12314 מאמרים - מנוע לחיפוש מאמרים - פרסום מאמרים חינם

נושא המאמר: טבע תרפיה- היבטים טיפוליים
מאת: רונן ברגר   שמור מאמר למועדפים

טבע-תרפיה - היבטים טיפוליים
מאת רונן ברגר
פורסם: טיפול באמצעות אומנויות (כתב העט של יה"ט). גליון 3 (2). מאי 2004.ע"מ: 60-69

תקציר
בימים שבהם השתייך האדם לשבטים וחי בטבע נודע לטבע מקום מרכזי בטקסים של ריפוי והחלמה של הפרט. טקסים אלה נועדו לעזור לשבט ולאדם הפרטי להתמודד עם תחושות אי-ודאות קיומיות ועם תהליכי שינוי שכללו מעבר ממעמד חברתי אחד לאחר. במשך השנים, בד בבד עם התרחקות האדם מהטבע, נוצרה מסגרת טיפולית חדשה אשר תיעלה מקצת אותם מושגים לתוך חדר הטיפולים המודרני, בהשאירה מושגים כמו שבט וטבע מאחור.
בשנים האחרונות חלה עלייה ניכרת בעולם בשימוש במרחבי הטבע כ"מערך" (Setting) לקיום עבודה טיפולית-חינוכית. טבע-תרפיה היא אחת מדרכי טיפול חדשניות אלו. מאמר זה מתמקד בהיבטיה הטיפוליים של הגישה, ומציג את ארבעת המודלים הנכללים בה. המאמר משלב תאוריה בעבודות שטח של המחבר. מטרת המאמר להציג את טבע-תרפיה כגישה טיפולית ולפתח דיון ודיאלוג עם הנושאים הישירים והעקיפים שהיא מעלה.
המאמר
טבע-תרפיה היא גישה התנסותית חדשנית המתרחשת במרחבי הטבע. הגישה מבוססת על ההבנה שבטבע קיימים יסודות מרפאים היכולים לתמוך בתהליכים טיפוליים, ושהדיאלוג המתקיים בין האדם ובין הטבע יכול לתרום לחיזוק "רווחתם" של בני אדם מבחינה פיסית, רגשית ונפשית ( Roszak, Gomes & Allen, 1995; Burns, 1998; Beringer & Martin, 2003; Berger, 2003)

ההיבטים התאורטיים של גישה טיפולית זו מבוססים על שלושה עקרונות:
1. תפיסת הטבע כמרחב מקודש המתאים לקיום טקסים המסוגלים לתמוך בתהליך ולקדמו.
2. יכולת הריפוי של הטבע והשימוש בה שתורמים להעצמת התהליך.
3. מערך היחסים המשולש הפעיל המתקיים בין מטפל – מטופל – טבע והשפעתם על המערך. הטיפולי, על עמדות המטפל והמטופל ועל התהליך עצמו.
נוסף על כך, גישת טבע-תרפיה חוקרת ומגדירה את התכונות המיוחדות של הסביבה ומפתחת קוד אתי ייחודי (Berger, 2003)ואתר אינטרנט (www.naturetherapy.org).


בגישת טבע-תרפיה יש ארבעה מודלים עצמאיים:
א. "אתגר-טבע" (Nature-Adventure)
ב. "הבעה ויצירה בטבע" (Art in Nature)
ושני מודלים שפותחו על-ידי הכותב:
ג. "בניית בית בטבע"(Building a Home in Nature)
ד. "טיפול בשימור-טבע" (Nature Conservation Therapy)
הגישה מאזכרת גם כמה רעיונות הלקוחים מהשמאניזם, כמו ההיבט הקהילתי והטקסי, והקשר הישיר, הפיסי והמטפיסי עם הטבע. ארבעת המודלים כוללים טכניקות שונות המתאימות לצרכים טיפוליים שונים. כמו כן, טבע-תרפיה חוקרת את הדרך שארבעת המודלים יכולים לשקף באופן מטפורי את ציר ההתפתחות של מערכת היחסים אדם - טבע, שנע ממצבים של שליטה, קריאת תגר ותחרות למערכת יחסים של דו-קיום והדדיות.
ציר זה מאפשר למטופלים להתבונן וללמוד על יחסיהם עם זולתם ועם העולם שסביבם, וזאת נוסף על היותו כלי אבחוני למטפל. עוד היבט של ציר זה הוא שהוא מאפשר למטופל להשקיף, להתייחס ולפתח את יכולותיו להתמודד עם מצבי "הוויה" (Being) ו"עשייה" (Doing) ולנוע ביניהם בביטחון, מתוך תפיסה שגם בחיים אדם נדרש להתמודד עם סיטואציות שונות הנמצאות על הרצף ביניהן; וכי פיתוח מיומנות מעבר בטוחות ויעילות בין המצבים השונים יכול לשפר את הרגשתו ואת דרך התמודדותו עם אתגרים ושינויים (בעיקר עם אלה הבלתי צפויים) שהחיים עשויים לזמן לו. צירים אלה יכולים גם לשמש כלי אבחוני שיכול לעזור למטפל למקד את מטרות הטיפול ואת דרכיו (ארחיב בנושא זה במאמר נפרד שייכתב בהמשך).
המודל הראשון: "אתגר-טבע" (Nature–Adventure)
המודל "אתגר-טבע" לקוח מתפיסת הטיפול האתגרי (Adventure-Therapy). הגדרתו הרחבה של רינגר (Ringer, 2003) מדברת על מכלול של פעילויות פיסיות ופסיכולוגיות המתקיימות במרחב טבעי ייחודי ו/או בסביבה מבודדת. מאחר שתפיסה זו רחבה ביותר, אפשר להגדירה בדרכים שונות. למשל, לפי גיליס ורינגר (Gillis, H.L. & Ringer, M., 1999) טיפול אתגרי הוא שילוב אסטרטגיות של פעילויות אתגריות בתהליכי שינוי טיפוליים, שמטרתם לחולל שינוי בחיי המטופלים. האתגר יוצר את הבסיס ההתנסותי כמדיום לתרפיה. פעילות אתגרית מסוימת נבחרת (באופן אידאלי) כדי להשיג מטרה טיפולית מסוימת. מכיוון שהטיפול האתגרי שבו עסקינן מתקיים בטבע, לעומת שיטות אחרות של טיפול אתגרי, שהותאמו ונבנו לאחרונה במיוחד לסביבה עירונית וככאלה כוללות גם פעילות אתגרית במתקנים מעשה ידי אדם, דוגמת פעילות בתוך אולמות (Ringer, 2003), נראה כי לאתגר-טבע יש יותר במשותף עם "תרפיה במרחבי הטבע הפראי" (Wilderness-Therapy). תרפיה במרחבי הטבע הפראי יכולה להיחשב כגישה אחת מכלל שיטות הטיפול האתגרי. לפי פאוץ (Powch, 1994), היא מתקיימת במרחבי הטבע הפראי ועליה לכלול את המרכיבים הבאים:
א. עימות עם פחד בדרך כלשהי.
ב. תחושת אמון בתוך הקבוצה.
ג. חוסר באמצעים חומריים ותגובת הד מוחשית מידית שניתנת מסביבת הטבע הפראית.
קריספ (Crisp, 1998) קובע שטיפול בטבע הפראי מתחלק לשני אמצעים: (א) מחנאות בטבע הפראי, הממוקמת בקביעות בסביבת בר מבודדת שהאבזור בה מזערי.
(ב) מסעות המתקיימים בקבוצות קטנות, הנעות ממקום למקום בכוחות עצמן ומשתמשות בטכניקות שונות, כמו: ניווט, שייט, חתירה בקאנו ועוד.
דוגמא לטיפול כזה ולדרך שבה הטבע משתלב בו מוצגת על-ידי גיליס ורינגר (Gillis, H.L. & Ringer, M., 1999) הם מביאים כדוגמה שני אנשים כלשהם הסובלים מקשיים ביחסיהם, אב ובנו או בעל ואשתו, היוצאים למסע חתירה משותף בקאנו. כדי להצליח במסע על השניים לפתח מיומנויות תקשורת ושיתוף פעולה שיתבטאו בחתירה מתואמת ובהצלחת המסע. לחלופין, מסע עם תרמילים על הגב שנודד במשך ארבעה-עשר יום ממקום למקום יהיה מסגרת לטיפול (קהילתי) בקבוצה של בני נוער עבריין; ניווט, הקמת מאהל או בישול ארוחה יאתגרו את המשתתפים להתמודד עם נושאים כתקשורת ומשמעת, ויוכלו לקדם את התוצאות הטיפוליות המבוקשות.
המודל אתגר-טבע נגזר מתוך המודלים שנזכרו לעיל ומשלב רעיונות שלהם בגישת הטבע-תרפיה. במודל זה הטבע משמש כבמה (Beringer & Martin, 2003) הנותנת למשתתפים הזדמנות להתייצב מול פחדיהם ומאפשרת להם לגלות דרכים חדשות ויעילות יותר להתמודד עם פחדים אלה ועם תחושות של אי-יכולת. התהליך הטיפולי מתמקד בדרכים שבוחר המטופל להתמודד עם האתגרים שהטבע מציב לו, ועם התהליך המקביל המתרחש בקבוצה (דרכי תקשורת ופתרון בעיות, דפוסי מנהיגות וכד'). דרך זו של הצגת הטבע (כמערך וספק כלים) תומכת גם בציר ההתפתחותי הראשון של יחסי אדם - טבע, שהוזכר קודם: אתגר ושליטה.
עוד היבט של גישה פעילה זו הוא הזמנת המטופל להתנסות בפעילויות עשייה (Doing), ובכך לזמן מצבים שיעודדו אותו לפתח מנגנוני התמודדות יעילים כנגדם. המודל מציע למטפל דרך יעילה, פעלתנית ובעלת כלים מוגדרים לטפל בנושאים כגון: תקשורת, אמון, ופתרון בעיות (Bandorff, 2003).
דרך אחרת לשימוש באתגר-טבע יכולה להיות על-ידי שיפור וייעול התמודדות המשתתפים עם נושאים מסוימים בחייהם, שנחוו עד כה כקשים. ההצלחה בפעילות האתגרית יכולה לשמש כמנוף לחברם לכוחותיהם הפנימיים, כדי שאלו יוכלו לסייע להם בהמשך דרכם.

המודל השני: "הבעה ויצירה בטבע" (Art in Nature)
"הבעה ויצירה בטבע" (Art in Nature) נגזר מהמודלים ומהתאוריות של דרמה-תרפיה בשילוב של רעיונות מתחומי האמנות, התנועה והסיפור. המודל מעבד את הרעיונות הקלאסיים של השיטות הקודמות ומעתיקן מ"מערך פנים-חדרי" (Indoors) אל הטבע – אל הסביבה החיצונית, הטבעית.
לפי ג'נינגס (Jennings, 1992), מחלוצות הדרמה-תרפיה, דרמה-תרפיה היא הֶחלה של מבנה תיאטרלי דרמטי העובר הסבה למערך בעל כוונה טיפולית.
להד (Lahad, 1995) מגדיר את הדרמה-תרפיה באופן שונה, באומרו כי היא שילוב של צורות מרובות של אמנות המתפרשׁות באמצעות הפקה דרמטית. דרמה-תרפיה מאפשרת למטפל ולמטופל לנוע באמצעים שונים מתוך בחינת שטחים אחרים ושימוש בחלק הדרמטי כרגע השיא או כנקודת המפנה המשנה את פני הדברים. הפקת התפקיד, ההתדיינות עם המשתתפים האחרים ומשחק התפקידים מאלצים את המטופל לדרוש מעצמו גיוס של כוחות ומשאבים פנימיים, ובכך משפרים את יכולותיו באופן ניכר.

המודל של הבעה ויצירה בטבע מעתיק את המבנה התיאטרלי על תהליכיו הדרמטיים אל מחוץ לחדר (מקומם המסורתי) וממקמם בטבע, ב"מערך" של סביבה חיצונית. דבר זה עשוי להתבטא בשינוי באופן השימוש במאפיינים דרמטיים בכמה מהטכניקות הקלאסיות, כדי להתאימן למערך המיוחד החדש. הרעיון הוא לשלב את המאפיינים הדרמטיים בחלל הטבעי כך שיעצימו ויתמכו בתהליך. הדבר יכול לערב טכניקות שונות של סיפור סיפורים ((Story Making & Story Telling, דרמה, תנועה וריקוד ושילובן ביסודות הטבע. בהתאם למודל זה ההתייחסות למשתתפים במודל של הבעה ויצירה בטבע מושפעת מהגישה הנרטיבית: הטבע נתפס כמרחב פתוח ושופע המזמין את המטופלים להתנסות ולחקור את עצמם על-ידי יצירת קשר ישיר עמו באמצעות כלים יצירתיים והבעתיים. החוויה הבלתי אמצעית–יצירתית בטבע יכולה לעזור למטופלים למצוא את הסיפור האישי שלהם או של הקבוצה ולספרו, סיפורים אשר התגלו להם בזמן המגע עם הטבע ובמשך הדיאלוג עמו. בגישה מטפורית זו הטבע נתפס לא רק כמערך המספק כלים אלא גם כמורה דרך ומלווה. כך יכול הטבע להיות שותף בתהליך, כאשר הנוף והסיטואציה המתרחשת בו יכולים להיות סיפור רקע מקביל או משלים לסיפור האישי. מקצת סיפורי הרקע האלה יכולים להשתלב בטקסים מתאימים ובכך לתמוך בסיפור שמספרים המשתתפים ובעיבודו.

דוגמא מעשית לגישה זו לקוחה מסדנה שנערכה בנגב במשך יומיים לקבוצה של שישה-עשר בני נוער מיהודה ושומרון אשר היו קרבנות למעשי טרור. הסדנה תוכננה כמסע במרחבי הנגב ששולבו בו טקסים ופעילויות אתגריות (ניווט ומחנאות), ומטרתה הייתה לחבר את המשתתפים לכוחותיהם האישיים והקבוצתיים ולפתח את יכולות התמודדותם. עוד מטרה של הסדנה הייתה ליצור מרחב בטוח ומאפשר שבו תוכל הקבוצה לשתף ולעבד מקצת נושאיה המשותפים, הקשורים בחוויות טראומטיות ושכול. באחת הפעילויות התבקשו חברי הקבוצה לבנות מיצג שימחיש את הדרך שהם מתמודדים עם חיי היומיום הטעונים ביהודה ושומרון. המיצגים נבנו מחומרים טבעיים שנאספו בשטח, והסביבה הטבעית הייתה הבמה לתצוגתם. לאחר הצגת המיצגים התבקשו המשתתפים להחליט כיצד ישאירו את מוצגיהם בשטח, וזאת מתוך ההנחה שהזמן וכוחות הטבע (גשם ורוח) ישנו אותם. כאן עלו אפשרויות הבחירה והשליטה שיש למשתתפים על חייהם בדרך מטפורית: הבחירה האם להשאיר את המיצגים במקומותיהם ובכך לתת לטבע לעשות את שלו או לפרקם במו ידיהם ולהשיבם אל מצבם המקורי בטבע כמו שהיו בתחילת המיצג, חומרי גלם ראשוניים. התערבות זו, שנעשתה מתוך התחשבות במאפייניו הייחודיים של המערך הטבעי, שימשה זרז לשיחה ושיתוף בנוגע ל"דברים שנשארים מאחור", כמו: קרובי משפחה שנספו, חברים, זיכרונות ומקומות. השיחה נגעה גם בנושאים כמו זמן: כיצד אנו שולטים בזמן, מה חשוב להשאיר מאחורינו והיכן אנו נמצאים בתהליך זה. ההתנסות בתהליך "בנייה, פירוק והרכבה בטבע" Construction and Deconstruction)) אפשרו לקבוצה לגעת ולפתוח נושאים כאובים אשר היו בגדר טאבו עד אותו רגע, נושאים אשר לא קיבלו ביטוי קודם. הדבר אפשר למשתתפים לשתף אנשים אחרים בסיפוריהם הכואבים, להזדהות אתם ולהרגיש פחות בודדים, מרגע שהבינו שהם חולקים בעצם סיפורים דומים (סדנה שהתקיימה במכתש רמון ב-2002 במסגרת התכנית "התמודדות דרך טבע", המרכז לפיתוח משאבי התמודדות).

בדוגמא זו ראה המטפל בטבע לא רק מערך וספק חומרים אלא גם במה חיה, פעילה ועצמאית, אשר לא כבמה ה"פנים-חדרית", שהיא מעשי ידי האדם, סיפרה סיפור רקע עולמי - סיפור על השינויים הבלתי ניתנים לשליטה שהזמן מביא ועל אי-הוודאות הבסיסית הנוכחת בחיי כולנו (Berger, 2003). התייחסותו הספציפית של המטפל אל הטבע אפשרה לקבוצה ליצור לעצמה את טקסה הייחודי, טקס שמטרתו על-פי האנתרופולוג חזן: "אינו למלא ידע טכנולוגי חסר אלא לאפשר התייחסות סמלית לבעיות קיומיות של חוסר ביטחון מתוך מטרה ליצור סדר בתוך אי-סדר. הטקס מאפשר לחיות עם הבעיה כחלק מעולם ההתנסות והחוויות, מבלי שבהכרח ימצא לה פתרון. במצב שבו האדם יוצא למסע צייד ואינו בטוח אם יחזור..."

(חזן, (1992:91. בדיון שמקיים אבנס, במאי וחוקר טקסים, על תפקיד הטקס בלימוד האדם לקבל עליו את אי-נמנעות החיים והאמונה, הוא טוען כי "הריטואלים יוצרים ביטחון בספקם תמונה של כוחות השולטים בחיים, ובשמשם לחיזוק יכולתנו להתמודד עם העולם הבלתי-צפוי. הם מגבירים את עצמת ההתנסות המשותפת, באפשרם לנו להבין שאיננו לבד, אלא אנו חלק משלמות בלתי- ניתנת לחלוקה... הצליל השולט בכל הריטואליים הדתיים הוא של כניעה לאי-הנמנעות של הגורל"
(אבנס, 1977:21). עוד יתרון שיש בגישת טבע-תרפיה הנעזרת בטבע כמרחב ליצירה מחודשת וקיום טקסים הוא האפשרות לתת למטופל לחוש כי אין הוא לבדו, וכי הקריאה להתמודד עם מצבים מורכבים של מצבי אי-ודאות משותפת לא רק ליתר בני האדם אלא לכל עולם הטבע והחי אשר סביבו, שגם הוא שייך אליו. דרך הסתכלות חדשנית זו יכולה לפתוח דלתות חדשות לתהליך ולהרחיבו בספקה היבט ומשמעות רחבים ותקפים יותר מאלו המתבוננים בצורה נקודתית בפרט, ובכך עשויים לפספס את עוצמת קישורו להקשר החברתי הרחב.
דוגמא אחרת שיכולה אף היא להדגיש את הדרכים שהטבע יכול להשפיע ולהעצים את התהליך לקוחה מסדנה של שלושה ימים שהתקיימה בשמורת הבניאס. ביום שישי, בטרם נכנסה שבת, התכנסה קבוצה שמנתה שישה גברים ושש נשים, כדי לקיים טקס מקדים לטקס קבלת שבת. הטקס היה אמור לכלול סיכום אישי של השבוע שחלף ותהליך התנקות לקראת קבלת שבת. הקבוצה התחלקה לשתי קבוצות (נשים לחוד וגברים לחוד), כאשר כל קבוצה בחרה מקום לקיום הטקס. מרגש היה לשמוע מקבוצת הנשים על החוויות שעברו. נראה כי החוויה החזקה שחוו הייתה לא רק בשל הכוונה הקבוצתית במהלך הטקס, אלא גם בשל השפעת המגע הפיסי במים הזורמים ובשל הנוף המיוחד של הבניאס, כפי שאמרה אחת המשתתפות: "אינני יודעת מה קרה שם והאמת היא שגם אין זה משנה, העיקר שהמים רחצו ושטפו הכול החוצה. לא משנה כמה בכיתי, המים שטפו ולקחו את כל הדמעות" (סדנה שהתקיימה בבניאס ב–2003 במסגרת השתלמויות מנחים, המרכז לטבע-תרפיה).
מודל הבעה ויצירה בטבע, לעומת מודל אתגר-טבע, מאפשר למטפל לקחת צעד אחורה, בהזמינו את הטבע לקחת צעד קדימה, לשתפו ולהיעזר בו בעיצוב המערך והתהליך. דרך זו של התייחסות לטבע כשותף בתהליך תומכת גם בהתפתחות הפרט לאורך ציר ההתפתחות הדן ביחסי השליטה אדם - טבע, שהוזכר בראשית המאמר. לפי מודל זה, המטפל מזמין את המטופל להתנסות במצבים הנעים בין עשייה להוויה בשלבי היצירה, ההופעה, הטקס והחשיבה השונים.

המודל השלישי: "בניית בית בטבע" (Building a Home in Nature)
מודל זה פותח על ידִי, ואת ההשראה לפיתוחו קיבלתי עקב טיפול שנתתי לנער שהוגדר כאוטיסט. בראשית דרכנו הטיפולית היו מפגשינו אמורים להתקיים בחדר הטיפולים הרגיל, שנמצא לא הרחק מכיתתו של הנער. אולם כיוון שהנער לא רצה להיפגש בחדר הזה והעדיף לטייל אתי סביב הכיתה, החלו המפגשים כך. במשך הזמן התרחבו תחומי הטיול שלנו מהסביבה המוכרת של בית הספר לאזורים קרובים בלתי מוכרים על גדת נחל ירדן, עד שנבחר מקום מוגדר, מוסתר מעיני עוברים ושבים, תחת עץ גדול על שפת הנחל. מטרת הטיפול הייתה לעזור לנער להרחיב את אפשרויות התקשורת שלו, לתמוך בהתפתחות כשריו החברתיים ולחזק את דימויו העצמי. המפגשים היו בעלי מבנה מוגדר והתרכזו סביב היציאה לטבע וטקס הכנת מדורה, שכלל בישול תה ושתייתו בצוותא. המפגשים כללו גם פעילויות טקסיות מתחום הדרמה-תרפיה, שעזרו לנער ולמטפל ליצור את המרחב הייחודי המשותף, להפרידו מיתר הפעילויות בבית הספר ולהקל על השיבה אליו ועל ההתארגנות לקראתו בתום המפגש הטיפולי (הטקסים כללו טקס פרידה מהמרחב הכיתתי והבית ספרי וטקס כניסה למרחב הטיפולי – העץ הגדול על שפת הירדן, טקס פרידה מהעץ וטקס חזרה למרחב הבית ספרי ולכיתה). הנער הקפיד לחזור למקום המדויק שבחר על גדת הירדן ולקיים בעקיבות את הפעילויות השונות שהתרחשו בו. במשך הזמן התחוור לי כי הוא תוחם את האזור שבו התקיים טקס התה במעגל אבנים שנאספו בשטח, בתוך כך שהוא מוודא כי טקס התה ייערך במרכז. בד בבד עם בנייתו הפיסית של המתחם בירדן ושימוש בחומרים שהוא מספק, הלך ונבנה גם הקשר ביני ובין המטופל. נקודת המפנה התרחשה כאשר סיים הנער לבנות את התחום המגודר של מקום טקס התה. הנער הרחיב באופן ניכר את אוצר המלים שלו והביע רצון לתקשר עמי ולספר לי את סיפורו. מאוחר יותר, כשהגיע החורף, עברו המפגשים לחדר הטיפולים בבית הספר והתמקדו בעבודה סיפורית ויצירתית מתחום הדרמה תרפיה. גם אז, כאשר עלו מצבים קשים, ביקש הנער להוביל את המטפל למקום המסוים על גדת הנהר, שכונה עתה "בית בטבע". נראה היה לי שהנער שב למקום הזה כדי לראות ולוודא האם המקום שבנינו יחד, מקום שהכיל וסימל את הקשר שנרקם בינינו, עדיין נמצא שם (טיפול בנער מכיתת ח"מ, בשנים 1998-1999(
במודל זה המטופל או הקבוצה בונים בשיתוף המטפל בית בטבע; מרחב מקודש, מוגן ובטוח, הנותן מקום לגילוי של סיפור ולהשתתפות בו, ליצירתו של טקס ולקיומו. אב-טיפוס זה של מרחב מקודש אינו חדש ומתקיים מראשית האנושות ברוב התרבויות. הידיעה שהמרחב המקודש הוא מטבעו טיפולי מונחת בבסיס רוב הטקסים המרפאים שבהם לקידוש המרחב נודעת השפעה על יעילות הריפוי Pendzik, 1994) (Turner, 1986;. הבית בטבע מסמל את אב-טיפוס המרחב המקודש (Pendzik, 1994) באופן אלגורי דומה לזה של הבמה בדרמה-תרפיה. מודל בניית בית בטבע פועל באופן דומה למודל הבעה ויצירה בטבע, בייחוד בשל נושא הסיפורים החליפיים המאפיינים אותו. על-פי הגישה הנרטיבית מדומה המפגש הטיפולי לסיפור הנבנה במשותף על-ידי המטפל והמטופל כאחד. במהלך יצירת הסיפור מוזמן המטופל ליצור סיפורים חליפיים המתקיימים במקביל לסיפור העיקרי הקשה שעמו בא לטיפול. סיפורים אלה אוגרים בתוכם כוחות פנימיים ומאפשרים למטופל להתבונן בעוד אפשרויות של דרכים וסיפורי חיים, יעילים ונעימים יותר מזה המקורי שאתו בא, אשר באמצעות הקשבה והתבוננות בהם יוכל ליצור לעצמו סיפור חיים חדש, מספק יותר (ויט, מ. ואפסטון, ד. 1999), (Freedman & Comb, 2002; Meier, 1996).


התהליך של בניית בית בטבע, המעוצב ומתוכנן על-ידי המטופל, הוא כשלעצמו מתן אפשרות לביטוי ולשיתוף לא מילוליים בהכרח של סיפור חייו, וכולל את האפשרות לתכננו, לבנותו ולעצבו מחדש באופן מספק יותר. בהמשך, לאחר השלמת תהליך הבנייה, אפשר לצאת מהבית למרחבי טבע סמוכים ולהתנסות בעוד פעילויות מתוך ידיעה שיש מקום בטוח שאליו תמיד אפשר לחזור. בשל מעורבות המטפל בסוג טיפול זה, חשוב לציין שלעתים די בשימוש במלה בית כדי להעלות נושאים כבית, משפחה ושייכות, אשר ייתכן שכלל אינם עולים בקנה אחד עם כוונת התהליך הטיפולי המסוים. לכן, אם ברצון המטפל ליצור מרחב פתוח להשלכה או כדי לנתב את התהליך לכיוון אחר, רצוי לחפש מלים מתאימות שונות, כמו: מגרש משחקים, מחנה ודומיהן. הבנייה, העיצוב ואחזקת הבית בטבע, כמו גם יחס המטופל אל המקום-בית, הם גורם חשוב בתהליך, ויכולים להשפיע עליו בצורות שונות.
במודל זה מתקיים דיאלוג בין בניית הבית הפיסי הנבנה בטבע ובין אחזקת המרחב הטיפולי והפוטנציאלי בין המטפל ובין המטופל (ויניקוט, 1995). המודל מחזק בייחוד את יכולת הנפרדות הבריאה, המבדילה בין עולמו הפנימי של המטופל ובין העולם החיצון, ותומך ביצירת "אני" (Self) שלם, מוגדר ומובחן שיכול לבנות את ביתו ולתחזקו בעצמו.
גישה זו רואה בטבע שותף פעיל בתהליך המאפשר למטופל לחקור את יחסי התלות ההדדיים המתקיימים בינו ובין הטבע. מודל זה, לעומת שני המודלים הקודמים, מאפשר למטפל לקחת עוד צעד אחורה ולהזמין את הטבע להיות מעורב יותר בדו-שיח הטיפולי. בדרך זו מוזמן המטופל לקחת יותר אחריות על שיקום חייו, על בנייתם ועל עיצובם מחדש בצורה מטפורית וממשית כאחד, בעודו בונה ומעצב את ביתו בטבע. המודל מגביר עוד יותר את התנועה בין עשייה להוויה, שהולכת וגוברת ככל שמתקדמת בניית הבית בטבע ויצירת המרחב הבטוח.

המודל הרביעי: "טיפול בשימור-טבע " (Nature Conservation Therapy)
מודל זה שפותח על ידי הוא הרביעי בגישת טבע-תרפיה. הוא החוליה האחרונה בשרשרת של ציר היחסים אדם - טבע שתואר לעיל. הוא פותח עקב מסעי האישי בטבע וניסיוני המצטבר בעבודתי הקודמת כאקולוג שעסק במחקר על חיות בר ובשימורן. כשהתחלתי לעסוק בדרמה-תרפיה, חיפשתי דרכים לשמר בשדה הטיפול והחינוך חוויות של צמיחה והתפתחות אישית שחוויתי במהלך עבודתי הקודמת כאקולוג. "טיפול בשימור-טבע" מתקיים כחלק פעיל של שימור יסודות טבעיים, ובעדיפות ראשונה - שימור חיות בר. המודל מתבסס על ההנחה ההומניסטית הגורסת כי כאשר אדם מסייע לאחר וחורג מדל"ת אמותיו (ואין זה משנה אם מדובר בסיוע לאנשים, לחיות או לנופים), הוא יכול להתחבר לכוחותיו הפנימיים, להרגיש ולהגשים רגשות של משמעות, מטרה וערך.

העבודה המעשית לפי מודל זה מורכבת משני חלקים. הראשון: הקבוצה מחליטה מהן מטרותיה ודרכי הפעולה להגשימן במסגרת הספציפית. והשני: מציאת פרויקט שימור-טבע שיענה על מטרות אלה.
בד בבד לעבודה הממשית עם חיות הבר או עם הנוף משולב תהליך מתחומי ההבעה והיצירה הנותן מקום לביטוי ולעיבוד נושאים העולים מהעבודה הממשית. העבודה לפי המודל רואה בטבע לא רק סיפור (בדומה לעניין סיפור הרקע שפורט במודל השני במאמר) תומך שמאפשר למטופלים לשתף, לעבד ולמצוא צורות חילופיות להתמודד עם סיפור חייהם, אלא אף דרך לפגוש, להכיר וליצור מערכת יחסים משמעותית עם האחר, בדמות בעל חיים או נוף. במהלך תהליך השיקום של בעל החיים או הנוף יוכל המטופל לחוות באותו זמן תהליך שיקום עצמי שיעזור לו ויתמוך בהבראתו ובהתפתחותו האישית.
דוגמא למודל זה היא תכנית "לעוף", תכנית חינוכית-טיפולית שהתקיימה בחודשים יוני-יולי 2002 בבי"ס רננים, בי"ס לילדים קשי למידה בצפון הארץ. תכנית "לעוף" הייתה פרק הפרידה והסיכום בתהליך שנתי של שתי קבוצות של בני נוער שלהם צרכים מיוחדים. נוסף על הבעיות האורגניות והרגשיות הטיפוסיות לאוכלוסייה זו, אופיינה הקבוצה בכך שכמחצית ממשתתפיה היו ילדים מאומצים או כאלה החיים במשפחות אומנה. מטרת התכנית הייתה לקשר את המשתתפים עם כוחותיהם פנימיים, לתמוך בשלבי הסיום והפרידה של הקבוצה (בהקשר המסוים הזה) ולהמשיך לתמוך בנושאים רגשיים שונים שעלו בה, בעיקר סביב נושא האימוץ וההתבגרות.
בתחילת התכנית הובאו לביה"ס שני כלובי אִקלום גדולים (כלוב גדול המיועד לשיקום חיות בר טרם השבתם לטבע) ובהם ארבעה גוזלי בזים שנפצעו בעת שנפלו מקניהם. לאחר שטופלו בבית החולים הווטרינרי בספארי שברמת-גן, הגיעו הגוזלים לביה"ס להמשך טיפול ואישוש על-ידי חברי הקבוצה, טיפול שהיה אמור להסתיים בהחלמתם ובהשבתם לטבע (Reintroduction). באמצעות שימוש ברעיונות מתחומי הדרמה-תרפיה והטיפול הסיפורי בחר המטפל להציג לקבוצה את סיפור הבזים כסיפור המקביל לסיפוריהם, שנתפס על ידם כסיפור מרוחק דיו כך שלא יזהו בו את עצמם. כך הצליח המטפל לחדור מבעד להגנות שהיו למשתתפים, להפיג את חששותיהם ולאפשר מגע בינם ובין הבזים, ואגב כך, גם מגע עקיף עם פחדיהם (לקריאה נוספת על עקרונות הדרמה-תרפיה, ראהJennings, 1998 :). מלבד הטיפול בבזים שכלל האכלה, ניקיון וטיפול, נבנו כלובי קינון שמוקמו בשמורת טבע סמוכה, וזאת כדי לספק לבזים הבוגרים מקום קינון בטוח ולאפשר למשתתפי הפרויקט לשמור עמם על קשר.
פרויקט הבזים נבחר בשל הצורך ליצור סיפור מסגרת רחב שיהיה נגיש לכל המשתתפים בקבוצה ויאפשר לכל אחד מהם למצוא את עצמו בתוכו. התהליך כלל גם התנסות בסוגים שונים של סיפור (Story), כמו סיפור מיוחד שנכתב על-ידי המטפל כהכנה לתכנית והקראתו לקבוצה טרם תחילתה, ויצירת סיפורים בקבוצה (Story Making) שהתפתחו לתהליכי יצירה ודרמה שסיפקו למשתתפים עוד במה לבטא ולעבד נושאים שעלו בהתנסות. הסיפור המיוחד שנכתב בידי המטפל נכתב על-פי עקרונות "סיפור שאתה צריך לשמוע עכשיו",להד (2001) ומגד (2001) (את הסיפורים אפשר למצוא בספר "לעוף" בהוצאת הר-יער, עוד פרטים באתר האינטרנט (www.levy-yamamori.com).
הסיפור שנכתב כהכנה לתכנית "לעוף" רמז מטפורית ואנלוגית על סיפור חייהם של חברי הקבוצה:
1. גוזלי בזים שנפלו מקניהם – ילדים שלהם צרכים מיוחדים/עזובים/מוזנחים.
2. גוזלי בזים פצועים – ילדים שלהם צרכים מיוחדים/פצועים.
3. גוזלי בזים שהוצאו מסביבתם הטבעית – ילדים שלהם צרכים מיוחדים/פצועים אשר נלקחו מסביבתם הראשונית והועברו לסביבה מיוחדת ומוגנת כדי לטפח את רווחתם ובמקרים מסוימים אף כדי "להבריאם", בתקווה לאפשר יום אחד את מיזוגם בחברה הרגילה.
4. בניית כלובי הקינון – מייצגת את נושא הבית והחיים בבית אצל משפחה אומנת/מאמצת.
5. החזרת הבזים לטבע – מייצגת את ההתבגרות, היציאה לעצמאות, הפרידה, סיום העבודה הטיפולית והפרידה מהמטפל.
בסוף התהליך, לאחר שהתחזקו גוזלי הבזים, נערך טקס החזרתם לטבע והשתתפו בו כל ילדי בית הספר, ההורים והמורים. במשך התכנית המרגשת למדו המשתתפים להתמודד עם נושאים מורכבים, פיתחו את היכולת לראות את האחר ואת יכולת ההזדהות אתו, ולמדו על דרכי שימור טבע ואקולוגיה מהתנסות אישית.
במהלך השנה אפשר היה להבחין בשינוי חיובי שחל בהתנהגות המשתתפים כמו גם בשיפור דימוים העצמי. בשיחות ההיכרות האישיות שהתקיימו בתחילת השנה נשאל כל ילד: "אם היית ציפור, היכן היית בוחר לגור, בכלוב או בטבע?" תשובתם של הרוב המכריע של הילדים הייתה "בכלוב מוגן". בתום התהליך נשאלה שוב אותה שאלה. הפעם אף אחד מהילדים לא רצה לחיות בכלוב סגור. כולם העדיפו לצאת לטבע. שני ילדים ביקשו לחיות במרחב ביניים, שבו דלת הכלוב יכולה להישאר פתוחה ולאפשר תנועה חופשית בין הסביבה המוגנת והבטוחה לבין מרחבי הטבע החופשיים.

בדוגמא זו, שבאה להמחיש כיצד יכול המודל הרביעי לתפקד בפועל, מתבטא יסוד עיקרי של גישת טבע-תרפיה והוא נקרא "הקשר המשולש: מטפל – מטופל – טבע". מונח זה מבטא את הדרך שהמטפל מגיב להתנהגות המשתנה והעצמאית של הטבע (הבז בדוגמא שלנו) ונעזר בו כשותף המעצב ומזרז את תהליך הטיפול. יחסי גומלין אלה מוצגים בדוגמת גוזלי הבזים המתוארת לעיל.
בטקס השבת גוזלי הבזים לטבע, כשנפתחה דלת אחד הכלובים, סירבה ציפור אחת לצאת לדרכה. האירוע התקבל בהתרגשות רבה על-ידי מקצת הילדים שהשתתפו בטקס, שהביעו את פחדיהם בדבר תהליך ההתבגרות שלהם והיציאה המתקרבת מהמוסד המגונן אל העולם האמתי. נושא זה הועלה שנית והואר מעוד זווית ראייה, כאשר אחד הבזים ששוחרר הותקף על-ידי עורב.
במידה מסוימת אפשר לראות בתהליך זה טיפול סיפורי בדרמה, שבו הבזים מהווים אובייקטים להשלכה, ובתהליך הטיפול בבזים אפשר לראות סיפור מסגרת מרוחק, המאפשר למשתתפים במה שבאמצעותה הם יכולים להתנסות, להתבונן ולחוות מחדש את סיפור חייהם האישי והקבוצתי, ואף לשכתב אותו בצורה יעילה ותומכת. התבוננות אחרת, והפעם מנקודת המבט של טבע-תרפיה, תראה לנו את סיפור היכרותם, התמודדותם והתבגרותם המשותפים של הילדים והבזים, על צורכיהם המיוחדים והשונים. אפשר להבחין גם בהשפעתו המחלימה של הקשר המשולש, שבו נעים כשותפים המטפל, המטופל והטבע. התבוננות רגישה אף תחשוף בפנינו את יחסו הייחודי של המטפל למטופל, כאשר האחרון מגלם בעצמו דמות של מטפל הדואגת לצרכים של בעל חיים פצוע ונזקק ופועלת למענו.
טבע-תרפיה – גישה כילולית
בסעיפים הקודמים הוצגו ארבעת המודלים של טבע-תרפיה. כל אחד מהם תואר ואופיין בנפרד, בהציגו את הטכניקות העצמאיות שלו. המאמר גם סקר דרכים אחדות שבהן נושק כל אחד מהמודלים לחלק מעקרונות הגישה: ציר ההתפתחות המתאר את הקשר אדם – טבע משיק למודל הראשון, אתגר-טבע; ציר העשייה וההוויה (Being & Doing) מופיע גם במודל הראשון וגם במודל השני, הבעה ויצירה בטבע; ואילו נושא המרחב המקודש והטקס (ראה טבלה מס' 1) מופיע במודל השלישי, בניית בית בטבע.

חלוקה אחרת של המודלים היא לראות בשני המודלים הראשונים (אתגר-טבע והבעה ויצירה בטבע) מקשה אחת: מודלים שהתפתחו ממודלים שמתקיימים בדרך כלל במרחב פנימי סגור (Indoors), ששינו את המערך שלהם לסביבה החיצונית. לעומתם, המודלים השלישי והרביעי (בניית בית בטבע וטיפול בשימור-טבע) יכולים להתקיים רק בטבע ותלויים בו לחלוטין כסביבה מבחינת הוצאתם לפועל. חשוב לציין שכאשר שני המודלים הראשונים מוּצאים למרחבי הטבע, משתנים כמה מאופני הפעלתם הקלאסיים כדי להתאימם למערך (Setting) הייחודי ולאלמנטים הייחודיים שבו.
חלוקה שלישית יכולה לתפוס את שלושת המודלים הראשונים כטבע לתועלת האדם, ובמקרה זה נתפס הטבע כמרחב המשמש לריפוי האדם, ואילו המודל הרביעי הוא היחיד שהאדם פועל בו למען הטבע, חיות הבר ו/או הסביבה.



טבע-תרפיה – גישה בין-תחומית
גישת טבע-תרפיה היא גישה בין-תחומית אשר השילובים הנוצרים בה מבוססים על ארבעת המודלים המצוינים לעיל או על יסודות מסוימים שלהם שנלקחו מהם באופן המאפשר תמיכה מרבית בתהליך הטיפולי של המטופל או של הקבוצה.
אף שכל מודל עומד בפני עצמו ובעל מאפיינים ייחודיים, טכניקות ומגמה מוגדרות, ולכן מתאים במיוחד לצרכים ולמטרות מסוימים, המגמה הכוללת של הגישה היא לשלב יסודות מכל ארבעת המודלים. באופן כללי אפשר לומר שהגישה פועלת באופן סיפורי ומחפשת את הדרכים ליצור ולקיים את הסיפור ו/או את הטקס המתאים לכל מטופל או קבוצה. למשל, תהליך עבודה במודל הראשון, אתגר-טבע, יכול להתקיים באווירה אתגרית בלבד אך באותה עת גם יכול להיווצר באמצעות גישה סיפורית, מתוך שילוב של טקסים ושל עבודה יצירתית-אמנותית. בדרך זו, התכנית האתגרית יכולה להיות מעוצבת ומוגשת בהקשר סיפורי של מסע אתגרי שבו המשתתפים נקראים לצאת למשימה מסוימת (שמתאימה למטרת העבודה המסוימת), הכוללת התמודדות עם אתגרים ומשימות שונים. הסיום המוצלח של המסע האתגרי מותנה בהתמודדות מוצלחת עם המשימות והאתגרים שניקרו בדרכם של המשתתפים. המסע יכול לכלול טקסים ועבודה יצירתית שתוכננו לסייע למשתתפים להתמודד עם נושאים מורכבים שהתגלו במהלך מסעם, שיעזרו להם בעיבוד החוויות ואף יספקו להם כוחות להמשך הדרך. הגישה הכילולית המשלבת הזאת יכולה לעזור למטפל להישאר ממוקד סביב ציר או מודל אחד, ובאותה שעה לתת לו עוד צבע ועומק שנוצרים בעקבות שילוב אלמנטים מהמודלים האחרים.
סיכום
במאמר זה בחרתי להציג את היבטיה הטיפוליים של גישת הטבע-תרפיה. המאמר אינו מתעמק בכל המרכיבים של הגישה, אשר יזכו לסקירה מלאה במאמר נפרד. בנוסף לכך, המאמר משקף גם תפיסה טיפולית חדשה, שמקורה בתקופות קדומות יותר, שבהן נהגו השמאנים לקיים טקסי ריפוי והחלמה בטבע. לפי תפיסה חדשנית זו, הטיפול מתנהל במרחב שאיננו שייך למטפל או למטופל אלא במקום הנבנה על ידיהם ביחד, שונה ומופרד מהעולם האמיתי בטקסים, מקום המזמינם למגע ולקשר.
לסיום, ברצוני להציג כמה שאלות העולות מהמאמר ולהשאירן פתוחות, קוראות למחשבה ומזמינות לדו-שיח. ואלה שאלותי:
1. איזה תפקיד יש לקהילה, לטבע, לטקסיות ולשמאניזם בימינו בטיפול המודרני?
2. מהן ההשלכות של טיפול המתקיים בטבע במרחב חסר גבולות חיצוניים שאיננו שייך למטפל או למטופל, לעומת טיפול בחדר סגור בעל גבולות ברורים השייך למטפל?
מהן ההשלכות של טיפול המתרחש במערך (Setting) חי ודינמי, שהמטפל והמטופל אינם שולטים בו, לעומת טיפול המתרחש במקום הנתון לשליטתו הבלעדית של המטפל?
תודות
ברצוני להודות לפרופ' ג'ון מקלאוד מאוניברסיטת אלברטי, דנדי, סקוטלנד, למר קולין בירד מאוניברסיטת שפילד האלאם, אנגליה, ולפרופ' חיים חזן מאוניברסיטת תל-אביב על תמיכתם בכתיבת מאמר זה. תודה גם לשותפתי לילך על שהצטרפה אלי למסע. כמו כן, ברצוני להודות למטופלי, לתלמידי ולחברי על הצעידה המשותפת בדרך, צעידה המלמדת אותי שוב ושוב מהי טבע-תרפיה.
מקורות
1. אבנס, ר. )1997) מעברי הנשמה. תל-אביב: אור-עם.
2. ויט, מ. ואפסטון, ד. (1999) אמצעים סיפוריים למטרות טיפוליות. תל-אביב: צ'ריקובר.
3. ויניקוט, ד., (1995) משחק ומציאות. תל-אביב: עם עובד.
4. חזן, ח. (1992) השיח האנתרופולוגי. תל-אביב: משרד הביטחון, "אוניברסיטה משודרת".
5. מגד, א. (2001) פיות ומכשפות. חיפה: הוצאת נורד.

6. Bandoroff, S. (2003) Family therapy with a twist and shake and shout: Adventure
Family Therapy in Practice, Therapy within Adventure. Germany: Ziel Publication: 243-252.
7. Berger, R. (2003) In the footsteps of nature. Horizons 22: 27-32.
8. Beringer, A & and Martin, P. (2003) On adventure therapy and the natural worlds:
Respecting nature’s healing, Journal of Adventure Education and Outdoors Learning, 3 (1):
29-40.
9. Burns, G. (1998) Nature – guided therapy: Brief integrative strategies for healing and well-being. Philadelphia: Burnner/Mazel.
10. Crisp, S. (1998) International models of best practice in wilderness and adventure therapy, Exploring the boundaries of adventure therapy: International perspective, Proceedings of the International Adventure Therapy Conference. Perth, Australia. July 1997.
11. Freedman, j. & Combs, G. (1996) Narrative Therapy – The social construction of preferred realities. New York: W.W. Norton & Company.

12. Gillis, H. L., Ringer, M. (1999) Adventure as therapy, Adventure programming. (J.C Miles., S. Priest, Eds.). PA: Venture Publishing (PA. State College)
13. Jennings, S. (1992) The nature and scope of Dramatherapy, The Handbook of Dramatherapy. (B. Meldrum Ed.). London: Routledge.
14. Jennings, S. (1998) Introduction to Dramatherapy. London: Jessica Kingsley.
15. Lahad, M. (2001) The story you need to hear now, A Lecture given at the drama therapy training. Tel-Hai College, Israel.
16. Meier, a. (2002) Narrative in psychotherapy theory, practice and research – a
critical review, Counselling and Psychotherapy Research, 2(4): 239-252.
17. Pendzik, S. (1994) The theatre stage and the sacred space, The Arts in
Psychotherapy, 21 (1): 25-29.
18. Powch, I. (1994, Special Issue) Wilderness therapy: What makes it empowering for women? Women and Therapy, 15: 11-27.
19. Ringer, M. (2003) Adventure therapy: A description. Therapy within adventure. Germany: Ziel Publication.
20. Roszak, T., Gomes, M,.E., Allen, D,.K. (1995) Ecopsychology. Berkley, Los Angeles, London: Sierra Club Books.
21. Turner, V. (1986) The anthropology of experience. Urbana and Chicago: Illinois University Press.