13197 מאמרים - מנוע לחיפוש מאמרים - פרסום מאמרים חינם

נושא המאמר: מה עושים כשאצל אמא מותר ואצל אבא אסור?
מאת: יוסי מדלסי - מצפן הלב   שמור מאמר למועדפים

תאר לעצמך את הערב הבא. הבן שלך אצלך היום, והוא מבקש לצאת לחבר. מחר יש לימודים, וכבר סיכמתם שיחזור בעשר וחצי. כשאתה מזכיר לו את השעה, הוא עונה: אצל אמא מותר לי לחזור באחת עשרה וחצי. למה רק אצלך יש כל כך הרבה חוקים?

אתה רוצה שיישן מספיק ויקום מחר לבית הספר. אבל אחרי ההשוואה לאמא, קשה לך להישאר רק עם הדאגה הזאת. אולי אתה מרגיש ששוב אתה זה שצריך להגיד לא, בזמן שהיא יכולה להרשות. אתה כמעט עונה שאם כל כך טוב לו אצלה, שיישאר שם. המשפט עוד לא יצא, וכבר קשה לשמוע את הבקשה שלו בלי להרגיש שגם המקום שלך כאבא עומד למבחן.

כשיש כללים שונים אצל הורים גרושים, חשוב להבחין בין שני דברים: הגבול שאתה מבקש להציב למתבגר, והמחלוקת שלך עם ההורה האחר. אפשר להסביר את שעת החזרה בבית שלך, להקשיב למה שקשה לו ולשאוף לתיאום בנושאים המשמעותיים. את הבירור עם אמא מנהלים ישירות ובדרך בטוחה, בלי לבקש ממנו להעביר מסרים או להוכיח מי צודק. כך הוא יכול להתווכח איתך על שעת החזרה בלי לקבל גם תפקיד בוויכוח שביניכם.

אולי כבר ניסית לומר שאצלך אלה הכללים. זה סיים את השיחה באותו ערב, אבל בפעם הבאה הוא שוב השווה, ואתה שוב הרגשת שאתה צריך לבחור בין לוותר לו לבין להיכנס לעימות. כדי לצאת מהמעגל הזה, צריך להבין גם מה ההבדל בין הבתים דורש ממך כהורה, וגם מה ההשוואה לאמא מעוררת בך.

האם הורים גרושים חייבים לקבוע אותם כללים בשני הבתים?
אחרי השיחה שבה מספרים למתבגר שמתגרשים, השינוי פוגש אותו גם בפרטים הקטנים: איפה ישנים, איפה נמצא הציוד ומה מותר בכל מקום. את השגרה החדשה צריך לבנות, לא רק להסביר פעם אחת.

שני בתים אינם מתנהלים בדיוק באותו אופן. ייתכן שבבית אחד אוכלים מוקדם יותר, ובבית האחר כל אחד מסדר את החדר שלו בזמן שנוח לו. אבל כשההבדל נוגע לשעות שינה לפני לימודים, לחזרה בטוחה מבילוי או לציוד שנדרש לבית הספר, יש כבר צורך לבדוק איך ההבדל משפיע על המתבגר ומה מצריך תיאום בין ההורים.

האקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים מדגישה את חשיבותם של חום, גבולות, שגרה וכללים עקביים בין הבתים. לכן כדאי לחפש בסיס משותף בנושאים המשמעותיים למתבגר. תיאום כזה יכול לאפשר שגרה ברורה יותר גם כשכל בית מתנהל מעט אחרת. את האחריות להשיג אותו משאירים אצל ההורים.

לכן, לפני שאתה פונה לאמא כדי לשנות את שעת החזרה אצלה, נסה להגדיר מה אתה מבקש לפתור. האם הוא מתקשה לקום בבקרים? מאחר לבית הספר? חוזר בדרך שאינה בטוחה? או שעוד לא נוצר קושי כזה, אבל אתה חושש שאם תרשה משהו אחר ממנה, הוא יראה בך את ההורה הקשוח ויעדיף להיות אצלה?

אלה שני קשיים שזקוקים להתייחסות שונה. אם הוא מאחר לבית הספר, אפשר לברר את שגרת הערב ולחפש סיכום שיעזור לו להגיע בזמן. אם מה שמכאיב לך הוא החשש שיעדיף את אמא, גם הסכמה על שעת החזרה לא בהכרח תרגיע אותך. ההשוואה הבאה יכולה להיות על הטלפון, על דמי כיס או על סוף השבוע. אז כדאי לתת מקום גם לפחד שלך לאבד קרבה, כדי שלא כל הבדל בין הבתים יהפוך למבחן של הקשר עם הבן.

אם עוד לא ברור לך מה קורה בפועל, אפשר להתחיל מהחוויה של המתבגר: איך הוא ישן, מה קורה בבוקר ואיזה הבדל בין הבתים מקשה עליו. זו שיחה על החיים שלו, לא בקשה שיאסוף עבורך ראיות נגד אמא.

למה המשפט אצל אמא מותר נשמע כמו איום על הסמכות ההורית?
אצל האבא שבדוגמה, הדאגה לשינה והחשש לאבד את המקום שלו יכולים להופיע יחד. הוא יכול לחשוב: חשוב לי שיקום מחר בזמן, ובאותו רגע גם להרגיש: אני נשאר עם כל הגבולות, ואמא מקבלת את כל האהבה. בלי להפריד בין שתי המחשבות, קשה לו לדעת אם הוא עומד על שעת החזרה כי היא מתאימה לבן, או מפני שהוא מרגיש שאסור לו לוותר עכשיו.

אם כל ויתור מרגיש לו כמו אובדן סמכות, הוא עלול להקשיח את הכלל או להוסיף עונש כדי להוכיח שאי אפשר לעקוף אותו. אם הוא חושש שהבן יתרחק, הוא עלול דווקא להרשות לו לחזור מאוחר, אף שהוא מאמין שהשעה אינה מתאימה. בשני המצבים ההחלטה על הגבול כבר מעורבת בפחד ממה שהבן יחשוב עליו.

שתי התגובות עשויות לתת הקלה מיידית. ההקשחה מחזירה לרגע תחושת סמכות; הוויתור מסיים את הוויכוח. אבל הדאגה המקורית לשינה נדחקת הצידה, ובמקומה מתחיל מאבק על מי ההורה שהילד מעדיף.

כדי להחזיר את השיחה לשעת החזרה, צריך קודם לשים לב לפער שבין מה שנאמר לבין המשמעות שניתנה לו. העובדה היא שהבן אמר שאצל אמא מותר לחזור מאוחר יותר. המחשבה שהוא מעדיף אותה או שאינו מכבד אותך היא פירוש אפשרי שלך, שצריך לבדוק ולא לקבל מיד כעובדה. יכול להיות שהוא מנסה לקבל אישור נוח יותר; יכול להיות שהוא באמת מתקשה להבין את ההבדל. אם תענה כאילו הוא כבר בחר באמא, אתה עלול להילחם על משהו שהוא כלל לא התכוון לומר.

אפשר להחזיק גבול בלי לבקש מהילד להכריע מי מההורים צודק.
איך המתבגר הופך לשליח בין הורים גרושים, גם בלי שהתכוונתם?
לפעמים, אחרי המשפט אצל אמא מותר, אתה כבר עסוק במה שהיא מרשה ולא מספיק לשמוע מה הבן שלך מבקש. אפשר לחזור אליו ולשאול: מה אתם מתכננים לעשות עם החברים, ובאיזו שעה אתם מסיימים? אולי תתברר סיבה מעשית לבקשה לחזור מאוחר, ואולי לא. כך או כך, תוכל לבדוק את הבקשה שלו בלי להפוך אותה מיד לוויכוח על אמא.

אבל אם במקום לברר את הבקשה, האב עונה: אז תגיד לאמא שלך שאם היא מרשה, שתיקח אחריות על מה שקורה למחרת, הבן מקבל פתאום תפקיד אחר.

עכשיו הוא צריך למסור לאמא שאבא כועס על שעת החזרה אצלה. אם יעביר את הדברים כפי שנאמרו, אולי יתפתח עוד ויכוח. אם ירכך אותם או לא ימסור אותם, אולי אבא ישאל מה היא ענתה. הוא ביקש לצאת לחבר, ובמקום להמשיך לדבר על הבקשה שלו הוא נדרש לחשוב איך כל אחד מהוריו יגיב.

אחרי כמה שיחות כאלה, הוא עשוי להתחיל לחשוב פעמיים לפני שיספר מה היה בבית השני. אולי ישמיט משהו שנהנה ממנו כדי שלא תיפגע, או יימנע מלהעלות קושי כי הוא חושש שתשתמש בו בוויכוח עם אמא. הבעיה כבר אינה רק שעה שונה בכל בית. היא שגם שיתוף שלו בחיים שלו נעשה כרוך באחריות למה שיקרה ביניכם.

מטא־אנליזה של 49 מחקרים מצאה קשר בין עימות בין ההורים לבין תחושת הילדים שהם לכודים ביניהם. היא כללה משפחות לאחר גירושין וגם משפחות שבהן ההורים חיים יחד. אלה ממצאים על קשר בין תופעות, לא הוכחה שהערה אחת גורמת למצוקה ולא תחזית לגבי ילד מסוים.

אם הורה מבטל החלטה של ההורה האחר מול המתבגר, יש גם קושי של סמכות הורית. בשני בתים נדרשת הבחנה נוספת: אי אפשר לבנות את השקט בבית שלך על כך שהילד יפקח עבורך על הבית השני.

המבוגר מנהל את התקשורת בעצמו, והנערה פנויה לעיסוקיה.
מה עונים למתבגר שאומר שאצל אמא או אבא מותר לו?
ברגע כזה צריך לענות לשתי שאלות שונות. הבן רוצה לדעת אם הוא יכול לחזור מאוחר יותר הערב. אתה רוצה לברר למה אמא מרשה שעה אחרת והאם אפשר לתאם. את הבקשה שלו אפשר לשמוע ולבחון עכשיו. את המחלוקת עם אמא אין צורך לפתור דרכו, ואין צורך להמתין לפתרונה כדי לתת לו תשובה ברורה להערב.

אפשר לומר, למשל: אני מבין שאתה רוצה לחזור באותה שעה כמו אצל אמא. אני דואג שיהיה לך מספיק זמן לישון לפני בית הספר, ולכן להערב אני נשאר עם עשר וחצי. אם יש משהו בתוכנית שלך שמקשה עליך לחזור בשעה הזאת, תגיד לי ונבדוק אותו. את ההבדל בין מה שסיכמת איתי למה שמותר אצל אמא אני אברר איתה, לא דרכך.

הנוסח הזה אינו מבטיח שהוא יאהב את התשובה. הוא כן מבהיר על מה אפשר לדבר: על התוכנית שלו, על שעת החזרה ועל הסיבה לגבול. הוא לא נדרש להסכים שאתה צודק יותר מאמא, להביא הוכחות למה שהיא מרשה או להעביר אליה את הכעס שלך. השעה והסיבה צריכות להתאים למתבגר שלך ולמה שקורה אצלכם; הן אינן כלל שמתאים לכל משפחה.

הוא עדיין עשוי לכעוס. אפשר לשמוע את הכעס בלי להוסיף חקירה על אמא ובלי לדרוש ממנו להסכים שאתה ההורה האחראי יותר. ואם הבקשה שלו מעלה קושי שלא חשבת עליו, מותר לבדוק מחדש את הכלל לגופו. שינוי אחרי הקשבה אינו מחיקה של הסמכות שלך.

ומה אם הוא אומר שכל החברים נשארים עד אחת עשרה וחצי? זו כבר טענה שכדאי לבדוק לגופה: האם זו באמת התוכנית, איך יחזור וכמה זמן שינה יישאר לו. אפשר להקשיב לה בלי לתת להשוואה בין אמא לאבא להכריע את התשובה. כך אתה גם שומר על הגבול וגם מראה שמותר לדבר איתך עליו.

במקביל, אל תסגור את האפשרות שיספר. אם בכל פעם שהוא מזכיר את הבית השני הוא שומע שלא מעניין אותך מה קורה שם, הוא עלול להבין שאין מקום לדבר איתך על חלק חשוב מחייו. אפשר להתעניין בחוויה שלו בלי להפוך אותה לחומר לוויכוח עם אמא.

איך נותנים למתבגר אחריות בלי להטיל עליו את התיאום בין הבתים?
להשאיר את התקשורת בין ההורים אצל המבוגרים לא אומר להוציא את המתבגר מכל דבר שנוגע לחייו. נניח שהבת שלך מגלה בערב שספר הלימוד שלה נשאר אצל אמא, והיא זקוקה לו למחר. אפשר לצפות ממנה לבדוק את המערכת ולארוז תיק. אבל אם כדי לקבל את הספר היא נדרשת קודם לשכנע אתכם לדבר זה עם זו, האחריות על הציוד התערבבה עם האחריות לקשר ביניכם.

כאן אפשר לומר: תבדקי מה חסר לך למחר, ואני אברר עם אמא איך אפשר להעביר את הספר. אחר כך נחשוב יחד איך תבדקי את התיק לפני המעבר הבא. כך הבת אחראית לבדוק ולהתארגן, ואתה אחראי לתיאום שדורש שיחה בין המבוגרים. אין צורך לפטור אותה מכל אחריות, ואין צורך להשאיר אותה לבדה עם הקושי ביניכם.

אפשר לתת לילד אחריות בלי להשאיר אותו אחראי להכול. יש לו קול ואחריות מותאמת לגילו בחיים שלו. הוא אינו אחראי להרגיע את היחסים ביניכם כדי שיקבל את מה שהוא צריך.

מדריך ההורות לאחר פרידה של משרד המשפטים הקנדי ממליץ שלא להשתמש בילדים להעברת מסרים או לתמיכה רגשית במחלוקת. ההמלצה ההורית רלוונטית גם כאן; ההסדרים המשפטיים שבמדריך מתייחסים לקנדה ואינם קובעים מה חל על משפחה בישראל.

ואם ההורה השני לא משתף פעולה?
ומה אם אתה כבר מנסה לפנות ישירות, אבל כל שיחה על הכללים בשני הבתים חוזרת לאותן האשמות? כאן העצה לדבר ביניכם עלולה להרגיש ריקה. אתה יודע שצריך לתאם; מה שאתה מתקשה לעשות הוא לנהל את התיאום בלי להיגרר שוב לוויכוח הישן.

כשאפשר לקיים תקשורת בטוחה, כדאי להתחיל מהקושי שאפשר לתאר ומהבקשה שנוגעת אליו. למשל, אם הבן באמת מתקשה לקום לבית הספר, הודעה אפשרית היא: בשני הבקרים האחרונים הוא התקשה לקום ואיחר. אני רוצה שנבדוק אם שעות החזרה לפני יום לימודים נותנות לו מספיק זמן לישון. אפשר לדבר מחר בערב? זו הצעה לשיחה על השגרה שלו. היא אינה בקשה שאמא תודה שאתה ההורה האחראי יותר.

אבל עוד לפני השליחה כדאי לשים לב למה שאתה מחכה לקבל ממנה. אם אתה זקוק להודאה שסוף סוף אתה צודק, גם תשובה מעשית על הבוקר הבא עלולה להרגיש לא מספקת. אז הדיון על שעת החזרה שוב עלול להתארך לוויכוח על העבר. בהדרכת הורים אפשר להתכונן גם לרגע הזה: מה אתה רוצה לקדם עבור הבן, ומה קשה לך להשאיר כרגע בלי הכרעה ביניכם.

ייתכן שגם להודעה כזאת לא תקבל תשובה עניינית. אז אין טעם לשלוח את הבן לשאול למה אמא לא עונה. אפשר לחפש ערוץ תקשורת בטוח ומוגדר או להיעזר בליווי מתאים. ובינתיים, להסביר לו מה קורה אצלך בלי להעניש אותו על הקושי בתיאום: להערב זו שעת החזרה שקבענו. את הבירור עם אמא אני אמשיך לנהל בעצמי.

ההבחנה חשובה גם לך. אתה לא נדרש להסכים לכל מה שקורה בבית השני, וגם לא להוכיח שאתה רגוע כשאתה כועס. אתה עובד על היכולת לבחור מה לעשות עם הכעס, כדי שהבן לא יצטרך לשלם עליו. אפשר להתנגד להתנהלות של אמא ולהמשיך לשמור על המקום שלו לדבר איתך עליה.

מתי הבדל בכללים מצריך מענה אחר?
אם המתבגר מספר על פגיעה, איומים, השפלה, היעדר השגחה מסוכן או פחד להיות בבית השני, אין לצמצם זאת להבדל בסגנון ההורות. מקשיבים, בודקים את בטיחותו ונעזרים בגורמי מקצוע והגנה המתאימים למצב. בסכנה מיידית פונים לעזרה דחופה.

גם ניסיון לתיאום משותף צריך להתאים לבטיחות. כשיש אלימות, איומים או שליטה כפייתית, אין ללחוץ לקיים שיחה ישירה או מפגש משותף כאילו זו רק בעיית ניסוח. גבולות בטיחות והסדרים מחייבים דורשים מענה מתאים, מעבר לעצות שבמאמר.

מה בפרידה עדיין נכנס לשיחה שלך עם הילד?
יכול להיות שאחרי הקריאה אתה כבר יודע איך היית רוצה לענות. אתה גם יודע שלא נכון לשלוח דרכו הודעות. ובכל זאת, בפעם הבאה שהוא אומר שאצל אמא יותר כיף, אתה מוצא את עצמך מצדיק, תוקף או מוותר. אחר כך, כשהוא בחדר ואתה נשאר עם השיחה, אתה שואל את עצמך למה שוב אמרת את מה שהבטחת לעצמך שלא תגיד.

לפעמים השיחה עם הבן נוגעת בכאב שלא התחיל בבקשה שלו לצאת לחבר. אם אתה נושא כעס על מה שקרה בזוגיות, אשמה על הפרידה או תחושה שלא ראו את מה שנתת, ההשוואה לאמא עלולה לפגוש את כל אלה יחד. אז קשה לענות רק לילד שעומד מולך. אתה מוצא את עצמך מנסה לתקן גם את התמונה שנשארה מהקשר, להוכיח שלא אתה אשם או לוודא שלא תאבד עוד מקום בחייו.

במצב כזה יש מקום לעבודה אישית עבורך, גם בלי להתחיל בהדרכת הורים. בשיטת מ.ס.ע ממפים את חוויית החיים ואת האמונות וההגנות שמופעלות בהווה: מה גורם לך להרגיש שעליך להוכיח, לרצות, לשלוט או להימנע מעימות. בשלב הסילוק עובדים עם תת המודע לשחרור החסם שזוהה, ובמקביל מבררים איך אתה רוצה לחיות ולהיות בקשר, ובונים מטרות וצעדים שמבטאים את הבחירה הזאת.

המטרה של אימון רגשי להתפתחות אישית בשיטת מ.ס.ע נוגעת גם לחיים שלך מעבר להורות: להיות מסוגל לפגוש כעס, אכזבה או אי־הסכמה בלי שהם יכתיבו בכל פעם את התגובה שלך. בתוך הקשר עם הבן זה יכול להתבטא ביכולת לשמוע שנהנה אצל אמא בלי לחקור אותו, להציב גבול בלי להוכיח שאתה ההורה הטוב יותר, ולהמשיך בשיחה גם כשהוא אינו נותן לך את האישור שקיווית לקבל. ההתקדמות נבחנת בבחירות שלך, ולא בכך שהגרושה או הילד ישתנו לפי רצונך.

הדרכת הורים למתבגרים נותנת מקום לעבודה המעשית על הגבולות, השיחות והתיאום בין הבתים. אפשר לבחור בה, בעבודה אישית או בשילוב ביניהן, לפי המקום שבו אתה זקוק לעזרה. עבודה אישית אינה מותנית בכך שההורה האחר יצטרף, ואינה חייבת לחכות לכך שעוד ניסיון להציב גבול יסתיים בריב.

ומה עובר על המתבגר בין שני הבתים?
גם למתבגר יש חוויה משלו בתוך השינויים. אולי הוא מתקשה להבין את הכללים, חושש לספר לאחד מכם שנהנה אצל האחר, או שומר דברים לעצמו כדי שלא יתחיל עוד ויכוח. וגם אם הוא כבר למד לפנות להורה שייתן לו תשובה נוחה יותר, כדאי להבין מה הוא מנסה להשיג ואיך הוא חווה את מה שקורה אחר כך, בלי לצמצם אותו להתנהגות הזאת.

אימון רגשי לנוער בשיטת מ.ס.ע יכול לתת לו מרחב משלו להבין מה הוא מרגיש ומה חשוב לו, לעבוד על הפחדים והדפוסים שמקשים עליו ולבנות מטרות ודרכי התמודדות שמתאימות לחייו. למשל, לבטא צורך בלי לחשוש שהוא בוגד באחד ההורים, או לבקש יותר חופש בלי להסתיר מכל הורה מה אמר האחר. העבודה נבנית איתו, מתוך אמון ונכונות ולמען המטרות שלו; האחריות ליחסים בין ההורים נשארת אצל המבוגרים.

אותו משפט, תגובה אחרת
נחזור לערב שבו הבן מבקש לחזור באחת עשרה וחצי כי אצל אמא מותר. בעבודה האישית מבקשים לאפשר לאבא לפגוש את המשפט הזה בלי שכל מה שנשאר מהפרידה ינהל את תשובתו. ייתכן שעדיין ייעלב, אבל יוכל לזהות מה הופעל בו ולהמשיך להקשיב לבקשה של הבן, בלי לבקש ממנו לתקן את הכאב שלו.

יכול להיות שהוא יישאר עם עשר וחצי, ויכול להיות שיחליט לשנות את השעה אחרי שישמע פרט שלא ידע. בשני המקרים הוא יוכל להסביר את ההחלטה לפי מה שמתאים לבן ולמציאות של אותו ערב. הבן לא יצטרך להצדיק את אמא או להרגיע את אבא כדי לקבל תשובה. ואת מה שדורש תיאום בין ההורים, האב יברר עם אמא בעצמו.

המתבגר לא צריך לבחור איזה בית צודק כדי שיהיה לו מקום בשניהם.