר שלה: צורה דינמית.

אמנות יכולה להציג משהו שאינו אובייקט אלא תהליך.

מוזיקה היא הדוגמה הברורה ביותר. מנגינה אינה חפץ. היא מתפתחת בזמן. אבל גם כאשר אנחנו שומעים אותה, אנחנו תופסים אותה כשלם.

אותו דבר יכול להתרחש באמנויות אחרות.

יצירת אמנות יכולה להציג לנו לא רק "דבר", אלא התפתחות: עלייה, ירידה, מתח, התרחבות, התנגשות, רגיעה, שינוי.

וזה כבר מתחיל להיות רלוונטי מאוד לכתיבת תסריט.

עלילה אינה רק שרשרת אירועים. היא צורה דינמית של שינוי.

5. The Creation of the Artistic Image — יצירת הדימוי האמנותי

כאן לאנגר עוסקת באופן שבו האמן יוצר את ה־virtual image — הדימוי הווירטואלי.

הדימוי הווירטואלי הוא העולם שהיצירה גורמת לנו לתפוס.

בציור אנחנו תופסים מרחב שאינו המרחב הממשי של הבד. במוזיקה אנחנו תופסים תנועה שאינה תנועה פיזית במרחב. ובדרמה אנחנו תופסים עולם של פעולה אנושית.

מכאן נובעת הבחנה חשובה: האמן אינו חייב לשחזר את המציאות. הוא צריך ליצור צורה שמאפשרת לתפוס משמעות מסוימת של המציאות.

לכן אמנות אינה העתקה.

6. The Artistic Import — הייבוא האמנותי

כאן לאנגר מתקרבת לשאלה: מה בעצם "נכנס" ליצירה?

היא מבחינה בין משמעות מילונית לבין import — המשמעות האמנותית הכוללת.

אפשר להבין כל משפט בסרט ועדיין לא להבין את הסרט.

אפשר לדעת מה כל דמות עושה ועדיין לא להבין מה היצירה אומרת.

ה־import נוצר מהשלם: מהקצב, מהיחסים בין הדמויות, מהחזרה על דימויים, מהתפתחות הפעולה ומהצורה הכוללת.

במילים אחרות, המשמעות האמנותית אינה בהכרח נמצאת במקום אחד. היא מתגבשת מתוך היחסים בין חלקי היצירה.

7. The Expression of Feeling — ביטוי הרגש

זהו אחד הנושאים המזוהים ביותר עם לאנגר.

היא מתנגדת לרעיון הפשוט שאמנות היא "הבעת הרגשות של האמן".

אם מלחין כותב מוזיקה עצובה, אין פירוש הדבר שהוא פשוט לקח את העצב הפרטי שלו ושפך אותו אל הדף.

האמנות יוצרת צורה של הרגש.

הבדל עצום.

היצירה אינה אומרת בהכרח: "אני עצוב".

היא מאפשרת לנו לתפוס איך עצב מתנהל, איך הוא משתנה, איך הוא מתרחב או מתכווץ, כיצד הוא מתנגש ברגשות אחרים.

מכאן מגיעה התפיסה המפורסמת של לאנגר לגבי אמנות כ־expression of feeling — ביטוי של רגש.

לא ביטוי ביוגרפי של היוצר, אלא הצגת הצורה של חיי הרגש.

8. The Comic Rhythm — הקצב הקומי

כאן לאנגר עוברת לסוג מסוים של צורה אמנותית: הקומדיה.

היא אינה מגדירה קומדיה פשוט כיצירה שמצחיקה.

הקומדיה היא צורה של תנועה אנושית.

דמות רוצה דבר מסוים, פועלת, מסתבכת, מגיבה, מנסה שוב — והפעולה האנושית מקבלת דפוס שאנחנו מסוגלים לתפוס כקומי.

הקומי נוצר אפוא מתוך היחסים בין רצונות, פעולות, מכשולים ותוצאות.

הצחוק הוא התוצאה החיצונית; המבנה הקומי עמוק יותר.

9. The Dramatic Illusion — האשליה הדרמטית

כאן לאנגר מגיעה ישירות לדרמה.

הדרמה אינה רק ספרות שמוצגת על במה. יש לה אופן תפיסה ייחודי.

הצופה חווה פעולה כאילו היא מתרחשת עכשיו.

זה יוצר את ה־dramatic illusion — האשליה הדרמטית.

אנחנו יודעים שהשחקנים אינם באמת הדמויות, אבל בתוך החוויה הדרמטית אנחנו תופסים את הפעולות שלהם כחלק מעולם ממשי.

הנקודה החשובה היא שהדרמה היא אמנות של פעולה.

אנחנו אינם מקבלים רק תיאור של מצב רגשי. אנחנו רואים את הרגש מתגלם בתוך פעולה.

פחד נעשה בריחה. אהבה נעשית בחירה. קנאה נעשית פעולה. שאיפה נעשית ניסיון להשיג משהו.

כך הופכת הדרמה את החיים הפנימיים לצורה שאפשר לראות.

10. The Poetic Idea — הרעיון הפואטי

ההרצאה האחרונה חוזרת אל התמונה הגדולה.

לאנגר אינה רוצה שהאמנות תהיה "מסר".

הרעיון הפואטי אינו סיסמה שהיוצר מנסה להעביר לצופה. הוא הצורה הכוללת של המשמעות שהיצירה מצליחה ליצור.

לכן אפשר להבין יצירה בלי להיות מסוגלים לנסח במשפט אחד "על מה היא".

היצירה עצמה היא דרך חשיבה.

וזה אולי המשפט החשוב ביותר שאפשר לקחת מהספר כולו:

אמנות אינה רק אומרת משהו. היא יוצרת צורה שבאמצעותה אפשר לחשוב ולהרגיש את הדבר.

ומה זה אומר לתסריט?

אם מוציאים מ־Problems of Art את כל הפילוסופיה ומשאירים את השלד התסריטאי, מתקבלת תפיסה מעניינת מאוד:

הסיפור אינו אוסף של אירועים.

הדמות אינה רק אוסף של תכונות.

הרגש אינו רק משהו שהכותב מציין בדיאלוג.

העלילה היא צורה דינמית.

אירוע מקבל משמעות בגלל האירוע שלפניו והאירוע שאחריו. פעולה מקבלת משמעות בגלל התגובה שהיא מעוררת. שינוי רגשי מקבל משמעות משום שאנחנו רואים את התנועה שלו לאורך היצירה.

לכן תסריטאי אינו רק שואל:

"מה קורה?"

הוא צריך לשאול:

"איזו צורה של חוויה נוצרת מתוך מה שקורה?"

וזה ההבדל בין עלילה שמספרת סדרת אירועים לבין יצירה שיש לה צורה אמנותית.

לאנגר למעשה מזיזה את הדיון מהשאלה "מה הסיפור אומר?" לשאלה עמוקה יותר:

איזו חוויה של משמעות הסיפור גורם לנו לתפוס?

וזו בדיוק הסיבה ש־Problems of Art הוא חוליה חשובה בהמשך שלושת הספרים שלה:
Philosophy in a New Key מסביר כיצד האדם יוצר משמעות באמצעות סמלים;
Feeling and Form מסביר כיצד המשמעות מקבלת צורה באמנות;
ו־Problems of Art חוזר אל הבעיות הבסיסיות ומראה כיצד צורה, רגש, אשליה, פעולה ומשמעות מתחברים ליצירה אחת.

מן הצורה האמנותית אל בניית העלילה

מתוך תפיסת האמנות של לאנגר אפשר להגיע גם לשאלה מעשית יותר: מה קורה כאשר לוקחים את רעיון הצורה הדינמית ומיישמים אותו על סיפור?

הנקודה הראשונה היא שהעלילה אינה חייבת להתחיל באירוע. היא יכולה להתחיל בחוויה אנושית. פחד מאובדן שליטה, למשל, עדיין אינו סיפור. כדי להפוך אותו לסיפור צריך לתת לו צורה: ליצור דמות שהפחד הזה מתבטא בהתנהגות שלה.

הגיבור מנסה לשלוט באנשים סביבו, בעבודה או במשפחה. עכשיו החוויה הפנימית הפכה לדפוס שאפשר לראות. מכאן אפשר לבנות את השרשרת:

חוויה ? דפוס ? רצון ? פעולה.

הרצון הוא שמכניס את הדמות לתוך העולם הדרמטי. היא רוצה להשיג משהו, אבל היא מנסה להשיג אותו באמצעות הדפוס שלה. כך המטרה החיצונית והעולם הפנימי מתחברים.

בשלב הראשון אפילו כדאי שהשיטה תעבוד. אם הגיבור מצליח באמצעות השליטה שלו, הוא מקבל סיבה להמשיך. אבל ככל שהעלילה מתקדמת, אותה צורת פעולה צריכה להתחיל לשנות את היחסים שלו עם העולם.

כאן מתגלה הכוח של הצורה הדינמית: העלילה אינה רק מוסיפה אירועים. היא משנה בהדרגה את משמעותם.

השליטה שנראתה בתחילת הסרט כיעילות יכולה להתחיל להיראות כפחד. הפעולה שהביאה הצלחה יכולה להפוך למקור הכישלון. הגיבור אינו בהכרח מגלה פתאום שהוא "אדם רע"; הוא מגלה שהצורה שבה הוא פועל אינה מסוגלת עוד להתמודד עם המציאות.

מכאן אפשר להבין גם את המידפוינט באופן לאנגרי: זהו הרגע שבו המשמעות של הצורה הקודמת מתחילה להתהפך. מה שנראה קודם כפתרון מתחיל להיראות כחלק מהבעיה.

אבל הגיבור עדיין אינו מוותר. בדרך כלל הוא ינסה להפעיל את השיטה הישנה בעוצמה גדולה יותר. דווקא מפני שהיא הצליחה בעבר, קשה לו להיפרד ממנה. כך העלילה יכולה להוביל אותו אל נקודת השבר.

השיא, בהתאם לכך, אינו רק השאלה אם הגיבור ינצח את האנטגוניסט. הוא יכול להיות הרגע שבו הגיבור נדרש לבחור בין צורת הפעולה הישנה לבין אפשרות חדשה.

האדם שתמיד שלט צריך להרפות. מי שתמיד ברח צריך להישאר. מי שהיה חייב לנצח צריך להיות מסוגל להפסיד.

רק בסוף אנחנו יכולים לראות את התמונה השלמה:

חוויה ? דפוס ? פעולה ? תוצאה ? התנגדות ? משבר ? שינוי ? פעולה חדשה.

זה בדיוק מה שהופך רצף של אירועים ליצירה בעלת צורה. כל שלב משנה את משמעותו של השלב שקדם לו, ובסופו של דבר הצופה אינו רק יודע מה קרה לדמות. הוא תופס את צורת השינוי שהיא עברה.

במובן הזה, לאנגר אינה מציעה עוד נוסחה של שלוש מערכות. היא מציעה לתסריטאי שאלה עמוקה יותר:

איזו תנועה של חוויה נוצרת לאורך הסיפור?

כאשר התשובה ברורה, העלילה כבר אינה רק רצף של אירועים. היא נעשית צורה אמנותית.