13200 מאמרים - מנוע לחיפוש מאמרים - פרסום מאמרים חינם

נושא המאמר: מה עושים כשהמתבגר לא רוצה לבוא אלי אחרי שהתגרשנו
מאת: יוסי מדלסי - מצפן הלב   שמור מאמר למועדפים

תאר לעצמך שהבן שלך שולח הודעה: אני לא בא אליך מחר. אתה קורא אותה שוב. כבר תכננתם את סוף השבוע, ובפעם הקודמת עוד ישבתם יחד וצחקתם. עכשיו אתה רוצה לדעת מה השתנה. הוא כועס על משהו שקרה ביניכם? קשה לו לעבור בין הבתים? אולי נאמר משהו שאינך יודע? ובתוך כל השאלות האלה יש שאלה דחופה יותר: מה לענות לו בלי להרחיק אותו עוד?

כשמתבגר לא רוצה לראות את אבא או אמא אחרי פרידה, מתחילים בהבנת הסירוב: למה בדיוק הוא מסרב, מה חווה במפגשים והאם יש חשש לפגיעה. בתגובה הראשונה אפשר להראות שאתה רוצה להבין ולשמור על קשר, בלי לדרוש ממנו להסביר הכול מיד. אחר כך צריך לברר מה מקשה עליו ומה נדרש מכם המבוגרים. גם לך מגיע מקום לעבד את הכאב ואת הפחד לאבד אותו, כדי שלא תצטרך לבקש ממנו להרגיע אותך בזמן שהוא מנסה לספר מה קשה לו.

אולי אצלך הסירוב נאמר בטלפון, ואולי המתבגר כבר אינו עונה. הכאב אינו רק על ביטול התוכנית. לפעמים אתה שומע בתוך ההודעה משפט שלא נכתב בה: הוא כבר לא רוצה אותי כאבא. מכאן קל לעבור לשכנוע, להאשמה או להודעה שאתה מתחרט עליה אחר כך. כדי לדעת מה לעשות, חשוב להפריד בין מה שקורה בקשר לבין מה שהסירוב אומר לך על המקום שלך בו.

לפני שמנסים לקרב, בודקים שיש ביטחון
אם המתבגר מספר על איומים, השפלה, אלימות, פגיעה מינית, הזנחה או פחד קונקרטי מאדם בבית, מתייחסים לדבריו ברצינות ופונים לבירור אצל גורם מוסמך. לא מבקשים ממנו להוכיח את הדברים בשיחה משפחתית, לא מעמתים אותו עם מי שהוא חושש ממנו ולא מנסים לפתור את החשש באמצעות עוד מפגש לבד.

בחשד לפגיעה בקטין פונים ללא דיחוי למשטרה או לשירותי הרווחה. בסכנה מיידית מתקשרים ל־100; לדיווח, התייעצות והכוונה אפשר לפנות ל־118. במצב כזה ההגנה קודמת לניסיון לחדש מפגש, והצעד הבא נקבע עם אנשי המקצוע המתאימים.

מה לענות כשהילד כותב שהוא לא רוצה לבוא?
אם עדיין אינך יודע מה עומד מאחורי ההודעה, אפשר לענות: קראתי שאתה לא רוצה לבוא מחר. חשוב לי להבין מה קשה לך. אם נוח לך יותר לכתוב מאשר לדבר, אני אקרא. אני לא רוצה שננסה לפתור הכול עכשיו בהודעות.

הפנייה הזאת נותנת לו דרך להתחיל לספר, בלי לדרוש שיגן מיד על הסירוב שלו. היא גם אינה מבטיחה שינוי במפגש שטרם ביררתם. אם כבר לילה ושניכם נסערים, אפשר להציע שעה למחר שבה תהיה פנוי להקשיב, ולעמוד בה. את שאלת המפגש עצמו ממשיכים לברר בין המבוגרים, בהתאם לצורכי הילד ולמסגרת הקיימת.

מתבגר לא רוצה לראות את אבא: מה בדיוק צריך לברר?
בהדרכת הורים אנחנו מתחילים מהיכרות עם המשפחה ועם הקשר המסוים, ומבררים מה עומד מאחורי הסירוב במקום להסתפק בהסבר שנשמע משכנע. בודקים מה המתבגר חווה איתך, מה השתנה בחייו ואילו מסרים הוא פוגש בין הבתים. לפעמים יש גורם ברור שאפשר לתת לו מענה, ולפעמים כמה קשיים הצטברו יחד. אלה ארבע נקודות שכדאי להתחיל מהן.

מה בדיוק הוא מסרב לעשות?
יש הבדל בין לא רוצה לישון אצלך בסוף השבוע, לא רוצה להגיע כשבת הזוג שלך שם, ולא רוצה שום קשר. יכול להיות שהוא מוכן לדבר, אבל לא להישאר ללילה; יכול להיות שקשה לו המעבר ולא המפגש עצמו. אם אינך מבחין בין האפשרויות, אתה עלול להתחיל להגן על כל הקשר ביניכם בשעה שהוא מנסה לומר שאין לו פרטיות בבית שלך.

אפשר להתחיל בשאלה אחת: מה הכי קשה לו במחשבה על מחר? אם התשובה נשארת כללית, אפשר לבקש שיספר על הפעם האחרונה שהיה אצלך. לא צריך לפרוס בפניו רשימת סיבות ולבחור בשבילו. הקשבה נועדה להכיר את החוויה שלו, ולא לחלץ ממנו תשובה שתתאים להסבר שכבר בנית.

מה היה בקשר לפני הסירוב?
בדוק גם את מה שהיה לפני הפרידה ואת מה שקרה במפגשים האחרונים. האם היו הבטחות שלא קוימו, ויכוחים שנשארו פתוחים או תחושה שלא הקשבת? האם ביקשת ממנו להסתגל לבית חדש בלי לברר מה חסר לו שם? גם שינה, פרטיות, נסיעות, עומס לימודי וחיים חברתיים ראויים לבירור. לא כל קושי במעבר נובע מדפוס רגשי או מהסכסוך.

נמשיך בהמחשה מתחילת המאמר. נניח שכאשר האב שואל מה קשה במפגש, הבן מזכיר שבשתי הפעמים האחרונות אבא הבטיח להגיע למשחק שלו וביטל. בפעם שנפגשו, השיחה עברה כמעט מיד לציונים. האב זוכר ערב שבו גם צחקו, ולכן קשה לו להבין איך הבן נשאר דווקא עם האכזבה. שני הדברים יכולים להיות חלק מאותו קשר. הרגעים הטובים אינם מבטלים את מה שעדיין לא קיבל מענה.

כעת יש לאב משהו ממשי שאפשר לקחת עליו אחריות. אם הוא עונה מיד שגם אמא מבטלת לפעמים, הוא מעביר את השיחה מן החוויה של הבן להשוואה בין ההורים. הבן ניסה לספר על האכזבה שלו; האב כבר עסוק בשאלה מי מהם הורה טוב יותר. כך אפשר לפספס מידע שחיכית לשמוע.

האם מותר לו להיות קרוב לשני ההורים?
יש נער שיכול ליהנות אצלך, ובכל זאת לחשוש ממה שיקרה כשיחזור לבית האחר. האם ישאלו אותו שוב ושוב מה עשיתם? האם ירגיש שהוא צריך להסתיר שהיה לו טוב? במצב אפשרי אחר, הוא עצמו רואה שההורה שנשאר לבד עצוב ומרגיש שהוא צריך לשמור עליו, גם בלי שנאמרה לו דרישה כזאת.

לכן בודקים מסרים והתנהגויות קונקרטיים: ביקורת על ההורה האחר בנוכחותו, דרישה לדווח, בקשת סוד או רמיזה שקשר עם אחד פוגע בשני. אם מתבררים ניסיונות להרחיק אותו, הם ראויים להתייחסות מקצועית. עם זאת, עצם העובדה שהוא קרוב יותר לאמא, או משתמש בביטוי ששמע ממנה, אינה מספיקה כדי לקבוע מדוע הוא מסרב.

איך הסירוב קשור לחיים בשני בתים?
אם הקושי מופיע סביב שעות חזרה, ציוד או הבדלים בהרגלים, חשוב לברר איך הכללים השונים אצל הורים גרושים פוגשים אותו ביום יום. למשל, האם בכל מעבר הוא צריך להתחיל מחדש ויכוח שכבר התקיים בבית האחר? זאת שאלה של שגרה ותיאום. היא שונה מן השאלה אם הוא רוצה קשר איתך.

הבירור הזה עשוי לגלות יותר מקושי אחד: אכזבה ממך, דאגה להורה האחר ומעבר שמכביד על השגרה. כדי לעזור צריך להבין איך כל אחד מהם משפיע עליו. אם כל פרט הופך מיד להוכחה נגד אחד ההורים, השיחה חוזרת לסכסוך, והקושי שהילד תיאר נשאר ללא מענה.

סירוב למפגש אינו מספיק כדי לקבוע ניכור הורי. אם יש חשד שהורה פועל להרחיק את הילד, בודקים התנהגויות ומסרים בפועל, את השפעתם ואת חוויית הקשר של המתבגר עם כל הורה. הבירור נעשה עם איש מקצוע בעל הכשרה וניסיון בקשיי קשר לאחר פרידה. בשיחה עם הילד עצמו השאלה נשארת מה קשה לו ומה יכול לקבל מענה, כדי שיוכל לדבר בלי שכל תלונה תתקבל כהוכחה נגד אחד מכם.

כדי להבין למה הוא מתרחק, צריך שיהיה מקום גם למה שקשה לך לשמוע.
מה הסירוב מפעיל אצלך עוד לפני שענית?
אני מכיר את הצד של הילד שגדל להורים גרושים, ואת הצד של האב שבנו נפגע ממנו ולא רצה איתו קשר. הכאב הזה הוא חלק מהניסיון שאני מביא לעבודה. קשה לשמוע מה הילד חווה כשבאותו רגע אתה רוצה כל כך שיבין גם אותך. לכן חשוב שיהיה לך מקום לדבר על העלבון ועל הפחד, בלי שהילד יהיה מי שצריך לנחם אותך לפני שיוכל לדבר על עצמו.

נחזור לאב בהמחשה. עכשיו הוא יודע שהבן נפגע מהביטולים, אבל הידיעה אינה הופכת את ההקשבה לפשוטה. עולה בו מחשבה: הוא לא רואה כמה אני מתאמץ. הוא רוצה להסביר שעות עבודה, נסיעות וכל מה שנתן. הוא חושש שאם יישאר רק עם האכזבה של הבן, כל מה שעשה יימחק. כך השיחה שנפתחה בניסיון להבין את הילד הופכת לניסיון להגן על המקום שלו כאבא.

כך יכול להיווצר מעגל: אתה חושש שכבר אין לך מקום, דורש שיכיר במאמץ שלך, והוא נסוג מן השיחה. הנסיגה נחווית אצלך כהוכחה שאינך חשוב לו, ואתה לוחץ יותר או מפסיק לפנות כדי לא להיפגע שוב. הדפוס נותן לרגע הגנה מן העלבון; המחיר הוא שהשיחה על מה שקרה ביניכם אינה מתקדמת.

לפעמים אפשר לזהות את המעגל גם בשאלות שאתה שואל. הבן מתחיל לספר על סוף השבוע, ואתה מוצא את עצמך שואל אם אמא כבר הכירה מישהו ומה היא אמרה עליך. רצית לפגוש את הילד שלך, ובפועל ניסית לקבל דרכו תשובה על החיים שלה. גם אם השאלות נשארות בבטן ורק הטון משתנה, כדאי לבדוק מה מעסיק אותך בזמן שהוא מדבר.

הילד יכול להיות חשוב לך מאוד, ובכל זאת הכאב שלך יכול לתפוס את כל המקום בשיחה.
לפני שאתה שולח את ההודעה הבאה, הפרד לעצמך שלוש שורות: מה הוא אמר בפועל; מה הסקת מזה על עצמך; ומה עדיין צריך לברר. בדוגמה שלנו העובדה היא שהבן אינו רוצה להגיע מחר ומזכיר שתי הבטחות שבוטלו. המסקנה שהוא כבר לא צריך אבא היא המשמעות שהאב נתן לדברים, לא עובדה שנאמרה.

ההפרדה הזאת היא צעד של מיפוי וניהול הרגע. היא אינה משחררת לבדה פחד מדחייה שנבנה במשך שנים. היא כן יכולה למנוע ממנו לנסח עבורך את ההודעה הקרובה.

אב מקשיב לבנו המתבגר בשיחה על ספסל בפארק.
מה אפשר לומר בלי להתחנן, להאשים או להיעלם?
בהמשך לאותה המחשה, האב כבר יכול להשיב לדבר מסוים שהבן סיפר: שמעתי שנפגעת מזה שהבטחתי להגיע למשחק וביטלתי. הבטחתי משהו שהיה חשוב לך ולא עמדתי בו. אני רוצה להבין גם איך היה לך כשנפגשנו. לא אנסה לשכנע אותך עכשיו שאתה צריך להרגיש אחרת.

הערך במשפט אינו הנוסח המדויק. האב מזהה מעשה מסוים, נותן מקום להשפעתו ואינו מבקש שהבן ירגיע אותו בתמורה. אם יש פרט שהוא זוכר אחרת, אפשר לברר אותו בהמשך בלי להתחיל ממנו ובלי להשתמש בו כדי לבטל את כל מה שנאמר.

הכרה באכזבה גם דורשת המשך שאפשר לסמוך עליו. במקום הבטחה שעכשיו הכול ישתנה, אפשר לבחור התחייבות מצומצמת שבאמת מסוגלים לקיים. אם נשקל שינוי באופן המפגש, בודקים אותו לפי הבטיחות, צורכי המתבגר והמסגרת המקצועית והמשפטית הקיימת. המאמר אינו בסיס לשינוי חד צדדי של הסדרים.

אם הוא אינו עונה, קל להיתקע בין עוד ועוד הודעות לבין החלטה שלא תפנה עד שיתגעגע. אפשר להשאיר פנייה קצרה: חשוב לי לשמור איתך על קשר. אכתוב לך שוב מחר אחר הצהריים, ואם תרצה לכתוב לפני כן אני אקרא. בחר מועד שתוכל לעמוד בו, ותן משמעות לפנייה הבאה: חזור למה שסיפר או שאל שאלה אחת שעדיין לא קיבלה מענה. אם ההתרחקות נמשכת, הודעות חוזרות לבדן אינן תוכנית להמשך.

ביטול של מפגש אחד או התרחקות שנמשכת?
אם המתבגר ביטל פעם אחת ועדיין מדבר איתך, התחל בבירור המפגש המסוים והמשך לשים לב לקשר. אם הוא מסרב שוב ושוב, מפסיק לענות או שהקשר מצטמצם לאורך זמן, צריך להרחיב את הבירור. רשום לעצמך מה השתנה, מתי התחיל, למה הוא עדיין מסכים ומה סיפר על הקושי. זה מידע שאפשר להביא לאיש מקצוע בעל ניסיון בקשיי קשר לאחר פרידה, כדי לבנות דרך המשך שמתאימה למשפחה ולא להישאר לבד עם ניחושים ועם עוד ניסיון שכנוע.

איך מבררים עם ההורה האחר בלי להפוך את הילד לשליח?
גם ההורה שאצלו המתבגר נמצא נדרש להחזיק אחריות. הוא יכול להקשיב לקושי בלי לומר שהילד מחליט עכשיו לבדו על המשך הקשר, ובלי להפוך אותו לשליח שצריך להסביר את הסירוב. אפשר לומר: אני רוצה להבין מה קשה לך. את ההמשך אנחנו המבוגרים נצטרך לברר, ואתה לא צריך לשאת את זה לבד. כך נותנים מקום לקול שלו ומשאירים את ניהול המצב אצל ההורים והגורמים שמסייעים להם.

כשאתה פונה להורה האחר, אפשר להתחיל במה שידוע: הוא כתב שאינו רוצה להגיע מחר, ואני עדיין לא מבין מה קשה לו. מה הוא סיפר לך? חשוב שנברר בינינו איך ממשיכים, בלי שהוא יצטרך להעביר תשובות מאחד לשני. כך אתה מבקש מידע ועבודה משותפת בלי לקבוע מראש מי גרם לסירוב. אם תקשורת ישירה אינה בטוחה או שהמחלוקת אינה מאפשרת שיחה עניינית, נעזרים בגורם המקצועי המתאים.

מה עבודה אישית יכולה לשנות כשהקשר עדיין אינו בידיך?
ייתכן שאתה כבר יודע שלא כדאי להתווכח עם הכאב של הילד, ובכל זאת בכל שיחה מוצא את עצמך מונה את מה שנתת, מבקש הוכחה שאתה חשוב לו או נסגר לפני שיפגע בך שוב. כשהתגובה הזאת חוזרת, אני ממליץ על עבודה אישית בשיטת מ.ס.ע. היא יכולה להתקיים בפני עצמה או לצד הדרכת הורים, ולעסוק במה שמנהל אותך כאדם וכאב מול האפשרות של דחייה. במקביל ממשיכים לברר את הסיבות לסירוב ואת הצרכים של המתבגר.

במיפוי בשיטת מ.ס.ע אנחנו מתחילים בחוויית החיים שלך: איך למדת לקבל מקום, לבקש קרבה ולהתמודד עם אכזבה. משם מחברים את התמונה לרגע שבו הגיע הסירוב. מה שמעת במילים שלו? מה זה אמר לך על עצמך? מה ניסית להבטיח באמצעות ההסבר, הלחץ או ההתרחקות? כך אפשר לזהות, למשל, את האמונה שכדי להיות אהוב צריך להמשיך לתת, או שכדי לשמור על מקום צריך להיות צודק. בודקים מה חי אצלך, לצד העובדות והאילוצים שבקשר.

בסילוק אנחנו עובדים על החסם שזוהה במיפוי, דרך עבודה רגשית עם תת המודע. בקשב פנימי פוגשים את הרגש, התחושה, הדימוי או החלק הצעיר שנושא את הפחד, ועובדים על שחרור האמונה וההגנה שממשיכות להפעיל אותך היום. כך העבודה מגיעה גם למקום שבו אתה כבר מבין בשכל שאתה רוצה להקשיב, ובכל זאת מוצא את עצמך מתגונן או דורש תשובה.

במקביל בונים את הכיוון שאליו אתה רוצה ללכת. איזה אבא אתה רוצה להיות כשהבן אומר שנפגע ממך? איך תרצה להגיב כשהוא מספר שהיה לו טוב אצל אמא? ומה יאפשר לך להמשיך את הערב שלך גם כשהודעה נשארת בלי תשובה? מחברים את הרצון למטרות ולצעדים בחיים: לקיים התחייבות שאפשר לסמוך עליה, להקשיב לאכזבה בלי לדרוש הכרה במאמץ שלך בתמורה, ולהמשיך לטפח קשרים ועניין גם כשהילד בבית האחר. כך בונים עצמאות ויכולת לבחור מתוך תשוקה לקשר שאתה רוצה ליצור.

נחזור לאב שבהמחשה. הוא יכול לקחת אחריות על ההבטחה שביטל, ובו בזמן לתת מקום לעלבון שלו בעבודה האישית. כך הוא אינו צריך לבחור בין ביטול הכאב שלו לבין דרישה שהבן יפתור אותו. את ההתקדמות בודקים בחיים: האם הוא מקשיב לתלונה עד הסוף, האם הוא מקיים את ההתחייבות הבאה, והאם הוא מסוגל לפנות לבן מתוך רצון בקשר גם כשהתשובה עדיין אינה מובטחת.

בהדרכת הורים מתרגמים את בירור הקשר להתנהלות: איך מנהלים את השיחה הבאה, איך מתקנים אחרי עימות ואיך מתאמים בין הבתים בלי להעמיד את המתבגר באמצע. העבודה האישית וההדרכה יכולות להתקיים יחד או בנפרד לפי הצורך. כשיש סירוב מתמשך או קשר שהולך ונקטע, נדרש גם בירור אצל איש מקצוע בעל הכשרה וניסיון בקשיי קשר לאחר פרידה; עבודה על תגובת האב לבדה אינה מבררת את כל מה שקורה במשפחה.

גם למתבגר מגיע מקום שבו אינו צריך להגן על איש
המתבגר יכול להזדקק למרחב שבו מותר לו להיות מאוכזב, מבולבל, קשור לשניכם או כועס, בלי לבחור גרסה שתגן על אחד ההורים. אימון רגשי לנוער יכול לתת מקום למטרות שלו: לזהות מה הוא מרגיש, לבטא צורך, להבחין בין אחריותו לבין אשמה שאינה שלו ולבנות דרך לבקש עזרה או להציב גבול. מתחילים באמון ובנכונות שלו, ומבהירים מראש את הפרטיות ואת גבולותיה.

במרחב הזה הוא יכול לברר מה הוא רוצה בקשר, מה מכביד עליו ומה יעזור לו להרגיש בטוח יותר לבטא את עצמו. המטרות נבחרות איתו, והאחריות להסדרת היחסים בין המבוגרים נשארת אצלם. כשהקושי כולל פגיעה או צורך קליני, משלבים את המענה המקצועי המתאים.

ההודעה הבאה לא צריכה לפתור את כל הקשר
האב מתחילת ההמחשה עדיין אינו יודע אם בנו יגיע בסוף השבוע. כשהודעת הסירוב הגיעה הוא רצה להבין למה הילד דוחה אותו. עכשיו יש לו מידע מדויק יותר: הבן נפגע מהבטחות שלא קוימו, והוא עצמו נבהל מהמחשבה שאיבד את מקומו. בשיחה הבאה הוא יכול לתת מקום לאכזבה ולבחור התחייבות שיעמוד בה. את הפחד שלו הוא יכול להביא למקום שבו יקבל עזרה, בלי לחכות שהילד יפתור אותו.

ההתקדמות הראשונה אינה בהכרח מפגש שהתקיים. היא יכולה להיות שיחה שבה התברר משהו חדש, אחריות שנלקחה או פנייה לעזרה המתאימה. בודקים בהמשך אם נוצר יותר ביטחון ואם הקשר מקבל מענה ממשי. לא מסתפקים בכך שהוויכוח נרגע.

אתה יכול לרצות מאוד שהילד יתקרב, ובאותו זמן ללמוד לא להעמיס עליו את האחריות להוכיח שאתה ראוי לאהבתו. זאת עבודה על המקום שממנו אתה פונה אליו, ועל האדם והאב שאתה מבקש להיות, גם לפני שיש לך ודאות לגבי תשובתו.